חיי-שרה | קניית מערת המכפלה

אבל כבד נפל על בית אברהם, שנאלץ לתור אחר קבורה הולמת לאשת נעוריו. אברהם מודע לנקודת הפתיחה הנחותה שלו, היות ומוצאו מארץ זרה:

 

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (בראשית כ"ג, ב'-ד')

 

בסופו של דבר, לאחר משא ומתן עם בני חת, הצליח אברהם במשימתו:

 

"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב: לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (שם י"ז-כ')

 

ניתן בקלות להבחין בכפילות הכתוב המבשר על העברת הבעלות לאברהם, במיוחד שהוא משתמש במילים דומות.

 

מכך שהכתוב מבקש לחזר על עובדה זו, יש בכך להראות כי היא מהווה את 'גולת הכותרת' של הסיפור בעיני המקרא. האזכור הראשון לקנייה משרת צורך טכני, כיוון שהיה צורך מעשי לקנות את המערה טרם קבורת שרה. כעת, חוזר על כך הכתוב כדי להדגיש את חשיבותה כעובדה בעלת משמעות בפני עצמה.

 

כעין זה סבור האבן עזרא, ונענה בביקורת מהרמב"ן:

 

"ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם שאומר להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, ועוד לקיים לו דבר השם להיות לו נחלה, כי מה מעלה לארץ בזה כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה, ודבר השם לאברהם על כל הארץ היה ונתקיים רק בזרעו" (רמב"ן שם, י"ט)

 

הרמב"ן מצטט אפשרות אחרת בשם חז"ל :

 

"ורבותינו אמרו (בבא בתרא טז.) שגם זה מן הניסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו"  (שם)

 

אמנם, מעיון ראשוני בפסוקים נראה שההיפך הוא הנכון. בעוד בני חת גילו נדיבות גדולה כלפי אברהם, היה הוא זה שהתעקש לקנות את המקום.

 

בנוסף, הציע רמב"ן ביאור משלו:

 

"ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא אלהים בארץ אשר בא לגור שם, והיחיד וכל העם היו קוראין לו "אדוני", והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה, ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'. ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים"   (שם)

 

היתרון שיש בהצעתם של הרמב"ן וחז"ל הינו בהתייחסות לתיאור המפורט בכתוב לכל המשא ומתן בין בני חת לאברהם. בניגוד לדברי האבן עזרא, לפיהם  אין צורך לאריכות זו. הרמב"ן, כאמור, טוען כי במסגרת הדיון זה מתגלה הכבוד שרוחשים בני חת לאברהם והתקיימות ברכת ה' "ואגדלה שמך". חז"ל, רואים שלב זה כניסיון.

 

כדי לבחון לאשורן את הצעות הרמב"ן וחז"ל, יש לעיין היטב בהתפתחות המשא ומתן בין אברהם לבני חת[2].

 

למרות פתיחתו המהוססת של אברהם, בציינו את מגבלתו בתור גר ותושב, הוא נענה בתשובה אוהדת ביותר:

 

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ"  (בראשית כ"ג, ג'-ו')

 

אברהם פונה בדבריו לציבור בני חת הנמצא לפניו. לא ברור בדיוק מי אלו ומה מעמדם. ככל הנראה, ישנה משמעות ציבורית לבקשתו של אברהם, בהיותו זר למקום, ולכן בקשתו הייתה צריכה להתברר באופן ציבורי.

 

התשובה שהוא מקבל היא חמה ומזמינה מאוד, ונראה שהוא מכלכל את צעדיו לפיה. כיוון שבני חת הכריזו ש'איש ממנו לא יכלה ממך לקבור מתך', הרי שאברהם פונה לברור לו איש מסוים:

 

"וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת: וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר"  (שם, ז'-ט')

 

אברהם עונה לבני חת, ומציג בפניהם את תכניתו לקנות את אחוזת הקבר מעפרון. לשם כך, הוא מבקש את עזרתם באיתורו של עפרון. עפרון יוצא מתוך הקהל, וממשיך הן את היחס המכובד לאברהם בכנותו אותו "אדוני", והן את רוח הנדיבות בה התקבל אברהם, ומסרב לקבל תשלום על אחוזת הקבר:

