דילוג לתוכן העיקרי

וישב וי"ט כסלו | פדה בשלום נפשי

קובץ טקסט

א. השמחה והאופטימיות של יוסף במצרים

פרשת וישב מתארת את קורותיו של יוסף הצדיק במצרים: ההצלחה והכבוד להם יוסף זכה בבית פוטיפר, ובהמשך סיפור אשת פוטיפר והירידה לבית האסורים. למרות ההבדל התהומי במעמדו של יוסף, בשתי התקופות מתארת התורה את הצלחתו ומציאת החן שלו בעיני הממונים עליו. ביחס לבית פוטיפר נאמר:

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

(בראשית, ל"ט, ב).

בהמשך, ביחס לתקופת שהותו בבית האסורים נאמר:

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר...וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ.

(שם, כא - כג).

מהו סוד ההצלחה של יוסף הצדיק? מדוע הוא מצא חן בעיני פוטיפר ובעיני שר בית הסוהר?

ר' קלונימוס קלמן מקרקא מתמודד עם שאלות אלו:

...ונראה דאיתא במדרש רבה[1] על ויהי איש מצליח גבר קפוז, פירש במתנות כהונה גבר קפוז איש מקפיץ כלומר צהל ושמח ולב טוב, מדלג על ההרים[2] תרגום מקפז, על פי וצלחו הירדן לפני המלך,[3] ופירש המתנות כהונה וצלחו את הירדן שעברו בחפזון ובמהירות ובשמחה.

ונקדים עוד מה דאיתא במדרש ששכינה ירדה עם יוסף הצדיק למצרים והוא גלות השכינה וכתיב בכל צרתם לו ולא צר,[4] כי באמת תרווייהו איתא.[5] נמצא היה ליוסף הצדיק צער גדול מגלות השכינה הקדושה ומה גם צער גלותו מבית אביו ואחיו הצדיקים, כי גם שהיה מושל בכל עשירות של פוטיפר והיה מושל בכל אשר לו אף על פי כן היה בגלות בין המצרים ומרוחק מבית אביו ואחיו הצדיקים ואין לך צרה גדולה מזו, ואף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות שזהו מניעה גדולה שבכל המניעות בהיות אדם סר וזעף כידוע מדברי קדושים עליונים, והסיח דעתו מדאגתו וצערו וצרתו בהיותו מרוחק מבית אביו והיה בשמחה תמיד כדי שיהיה יכול לעבוד השי"ת[6] בשמחה ומטוב לב מרוב כל והיה אוכל ושותה ומסלסל בשערו כדאיתא במאמרם ז"ל[7] והכל כדי שיהיה שמח וטוב לבב מרוב כל.

...ויהי איש מצליח כדפירש המדרש גבר קפוז דהיינו שהיה בשמחה וטוב לב לעבודת השי"ת והגם שהיה בצער. וזה ויהי, רצה לומר הגם שהיה בצער בלשון ויהי[8] אף על פי כן איש מצליח כפירוש המדרש שהיה גבר קפוז רצה לומר שהיה שמח וחדי[9] בחפזון ובמהירות כדפירש במתנות כהונה כנזכר לעיל, על כן היה תמיד בשמחה ובטוב לב לעבודת השי"ת ובזה המתיק הצער מהשכינה ומעצמו...

(מאור ושמש, פרשת וישב, ד"ה "ויהי").

לדעת ר' קלונימוס קלמן, המפתח להבנת הצלחתו של יוסף מקופל בפרשנות המילה "מצליח", שחוזרת פעמיים בפסוקים הנזכרים. פרוש הביטוי, לפי הבנת הפירוש מתנות כהונה בדברי מדרש רבה, הוא "שמח וטוב לב". למרות המציאות המצערת שבה יוסף חי באותה תקופה, תוך ניתוק ממשפחתו לאחר שאחיו בגדו בו, הוא לא נתן לעצב להשתלט עליו, אלא שמר על מצב רוח טוב ועמדה אופטימית ביחס למציאות. האופטימיות התבססה כמובן על הביטחון בה', שמשגיח ומכוון את הדברים לטובה. זו הנקודה שגרמה להצלחתו, וכנראה שהיא גם זו ששבתה את ליבם של הממונים עליו בכל מקום.

