וישב | נס פך השמן או נס הניצחון?

מאי חנוכה? על מה ומפני מה תיקנו חכמים את שמונת ימי החנוכה כימי הלל והודאה והדלקת הנרות? הברייתא המפורסמת המצוטטת בגמרא כתשובה לשאלה זו, מציינת את נס פך השמן כסיבת התקנה: "ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה."[1] לעומת זאת, ברכת 'על הניסים' שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון בימי החנוכה מציינת דווקא את נס הניצחון: 'גיבורים ביד חלשים רבים ביד מעטים' ואין בה אפילו רמז לנס פך השמן. הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה מביא בהרחבה את קורות הגזרות, הצרות, ההצלה, הניצחון ותוצאותיו[2] ולאחר מכן את נס פך השמן.[3] משתמע מדבריו כי ימי החנוכה ניתקנו מפני שניהם: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו"[4]

לא מעט קולמוסים נשתברו על שאלת היחס בין שני הטעמים של ימי החנוכה ומשמעותם.[5] נציג כאן את גישתו המקורית של בהמש"ח בנידון.[6]

נקודת המוצא לגישתו היא שיטתו של 'אבודרהם'[7] לפיה אין לברך על הנס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם. 'אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיו"ב, אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה"[8]. ברכת 'על הניסים' שאנו מחויבים לברך בחנוכה, מתייחסת אפוא לנס פך השמן שהיה 'נגד הטבע'.

למרות ההתייחסות לנס פך השמן בברכת הנס, רואה בהמש"ח את עיקרו של נס חנוכה דווקא בנס הניצחון: 'והנה עיקר הנס לניצחון (על) מלכות אנטיוכוס, וישראל קיבלו מלוכה מאתיים שנה.'[9] עיקר העניין של חנוכה וחשיבותו הוא בתמורה ההיסטורית - מדינית שחוללו בני חשמונאי בישועת רחמי שמים. בהמש"ח מחדש כאן חידוש גדול ומרחיק לכת. לא זו בלבד שנס פך השמן הוא בעל חשיבות משנית לעומת נס הניצחון, אלא שאף טיהור המקדש והעבודה בו אינם מגיעים למעלתה של ישועת ה' בכינונה של מלכות ישראל.[10] על פי עקרון זה מוסיף המש"ח לחדש שלמצוות הדלקת נרות חנוכה יש שני פנים. כנגד הניצחון המדיני, תפקיד הנרות הוא להאיר לזיכרון הנס. זיכרון זה דיו במראה הנרות, באופן סמלי, כדי להזכיר לאדם את עוצם הניצחון ומשמעותו הכבירה: 'לזה סגי בחזותא בעלמא'. אולם, כנגד נס פך השמן לא די במראה כללי, כאן 'צריך דווקא שלטא בה עינא בתוך עשרים אמה'. תפקיד הדלקת הנרות בהתייחס לנס פך השמן אינו למראה ולזיכרון גרידא. הדלקת הנרות היא מעין שחזור נס ההדלקה במקדש וגוף הנר הוא מוקד מצוות ההדלקה ופרסום הנס. על כן אין די במראה בעלמא, כאן צריך 'שלטא בה עינא'. רמז לכך מוצא בהמש"ח בעובדה שהנרות האירו בהיכל המקדש שגובהו היה עשרים אמה. על כן אמר רב כהנא משמו של רבי תנחום "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה".[11]

שתי הבחינות של הצלת של יוסף מן הבור

מיד לאחר דינו של ר' תנחום הפוסל הנחת נר חנוכה מעל עשרים אמה, מביאה הגמרא דרשה נוספת משמו של ר' תנחום: "מאי דכתיב 'והבור רק אין בו מים', ממשמע שנא' 'והבור רק', איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר 'אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו." לאחר דרשה זו העוסקת בבורו של יוסף, חוזרת הגמרא לעסוק בדיני חנוכה. נשאלת השאלה: מה עניין בורו של יוסף אצל הלכות וגופי דינים של חנוכה? האם מפני שר' תנחום דרש את שתיהן, משליכים את דיני חנוכה בבור?

על מנת להשיב לשאלה זו, מפנה אותנו המש"ח לעיין במדרש שלישי, המובא בשם ר' תנחומא, הוא ר' תנחום אליבא דהמש"ח. מדרש זה דורש על יוסף כששב למצרים אחרי קוברו את אביו: "ר' יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. אמר ר' תנחומא, הוא לא נתכוון אלא לשם שמים." המש"ח מפרש, שכוונת ר' תנחומא לדרוש שיוסף חזר אל בורו על מנת לברך ברכת שעשה לי נס במקום הזה, וזוהי הכוונה באומרו: 'הוא לא נתכוון אלא לשם שמים'. על פי העקרונות שהוצגו לעיל, לא ניתן לברך את ה' אלא אם נעשה נס הפורץ את גבולי הטבע. לכן, ר' תנחום הסובר שיוסף חזר אל בורו על מנת לברך את ה' בברכת שעשה לי נס, הוא הסובר שניסו של יוסף בבור היה שלא כדרך הטבע. שאם לא כן, כבר ראינו לעיל, שלא ניתן לברך עליו. עכשיו תובן 'כמין חומר', דרשתו של ר' תנחום על טיב בורו של יוסף: 'נחשים ועקרבים יש בו'. שהרי רק אם ניצל יוסף מבור רוחש נחש שרף ועקרב, שלא כדרך הטבע, ראוי לברך שעשה לי נס במקום הזה.

עם כל זה, הצלתו של יוסף ממות לחיים שלא כדרך הטבע, אף שהיא ראויה לברכה, אין היא העיקר כלל, כדברי המש"ח: 'ועיקר הנס הוא מה שהעלוהו מהבור, ומסיבות ההשגחה נעשה לשר על כל מצרים'. בדיוק כמו בעניין החנוכה, עיקר הנס ותכליתו נעוץ במשמעות המדינית ההיסטורית שלו: 'להורות שבחנוכה וביוסף הנס הוא הסיבות מההשגחה ניצחון ומלוכה.' מלכות החשמונאים בשעתם ומלכותו ושלטונו של יוסף במצרים בשעתו. הם במוקד ההשגחה, סביבם מסתובב הציר ההיסטורי של האומה והם ליבה של ההתרחשות המכוונת על ידי קורא הדורות בדרך הטבע. אליהם נלווה הנס העל טבעי, נס פך השמן בימי החשמונאים, ונס הצלתו של יוסף מבור הרוחש נחשים ועקרבים. דווקא הנס הנלווה, המשני בחשיבותו, הוא הנס המחייב ברכה לקרוא בשם שמים. הוא המתלווה לעיקר הדבר ומעצים את תוקפו.

בלב הסוגיה, בהקשר משמעותו המשנית של נס פך השמן, המחייבת את הנחת הנרות בתוך עשרים אמה, ואת ברכת שעשה ניסים, מופיע בורו של יוסף במשמעותו המשנית: 'מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. זהו נס ההצלה הנלווה של יוסף, הנס הראוי לברכה.