 

"וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ" (שם, י'-י"א)

 

אברהם מתעקש לשלם, וכך לבסוף נעשתה העסקה:

 

"וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (שם, י"ג-ט"ז)

 

יתכן, שאברהם סירב לנדיבותו של עפרון כיוון שלא נחה דעתו בכך שאשתו תנוח מנוחת עולמים בקבר שאינו שלה. אך ניטיב לעשות אם נתייחס לשאלה זו, לאור מבט רחב על הפרשה. ראשית נצביע על כך שעפרון הציע לאברהם הרבה יותר מאשר ביקש. בקשתו של אברהם, התייחסה רק למערה:

 

"וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ" (שם, ט')

 

בעוד עפרון ענה בנדיבות קיצונית, וחפץ להעניק לו אף את השדה עם המערה:

 

"לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ"  (שם, י"א)

 

אברהם ער לשינוי, אך מקבל את ממדי העסקה שהציב עפרון. הוא משתחווה בתודה, אך שוב מבקש לשלם עליה:

 

"וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה" (שם, י"ב-י"ג)

 

עפרון נוקב במחיר המבוקש, תוך שהוא טורח לציין שלדידו אין מדובר במחיר מופקע. אברהם משלם בו במקום בשקל כסף 'עובר לסוחר':

 

"וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר"  (שם, י"ד-ט"ז)

 

אין המקרא מספק לנו שום רקע על יחסי אברהם ובני חת, קודם שנפטרה שרה. למרות חוסר המידע על קשרים קודמים ביניהם, הוא מיד מוכתר בפיהם 'נשיא אלהים'. מה יכול להיות הרקע להכתרתו בתואר זה?

 

בפרקים הקודמים קראנו על רכושו הרב של אברהם:

 

"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (שם י"ג, א'-ב')

 

מסתבר, שאברהם היה עשיר מאד, ושמעו יצא למרחוק ברוב עשרו[3]. על אף עשרו, הוא מעולם לא נזקק לחלקת אדמה קבועה, ולכן הוא מוצא את עצמו הפעם בעמדת פתיחה נחותה, כאמור.

 

מבחינתם של בני חת, בכל אופן, זו הזדמנות פז לעסקים. האיש העשיר בסביבה עושה את צעדיו לתוך החנות שלהם ומבקש את מרכולתם. נמצא שאברהם אמנם נמצא במצב אנושי קשה וזקוק נואשות לסגור עסקה. מנגד, ניצבים בני חת, שלא בקלות יתנו להזדמנות שכזו לחמוק מידם.

 

ממבט זה, לא בהכרח הרעפת הכבוד המרשימה כלפי אברהם נובעת ממניעים הומניטריים. בכל מהלך השתלשלות הדיון, מעולם לא סירבו בני חת לבקשותיו של אברהם. אברהם מלכתחילה ידע לאן הוא חותר, מאחר והוא זקוק לחלקת קבר לשרה. אמנם, היה עליו לעבור את משוכת הזרות, שיכולה הייתה לעלות לו אפילו בסירוב. אך מסתבר, שגם לבני חת היה ברור לאן הם חותרים: לקשור קשר אמיץ עם אחד משועי הארץ, בכל מצב שהוא[4].

 

כנראה שבתחילה חשבו בני חת להעניק לאברהם זכות קבורה בקברותיהם, ולא חשבו שאברהם מבקש לקנות חלקת קבר לצורך זה:

 

"וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ"  (שם כ"ג, ה'-ו')

 

אמנם לאחר שאברהם גילה את דעתו שהוא מתעניין ברכישת חלקת קבר מסוימת[5], הוא לא נתקל בסירוב, אלא להיפך, עפרון ממשיך בקו הנדיב שהתוו לו אחיו, בני חת, ומוכן להעניק לאברהם אותה חינם אין כסף. אמנם, הוא משלב בהצעתו את השדה, ובכך הסגיר את כוונתו[6].

