דילוג לתוכן העיקרי

חיי שרה | מצוות אבות ושיחת עבדי אבות

קובץ טקסט

מבוא

פרשת השבוע נפתחת בסיפור מותה של שרה אמנו, וממשיכה בתיאור השתדלותו של אברהם אבינו למצוא שידוך ליצחק. חלקה העיקרי של הפרשה עוסק בחיפוש הכלה ליצחק. בסיומו של חלק זה, מופיע פסוק המאחד את סיפור מות שרה עם סיפור השידוך: "ויביאה יצחק האֹהלה שרה אמו... וינחם יצחק אחרי אמו" (כ"ד, סז).

סיפור השידוך הוא אחד הסיפורים הארוכים בתורה, ואריכותו בולטת דווקא משום שגרעינה של העלילה הוא פשוט, וניתן לסכמו בכמה משפטים קצרים:

· אברהם הורה לעבדו למצוא אישה ליצחק במולדתו.

· עבדו נשבע לו ויצא לדרכו עם מתנות.

· העבד נתן סימן והתפלל לה' על מציאת האישה הראויה.

· רבקה בת בתואל נתגלתה לו בחסדה על הבאר.

· העבד הגיע לבית רבקה ושם הוסכם על השידוך.

· רבקה והעבד חזרו לבאר שבע, ושם לקח אותה יצחק לאישה.

זהו סיפור תמים ופשוט, אך התורה מאריכה בו מאוד, גם בפרטי התיאורים וגם בציטוט ארוך של המונולוגים. במיוחד בולטת החזרה על גוף הסיפור, המובא בכתוב פעמיים: בפעם הראשונה הוא מובא כסיפור אובייקטיבי, המסופר ע"י התורה, החל בציוויו של אברהם וכלה בהתרחשות על הבאר; ובפעם השנייה הוא מובא כתיאור סובייקטיבי של העבד, שוב - החל מהציווי של אברהם ועד למעשי רבקה על הבאר.

כפי שניתן לשער, שני הסיפורים דומים בקוויהם הכלליים, ולכן האריכות היתרה של הסיפור בולטת במיוחד כאשר התורה מצטטת את שיחת העבד עם בני משפחת אברהם, ואינה מסתפקת בתיאור כללי, כמו למשל: 'ויספר להם העבד את כל אשר קרהו'.

כדי לעמוד על אריכות הסיפורים, נזכיר כמה עובדות סטטיסטיות: הסיפור כולו נפרש על פני 67 פסוקים (ארוכים יחסית), הסיפור האובייקטיבי (מפי הכתוב) - אורכו 27 פסוקים, ואילו הסיפור הסובייקטיבי (מפי העבד) - אורכו 15 פסוקים!

לא תמיד התורה מאריכה בסיפוריה. לעיתים דווקא ההיפך הוא הנכון. כך למשל, רק בשבוע שעבר קראנו את פרשת העקידה, המתארת אירוע דרמטי ביותר, ובכל זאת נוקטת בדרך של קיצור נמרץ. סיפור מגדל בבל וסיפור קין והבל מובאים גם הם ללא פרטים מיותרים או שיחות ארוכות. אמנם, יש גם פרשות שצורתן דומה לזו שלנו, שהן גדושות פרטים, ויש אף סיפורים שבהם התורה חוזרת על סיפור פעמיים, בדיוק כמו בפרשתנו: פעם אחת באופן אובייקטיבי, ופעם נוספת באופן סובייקטיבי, מפי הגיבורים.

כיצד עלינו לפרש תופעה זו?

א. יפה שיחתן של עבדי אבות

במאמר קלאסי תחת הכותרת הזו, שפורסם אח"כ גם בחיבורה החשוב "עיונים בספר בראשית", הציעה נחמה לייבוביץ' את שיטתה בפירוש פרשייה זו והדומות לה. נחמה קבעה שיש להתייחס ברצינות מלאה לחזרה של התורה, ואין היא עיטור ספרותי גרידא. את משמעות החזרה אין לחפש בדמיון שבין הסיפור החוזר לבין הסיפור הראשון, אלא דווקא בהבדלים שביניהם.