ב. השמחה והאופטימיות של "בעל התניא" בכלא הרוסי

י"ט כסלו, "חג הגאולה", הוא יום שבו חסידי חב"ד חוגגים את שחרורו של האדמו"ר הזקן, "בעל התניא", ר' שניאור זלמן מלאדי, מהכלא הרוסי (בשנת תקנ"ט 1809). י"ט כסלו חל בכל שנה בשבוע שבו קוראים את פרשת וישב, וקשה להתעלם מהזיקה שבין סיפורו של יוסף הצדיק בבית הסוהר לבין ישיבתו של הרבי בבית הכלא. דומה שיש גם דמיון בדרך התמודדותם עם מצבם הקשה שגרם בסופו של דבר בס"ד ליציאתם לחופשי. כפי שלמדנו בתורה של ה"מאור ושמש", סוד ההצלחה של יוסף הצדיק היה האופטימיות והשמחה המתמדת. דברים דומים אנו שומעים מאדמו"ר הזקן עצמו על דרך התמודדותו עם מציאות חייו בכלא הרוסי:

עשרים ושתים שאלות שאלו את הרבי בעת החקירה והדרישה ב"טייני-סובייט", מהם: על ששינה את נוסח התפלה, על ענין החסידות, על שבדרושי החסידות מבואר שמידת המלכות היא בחינה אחרונה ונקראת ארץ, והרי זה השפלה לענין המלוכה, על הכסף שהוא שולח לארץ ישראל, שהמלשינים אמרו על זה שהוא שולח שוחד להשולטן הטורקי, ורצונו למרוד במלכות, וכדומה. השאלה האחרונה היתה על מה שכתב בספרו ה"תניא", בסוף פרק א', שהנפש החיונית שבישראל היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב, "מה שאין כן נפשות אומות העולם הן משאר קליפות הטמאות שאין בהן טוב כלל".

על עשרים שאלות השיב הרבי בעל פה תשובות מפורטות בטוב טעם ודעת, והתשובות נתקבלו ברצון. על שאלה אחת, השאלה בענין מידת מלכות, נתן הרבי תשובה ארוכה בכתב, ואחרי שתורגמה לרוסית על ידי שני צינזורים, נתקבלה אף היא ברצון. וכשהגיעו לשאלה האחרונה, על דברי ה"תניא" בסוף פרק ראשון, לא השיב מאומה, אלא שתק, ופניו היו שוחקות. ואותה השתיקה עם הפנים השוחקות קבלו השרים החוקרים בתורת תשובה, ולא שאלו יותר. לאחר שנשתחרר אמר הרבי למקורביו, שכוונתו היתה להגיד: הלא תראו, אדוני, שעל כל עשרים ואחת השאלות השבתי כהוגן, ונוכחתם אפוא לדעת, שדברי הם אמיתים ונכונים. ואם כן, כשאשיב לכם על השאלה האחרונה ודאי שתיווכחו לדעת שגם דברי בנוגע לנפשות אומות העולם הם נכונים, ולמה לכם אפוא הבירור הזה? הלא מוטב ששאלה זו תשאר בלי תשובה...ואמר הרבי, שהשרים החוקרים הבינו היטב כוונתו, והסכימו אף הם לכך. (ב"בית רבי", חלק א', דף ל"ג, כתוב בזה הלשון: "ושתיקה זו עם הפנים שוחקתן היה בזה מכוון עמוק, והוא סוד כמוס לא ניתן להיגלות ולחכימא די ברמיזא, שהשרים הבינו תשובתו זאת". טעם הדבר, שמחבר "בית רבי" הסתיר את ה"סוד", הוא, כי הספר נדפס בימי שלטון ה"צאר" ברוסיה (בשנת תרס"ב), ואי אפשר היה לפרסם את ה"סוד" מטעמים צינזוריים).

