חיי שרה | מה' אישה לאיש

לאחר שעבד אברהם סיים לתאר לפני לבן ובתואל את שארע לו במעיין, הם הגיבו כך:

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב.

הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

 (בראשית כ"ד, נ - נא).

על המילים "מה' יצא הדבר" מבססת הסוגיה במסכת מועד קטן את הרעיון הבא:

מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, מה' אשה לאיש. מן התורה דכתיב "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" (בראשית, כ"ד, נ); מן הנביאים דכתיב "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" (שופטים, י"ד, ד); מן הכתובים "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" (משלי, י"ט, יד).

(מועד קטן יח:).

המציאות כולה משגחת ומתנהלת על פי רצון ה', אבל בנושא השידוכים חכמים הדגישו באופן מיוחד שמה' אישה לאיש.

הסבר לדבר ניתן למצוא במדרש ויקרא רבה:

ר' חייא בר אבא בשם ר' לוי פתח "אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד" (תהלים, ס"ב, י). בנוהג שבעולם מה הבריות אומרים: איש פלוני נושא פלונית, "אך הבל בני אדם" - פלונית תנשא לפלוני, "כזב בני איש" "המה מהבל יחד". אמר ר' חייא: עד שהן עשוין הבל בתוך מעי אמן הם יחד.

(ויקרא רבה [וילנא], פרשת אמור, פרשה כ"ט סימן ח).

ר' צבי אלימלך מדינוב מסביר את דברי המדרש באופן הבא:

והנה ביאר בעל המאמר לפי זה הפסוק, "אך הבל בני אדם", מה שאומרים בשכלם פלוני ישא פלונית שבאת אצלו, זה הבל, כי אינם יודעים זה[2] בשכלם, וכן מה שגוזרים בשכלם פלונית תנשא לפלוני שבא לכאן, כזב בני איש, כי אינם יודעים זה בשכל[3]אנושי, אבל הוא במאזנים לעלות, זה נעשה הכל כפי מה שעלתה הגזירה במזל מאזנים תשרי ראש השנה, "המה מהבל יחד", "עד שהם עשויין הבל במעי אמן" כבר נגזר עליהם באותו ראש השנה אחדותם איך יתאחדו.

(בני יששכר, מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, יום הכסא).

אנשים טועים לחשוב שבחירת בן או בת הזוג תלויה אך ורק בכישרון האנושי: העובדה שהבחירה מתרחשת לאחר בדיקה ובחינה ומערכת שלמה של קבלת החלטות, נותנת תחושה שמדובר בתהליך אנושי. אבל הסבורים כך אינם יודעים שההחלטה האנושית בעצם חושפת את הגזירה האלוקית שקדמה לה, אשר נקבעה בהיות בני הזוג במעי אימם.

הסבר ליחס בין הגזירה האלוקית לבין בחירה האנושית, אנו מוצאים בתורה של ר' צדוק הכהן מלובלין:

...וכמו שאמרו בריש סוטה (ב.) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני...ועל כך אמרו (שם מז.) שלושה חינות הן חן אשה על בעלה ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דוקא.

(דברי סופרים, אות ג').

"חן אשה על בעלה", ולכן כאשר המיועדים נפגשים, הם מוצאים חן זה בעיני זו, ומקבלים את ההחלטה הנכונה בהתאם לגזירה האלוקית.

במסורת החסידית ישנם סיפורים רבים על שידוכים מפתיעים שהתרחשו בדרכים מיוחדות ולא מקובלות. בדרך כלל הסיפורים מתרחשים על רקע עצה או ברכה של אחד מהצדיקים, ונספר את אחד המשעשעים שבסיפורים הללו:

אחד מצעירי החסידים, ורוק היה, עשה בימים הנוראים ובחג הסוכות אצל המגיד הגדול ממזריטש ז"ל. בשעת פטירתו מהרבי התאונן לפניו שמחמת עניותו אין מציעים לפניו שום שידוך. אמר לו הרבי:

לך לשלום, והשידוך הראשון שיציעו לפניך תסכים עליו.

הלך האברך לדרכו, וסר ללינת לילה למלון שבאחד הכפרים. מצא שם אנשים ריקים ופוחזים, שיושבים אוכלים ושותים ועוסקים בדברי שחוק וליצנות. האברך הלך וישב על יד התנור החם שעמד בפינת הבית להתחמם, והאנשים בראותם אותו שאלוהו:

מאין אתה ומה מעשיך?

השיבם כי הוא מעיר פלונית, וכי הוא הולך מהרבי ממזריטש.

שאלוהו שוב:

מה ביקשת מהרבי ומה השיב לך?

והשיב:

ביקשתי שהשם יתברך יזמן לי את זווגי, והרבי אמר לי להסכים לשידוך הראשון שיציעו לפני.

קפץ אחד מן הליצנים ואמר:

הנה יש לי בשבילך שידוך טוב. אחותי היא צעירה לימים, וגרושה מאישה, ויש לה מאה רובל כסף, והיא נמצאת עכשיו פה. אם טוב הדבר בעיניך נעשה תכף תקיעת כף.