במילים אחרות: אם נניח את הסיפור של העבד על גבי הסיפור האובייקטיבי של התורה, נמצא שהם דומים בהרבה פרטים, אבל גם שונים בכמה אחרים. אם הדמיון היה מלא - אכן לא היה טעם בחזרה. החזרה נועדה להבליט את החידוש שבגרסה השנייה, ובפער זה - הפער שבין המקור לחזרה - טמונה משמעותה של החזרה.

נחמה ז"ל הבינה שמשמעותו העיקרית של הסיפור היא הצבעה על חכמתו של העבד, עורמתו ורגישותו, המבטאות את שליחותו הנאמנת לאברהם אבינו. בדברים שלהלן אלך בשיטת הפרשנות שהיא הציעה, אבל אבקש להבליט דווקא היבט אחר, שנראה לענ"ד רב משמעות[1].

ב. משפחה או תרבות?

אחד ההבדלים הבולטים בין סיפורו של העבד לבין הסיפור הראשון נעוץ באופן בו העבד מנמק את הגעתו דווקא לבית משפחת בתואל ולבן. כך הן שתי הגרסאות:

סיפורה של התורה

גרסתו של העבד

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱ-לוֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לוֹהֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:

לדברי העבד, בקשת אברהם אבינו הייתה שייקח אישה ממשפחתו, וכפי שביארה נחמה לייבוביץ' - הצגה זו של השליחות בודאי שכנעה את בתואל ולבן ופיתתה את לבם. אך אברהם לא כך ביקש. הוא אמר רק: לך אל ארצי ומולדתי, ולא אל הכנעני. אברהם אכן העדיף עם ותרבות מסויימים, אך לא ציין כי רצונו להשתדך דווקא עם משפחה מסויימת. את סגנונו של העבד הסבירה נחמה היטב במאמרה, אך נוסח הציווי של אברהם נשאר סתום.

השלילה המוחלטת של השידוך עם הכנענים חוזרת בפרשה הבאה, אצל יצחק ורבקה, שנישואי עשו עם כנעניות הייתה להם למורת רוח. בסיום הפרשה הבאה, יצחק שולח את יעקב אל מקורותיו - בדיוק כאברהם.

מה פשר ההעדפה הזו? אילו היה אברהם מבקש מהעבד ללכת למשפחה מסויימת דווקא, היינו מבינים זאת באופן כלשהו. ייתכן שמשפחת אברהם אכן עדיפה על שאר המשפחות, והא ראיה - תרח החל ללכת מיוזמתו שלו אל ארץ כנען. אולם אם אברהם לא ציין משפחה ספציפית, מדוע הוא העדיף את תרבות ארם-נהריים וחרן על פני תרבות כנען? האם באמת קיים הבדל מהותי ביניהן?

ג. "ארץ כנען"

כהקדמה להתמודדות עם שאלה זו, ברצוני להעלות שתי שאלות שמטרידות אותי זמן רב, וודאי גם חלק מכם חשבו עליהן:

א. מדוע נבחרה דווקא ארץ כנען להיות נחלתנו ונחלת האבות? מעלתה הפיסית של הארץ אינה יכולה להיות נימוק מספיק, שהרי ארצות רבות יש בעולם, הטובות יותר למגורים מהרבה בחינות.

ב. מדוע מכנה התורה את ארץ ישראל פעמים רבות על שם האומה המגונה הזו - "ארץ כנען"? במה חטאה הארץ שנשאר לה שם זה לדיראון עולם?

כדי להבין זאת, יש לעמוד על מהותה של האומה הכנענית ועל מעמדה בעולם. דברי התורה בעניין תרבותה ומוסרה של האומה הכנענית נוקבים:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ... כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ... (ויקרא י"ח, ג-כז)

כלומר: ההתנהגות הכנענית היא תועבה, וכדי לזכות בארץ, חובה על ישראל להתרחק ממנה. מהות התועבה היא חטאי העריות.