ובבוא הרבי לביתו אמר דרוש על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך[10]" (דברים כח, מז), ואמר ששמחה ממתקת את הדינים, ואחרי כן אמר, שדבר זה ששמחה ממתקת דינים ראה בחוש ב"טייני-סובייט" בפטרבורג ונתכוין בזה לאותן הפנים השוחקות.

(סיפורי חסידים, מועדים, ירושלים תשס"א, עמוד 215, סיפור 241).

הפנים השוחקות של אדמו"ר הזקן מבטאות את השמחה, האופטימיות והביטחון בה'.

מרכזיות השמחה בהקשר של השחרור באה לידי ביטוי נוסף, בתיאור חגיגות י"ט כסלו בשנה הראשונה שלאחר השחרור בבית מדרשו של אדמו"ר הזקן:

...וביום שלישי, י"ט כסלו, הכריזו שאחר זמן מנחה גדולה יתאסף כל הקהל לבית המדרש שבחצר הגדול, והרבי ידרוש מאמר חסידות. הקהל התאסף, ובית המדרש הגדול היה מלא מפה אל פה. החסיד ר' שמואל אליהו ה"צרוד" - כך קראו אותו, בלשון "סגי נהור", על שם שקולו היה כשאגת אריה - הכריז שהרבי הולך. תיכף הופיעה קבוצת אברכים רחבי כתפיים, חדרו לתוך הקהל וברגעים אחדים עשו "דרך" רחבה מן הדלת עד הביתה. כשנכנס הרבי, נפל עלינו - מספר הרי"א[11] - מורא ופחד של הדרת הכבוד. הרבי ניגן המלים "צאינה וראינה",[12] והלך בלוויית בניו ואחיו. כשעלה על מדריגות הבימה ניגן הרבי "א-לי אתה ואודך אלוקי ארוממך" (תהלים קיא, כח). על הבימה הגדולה עמד שלחן, והרבי ישב על יד השלחן ודרש מאמר חסידות, שהתחיל בפסוק "פדה בשלום נפשי" (תהלים נה, יט) (הוא המאמר "ויאבק איש עמו הנדפס ב"תורה אור"). כשגמר המאמר ניגן כל הקהל ניגון של שמחה. ובבית המדרש של ה"יחידות" היה ערוך שלחן של סעודת הודאה. בסעודה השתתפו הרבי ובניו ואחיו ויחידי סגולה מזקני החסידים בלבד. בנו של הרבי, הרב ר' משה, סיפר לנו, אחרי בקשות רבות, את שיחות הקודש של הרבי בשעת הסעודה, בתנאי שהדברים ישארו בסוד גמור. איני יכול אמר הרי"א - מטעם זה למסור - לכם אותן השיחות, אבל אמרה אחת של הרבי אספר לכם. וכך אמר אז הרבי:

- קבלתי מהסבא - כך היה הרבי קורא להבעש"ט - כי שטות - לאו דוקא "רוח שטות", אלא מה שבני אדם קורים שטות - עצבות והרגש מעלת עצמו, הם אצל חסידים עבירות דאורייתא; חכמה - מה שבני אדם קורים חכמה - שמחה, על ידי ראיה בכל דבר את הטוב המשמח, וזריזות במתינות, הם אצל חסידים מצות דאורייתא.

(שם, עמודים 224 - 222, סיפור 250).

יהי רצון שנדע לשמור על שמחה ואופטימיות גם במצבים קשים, ונזכה למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.


[1]   פרשת וישב, פ"ו, ד.

[2]   שיר השירים, ב', ח.

[3]   שמואל ב', י"ט, יח.

[4]   ישעיה, ס"ג, ט.

[5]   שניהם (השמחה והעצבות) נמצאים.

[6] ה' יתברך.

[7]   עיינו תנחומא, פרשת וישב, ח'.

[8]   עיינו מגילה י:.

[9]   שמח.

[10]            הפסוק המלא הוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך שמחה ובטוב לבב מרוב כל".

[11]            ר' יצחק איזיק מהומיל, מגדולי חסידי חב"ד שהיה נוכח במעמד וסיפר את הדברים.

[12]            שיר השירים, ג', יא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)