והלץ הזה היה באמת זר לאותה אישה, כי היא הייתה בתו של בעל הבית, ואביה, בעל הבית, לא היה אז בביתו.

והאברך השיב:

טוב הדבר, אני מסכים.

והליצנים הביאו מיד יי"ש, וכבדו בו את האורח לשמחת "ארוסיו", וצחקו הרבה ביניהם לבין עצמם, לבל ירגיש הוא בדבר. אחרי כן אמר אחד מן הכנופיה:

אולי נעשה תכף גם הנישואין והחופה?

והשני השיב:

אבל אין כאן מי שידע לכתוב כתובה ולסדר קידושין.

אמר האברך, שהוא יודע בעצמו גם לכתוב כתובה וגם לסדר קידושין.

התחילו ללגלג עליו עוד יותר. לקחו טלית ופרסו אותה כחופה, והאברך כתב כתובה, ואחרי כן קידש את האישה כדת משה וישראל.

אחר החופה התחילו להתל בו ולמשוך את הכובע שבראשו, אחד מצד זה וחברו מצד אחר, ואחרי כן התחילו גם להכותו. ראה האברך שעסק ביש הוא, הלך ללון לבית אחד הנכרים שבכפר. בבקר השכים ועמד על יד המלון, ונתיירא להיכנס לפנים, שלא יכוהו שוב. בתוך כך שמע שהמשרת אומר:

הנה בעל הבית נוסע!

ניגש האברך אל בעל הבית ואמר:

שלום עליכם חותני!

נשתומם בעל הבית ושאל:

מי הוא זה?

ובתו השיבה לו:

האיש הזה היה לנו לשחוק ולשעשועים, ועשינו עמו אמש חופה בליצנות.

לא ישרו הדברים בעיני בעל הבית, והתחיל לחקור ולדרוש, איך היה המעשה. סחה לו בתו את כל המאורע. נתמלא בעל הבית חמה על האברך. ופנה אליו בגערה:

טיפש! מה זאת עשית לקדש אישה צעירה? כלום לא הבנת שהם התלו בך?

ומרוב כעסו ניגש אליו וסתר לו על הלחי. אחרי כן נמלך בדעתו, ואמר לעצמו:

אם כבר נסתבכתי בשלומיאל זה, הרי מוכרח אני לקרב אותו בדברים רכים להתיר את הסבך, שאם אקניטנו לא יציית לי.

התחיל לדבר עם האברך רכות, ובקש ממנו שייתן גט פיטורין לבתו, ובשכר זה ייתן לו עשרים רו"כ[4]. השיב לו האברך:

אגיד לכבודו את האמת: הרבי שיחיה צווה לי להסכים לשידוך הראשון שיציעו לפני, וכן עשיתי. אם הם חשבו הדבר לשחוק וליצנות, הנה אני חשבתי זאת לאמת. ואם כבודו איננו מסכים להשידוך, אז ניסע שנינו להרבי, ומה שיאמר כן נקיים.

בעל כורחו הסכים בעל הבית לנסוע עם האברך למזריטש. בבואם אל הרבי סיפר לו בעל הבית בקובלנא:

הנה אני לא הייתי בביתי, ובא העני הזה ושמע לאנשי לצון שאמרו לו על ביתי שהיא אחותם, וקידש אותה. ועתה ברצוני לתת לו מאה רו"כ, ובלבד שייתן גט לביתי.

אמר לו הרבי:

לך לאכסניה שלך, ואני אדבר פה עם האברך על אודות זה.

כעבור איזה שעות בא בעל הבית אל הרבי והלה אמר לו:

דברתי עם האברך בעניין הגט, והוא מסכים לכך בתנאי שתיתן לו אלף רו"כ, ואני אציע לפניך שידוך אחר בשביל ביתך, שידוך טוב והגון, ותקבל מאת החתן גם כן אלף רו"כ, ובאפן זה לא תסבול שום הפסד.

אמר האיש:

מוכן אני לציית לכל מה שיאמר הרבי.

ובכן הוסיף הרבי, דע לך: האברך הזה הוא ממשפחה מיוחסת בישראל, והוא מושלם בכל המעלות, והחיסרון האחד שהיה לו הוא העניות, אבל עתה הרי ברוך השם כבר יש לו אלף רו"כ, ולכן אין לך טוב מלהשתדך עימו ואני אומר לך שזהו זיווג מן השמים, ותיסעו לכם בשמחה לביתכם.

ציית האיש לדברי הרבי, ונסע יחד עם חתנו בחזרה לביתו בשמחה, והזוג הצליח בחייהם.

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, כרך א', סיפור מספר 49, עמוד 73).

במוקד הסיפור עומדת, ללא ספק, דמותו התמימה ומלאת אמונת חכמים ללא סייג של האברך. אולם, בנוסף לכך מציג הסיפור זיווג מן השמים, שהתגלגל בצורה מצחיקה ומפתיעה מכוח עצתו של הרבי.