הביטוי ההלכתי למוסרה המקולקל של האומה הכנענית הוא בהיתר - ולשיטה אחת, אף בחובה - לשעבד את הכנענים לעבדות:

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ. (ויקרא כ"ה, מה-מו)

ההתנגדות הברורה של התורה לעבדות, לצד ההיתר לשעבד את הכנענים, מעידים על כך שהתורה מתנגדת לקיומם של הכנענים כבני חורין[2]. שורש תפישת מעמדו ומהותו של הכנעני מצוי, כמו שלימד המהר"ל ברמה המתודולוגית, בסיפור הראשון המסופר עליו בתורה - סיפור העריות בין נח לבנו חם.

ד. חטא גן העדן של נח

רבים כבר עמדו על כך שישנן זיקות לשוניות וענייניות בין פרשת הבריאה לבין פרשת המבול, והן מלמדות על ראיית המבול כבריאה חדשה. והנה, קריאה בסיפור נטיעת הכרם של נח מגלה שהוא דומה מאוד לפרשת גן העדן.

אחרי שהסתיימה בריאתו מחדש של העולם, וברך
א-לוהים את האדם בפרו ורבו, מספרת התורה על ראשית האדם ועל החטא:

פרשת הכרם של נח (בראשית ט', יח-כח)

פרשת גן עדן

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן: שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ:

 

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:

וַיִּטַּע ה' אֱ-לוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר

האכילה מעץ הדעת

וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ:

רמוז בדברי חז"ל על חטא של גילוי עריות בין הנחש לבין אדם או חווה.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת... וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לוֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:

 

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לוֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ
אֱ-לוֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:

 

וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם

החזרה על חטא שקשור באכילה, פיתוי ועריות, ועל עונש שיש בו שעבוד, מקשרת בין סיפורו של אדם לבין סיפורו של נח.

חטאו של חם בעריות והקללה שקילל אותו נח בסופו של הסיפור, מעידים כי סיפור זה נועד במידה רבה להסביר את מעמדו של חם. דומה שחם ממלא בסיפור את תפקידה של האישה בחטא גן העדן, שבעקבות החטא נגזר עליה שבעלה ימשול בה. התאווה והתשוקה שאין עליהן ממשלה - הן מסוכנות ומביאות לחטא.

ההבדל הבולט בין שני הסיפורים הוא שסיפור גן עדן הוא סיפור אישי, שאין לו כל משמעות פוליטית או היסטורית, ואילו הסיפור על נח - מטרתו היא להציג את הבסיס לחלוקת התרבויות והלאומים המוכרת לנו עד היום. הבדל נוסף הוא היעדרו של ה' בסיפור נח, וייתכן שהדבר מרמז על התהליך חסר הא-לוהות של ההתפתחות התרבותית הזו, אף שהיא רבת משמעות.

לענ"ד, ברור מן הפרשה שכוונתה העיקרית היא להסביר את מעמדו של כנען, ולא את זה של חם. הדבר בולט כבר בהערה המובאת בפתיחת הסיפור - "וחם הוא אבי כנען". נוסף על כך, קללתו של נח מופנית לכנען, ולא לחם. זאת ועוד, נח חוזר על גזירת העבדות שלוש פעמים, וחז"ל למדו מכך שכוונתו לבנו השלישי של חם - לכנען. ראיות אלו מוכיחות שהמטרה העיקרית של הסיפור היא לבאר את מעמדו של כנען.

ואכן, תיאור חטאו של חם מתקשר באופן ברור להאשמתה של התורה שנזכרה לעיל, לפיה התרבות הכנענית היא תרבות של מיניות לא מרוסנת - תרבות של עריות. לכן, רק שעבודה של התרבות המינית-בהמית הזו לתרבותם של שם ויפת, שיש בה צניעות ("וערוות אביהם לא ראו"), תוכל להביא לתיקונה של תרבות כנען ולמניעת השפעתה השלילית.

