דילוג לתוכן העיקרי

פרשת וישב - גניבת נפשות

בפרשת השבוע נמכר יוסף לעבד. בעשרת הדיברות נאמר "לא תגנוב", וביארו חז"ל שהכוונה לגניבת נפשות מישראל. ספר החינוך (מצווה ל"ו) מביא איסור זה, וכותב שהגונב נפש נענש רק אם אחר כך מכר אותו לעבד, כאמור: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו - מות יומת" (שמות כ"א, טז).

בגמרא בסנהדרין נאמר שהגונב אדם ומוכרו עובר על שני לאווים - איסור לגנוב ואיסור למכור ממכרת עבד. הרמב"ם כותב שאלו הם שני לאווים שאין לוקים עליהם, שכן העונש לעובר עליהם הוא מיתה, ואין לוקים על עבירות שניתנו לאזהרת מיתת בית דין. מדבריו נראה שחיוב המיתה נאמר על שני הלאווים האלו במצורף.

ספר החינוך, לעומת זאת, כותב שאין לוקים על האיסור למכור ממכרת עבד מסיבה אחרת - מכיוון שניתן לעבור עליו גם ללא עשיית מעשה, ולכן הוא נחשב ללאו שאין בו מעשה, שאין לוקים עליו (מצווה שמ"ה). על כך שואל ה"מנחת חינוך": מדוע לא כתב החינוך שלאו זה ניתן לאזהרת מיתת בית דין, וממילא אין לוקים עליו? בתשובה לשאלתו הוא מביא את שיטת התוספות, שאין לוקים רק על מקרה שדינו מפורש בתורה למיתה. במקרה שלנו, הפסוק "לא ימכרו ממכרת עבד" נאמר במקורו על מכירת עבד עברי, ולא על גניבת נפשות, ולכן לאו זה אינו נחשב לניתן לאזהרת מיתת בית דין.

ייתכן שיש להסביר את דבריהם של התוספות באופן הבא: כאשר מוכרים אדם לעבד - עוברים על האיסור למכור ממכרת עבד, אך אין זו הסיבה שבגללה מתחייבים מיתה. המיתה היא עונש על גניבת הנפשות, והמכירה רק משלימה את העבירה וגוררת חיוב מיתה. האיסור למכור אדם לעבד אינו נחשב לאיסור שניתן לאזהרת מיתת בית דין שכן המכירה אינה גורמת לחיוב המיתה אלא רק משלימה את גניבת הנפשות, שהיא המחייבת מיתה.

על בסיס מחלוקת זו ניתן להבין חקירה אחרת של ה"מנחת חינוך", הנוגעת לאופן המכירה המחייב מיתה: בכסף, בשטר ובחזקה (כמכירת עבד כנעני), או בכסף ובמשיכה (כמכירת מיטלטלין). מסתבר, שאם המכירה היא המחייבת מיתה - המכירה האסורה זהה למכירת עבדים; אך אם המכירה רק משלימה את גניבת הנפשות - המכירה האסורה זהה למכירת חפצים רגילים, ונעשית באופן דומה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)