מבט רחב יותר מגלה ששלושת בניו של נח מייצגים שלושה אבות-טיפוס של כלל התרבות האנושית:

· חם מייצג את הקיום האנושי הפרימיטיבי, הנשען על יצר הקיום ועל המיניות הבהמית, ועליו נגזרה עבדות.

· שם מייצג את המוסריות האנושית הנשענת על "יראת א-לוהים" - על תורת האתיקה, ועליו נאמר "ברוך ה' א-לוהי שם".

· יפת - כשמו כן הוא: מייצג הוא את היופי ואת האסתטיקה. עליו גזר נח: "יפת א-לוהים ליפת וישכון באהלי שם".

אם נתרגם את אבות האנושות ואבות הטיפוס למונחים היסטוריים, הרי שחם הוא אבי התרבויות שהתיישבו באפריקה, שם הוא אבי תרבות המזרח הקרוב, ואילו יפת הוא אביהם של יוון ורומי - ומאוחר יותר: אביהן של התרבויות האירופאיות.

התרבות הכנענית יכולה להתקיים רק אם היא משועבדת לתרבויות האחרות. למיניות ולשאיפת הקיום החומרית יש מקום רק אם היא מרוסנת ומוגבלת על ידי המוסר, או מעודנת על ידי האמנות. את האסתטיקה של תרבות המערב אין לשעבד. אמנות משועבדת אינה כלום, אך מצד שני, אין האסתטיקה תכלית לעצמה. היא צריכה לשכון באוהלי שם - כלומר, להיות בעלת אוריינטציה מוסרית וגבולות מוסריים, כדי להיות ראויה לקיומה.

אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, הם בני-בניו של שם. חז"ל לימדו שאבותינו למדו אצל שם ועבר, כלומר: יש לראות בתרבות הזו את קומת היסוד שעליה נבנתה קומת ישראל.

האמונה, הקדושה, השליחות וערכים אחרים הינם בשורה ישראלית ייחודית, קומה נוספת. אבל האנושיות - יראת הא-לוהים האוניברסלית - היא הבסיס השמי המשותף. חזרתו של אברהם אבינו אל מקורותיו השמיים כשהוא מחפש שידוך, היא ביטוי לחזרה שלו אל הבסיס שממנו יצא, והצהרה על החיבור הקיים בין הקומות השונות: הנדיבות והחסד המתגלים אצל רבקה, שהם ביטוי נשגב של מוסריות וולונטרית, ביחד עם האמונה והקדושה של בית אברהם. האיסור על חתונה עם הכנענים הוא הצד השני של המטבע, השולל את התודעה הרוחנית-תרבותית הכנענית.

ארץ כנען ממוקמת בצומת המפגש הגיאוגרפי של התרבויות. היא פתוחה לים, ובכך מבטאת את הקריאה לדיאלוג עם התרבות שמעבר לים; אך גם גובלת עם שטח בני שם. שלטון כנען על הארץ הוא ביטוי למצב שבו חם שולט על שם, וכנען נותן את הטון. הארץ קרויה לפיכך 'ארץ כנען', מפני שזו הזהות הנוכחית שלה.

כאן בדיוק נכנס האתגר של אברהם אבינו: האם יכולה לבוא אומה מכוח המוסר והאמונה, ולשעבד אליהם את היסודות האנושיים, הקמאיים והפרימיטיביים? האם כנען יכול להשתעבד על ידי שם? הסיפור של כיבוש הארץ הוא לפיכך שליחות תרבותית וניסיון אנושי: אם אומה יכולה להפוך את 'ארץ כנען', כמשל, לארץ ישראל, אזי יש תקווה וסיכוי לשלטון המוסר והאמונה שבתרבות על המיני והתאוותני. בכך בדיוק נבחנת כנסת ישראל לדורותיה:

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. (ויקרא י"ח, כח)

 
 

[1] הרוצה לעיין בשיעורה היפה, יפתח במקור שצוין לעיל.

[2] בכיוון זה מפרש הראי"ה קוק באגרת פ"ט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)