 

אברהם זקוק לחלקת קבר. הוא מתמקד במכשול זרותו, ומבקש לדלג על משוכה זו. בני חת מבקשים לנצל זאת לצרכיהם, עד שהם מוכנים להעניק לו את הקבורה שביקש, מיד וללא תמורה כספית.

 

איש לא פקפק מעולם ביכולתו של אברהם לשלם כל סכום שיידרש, ודווקא בשל כך בני חת נמנעים מלדרוש תשלום. זאת, כדי לנצל את ההזדמנות לכרות עם אברהם קשר בר קיימא, שיחייב אותו כלפיהם, ברית נצח. אמנם, ברגע שאברהם מתעקש לשלם, עפרון שרבב בערמה רבה את השדה לתמונה. מאחר שאברהם ביקש רק את הקבר, הרי שאדם עשיר בסדר גודל שכמותו יתקשה לקבל את מתנת החנם של השדה, שאינה הכרחית לצרכיו. בסופו של דבר, עפרון אכן חושף את התנהלותו כלפי אברהם:

 

"אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר" (שם, ט"ו)

 

מהשוואה למקרים אחרים[7], נראה שהסכום הינו יקר ביותר. אמנם עפרון מפרש את דבריו, ומדגיש שהוא מודע ליכולותיו הכלכליות של אברהם. לאדם כמו אברהם, סכום כזה לא מעלה ולא מוריד, ולכן ברור שהוא לא יתמקח, ולא רק בגלל שמתו מוטל לפניו.

 

ניתן בקלות לחלק את הדיון בין אברהם ובני שיחו לשני חלקים. בחלק הראשון פונה אברהם לבני חת, כציבור[8], והוא אף הגוף שמתייחס לדבריו:

 

"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת: וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר" (שם, ג'-ח')

 

לעומת זאת, ברגע שאברהם נוקב בשמו של עפרון, הרי שהדיון מצטמצם רק בינו לעפרון. למרות זאת, הכתוב מקפיד לשוות אופי ציבורי לדיון, ולציין שלמרות האופי הפרטי של תוכן השיחה, היא נעשתה קבל עם ועדה, בכל שלביה:

 

"וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (שם, י'-ט"ז)

 

עפרון קם ומזדהה כאחד מ"בני חת", ונראה שהוא מקפיד שדבריו יישמעו באוזניהם. מציון הכתוב החוזר ונשנה, נראה שעפרון מבקש שדבריו יישמעו על דעתם, ולא רק בפניהם. כך הכתוב רומז, שעפרון, אף מתוקף היותו אחד מ'בני חת', משמש נציגם בהמשך המשא ומתן, ולא מדובר כאן בדף חדש בדיון. הוא אף מקפיד לפנות לאברהם בתואר "אדוני" שאותו טבעו בני חת בפתיחת דבריהם[9].

 

הנחה זו מתחזקת מכך שהכתוב מדגיש שאברהם ממשיך להביע את הכרת תודתו בהשתחוויה, לפני עם הארץ. זאת, למרות שלכאורה הדיון הפך להיות בינו לעפרון, והם לא מהווים צד בשיחה[10]:

 

"וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר"  (שם, י'-י"ג)

 

 

ניתן היה לחשוב, שעפרון לבד מנסה להפיק את מירב התועלת מההזדמנות שנקרתה לפניו. אך לאור העובדה שהכתוב מדגיש לכל אורך העלילה את נוכחותם של בני חת, מסתבר שהדבר נעשה בהסכמתם ועל פי הכוונתם.

 

מעתה, התנהלותם של בני חת מתיישרת לקו אחיד. בתחילה רצו להעניק לו חלקה בחינם, וכך יהפכו לבני בריתו כאבימלך. לאחר שהתברר שהוא מעוניין לשלם, נמצאה הדרך לנצל את ההזדמנות גם באופן זה. כעת מתברר שמעבר לגינוני הכבוד מסתתרת ערמומיות אינטרסנטית.

 

ניתוח שכזה מעמיד בקושי את הצעת הרמב"ן, שמטרת הפירוט של המשא ומתן נועד להראות את גדולתו של אברהם והכבוד שרחשו לו בני חת. לא מדובר כאן בהכרה אמתית בגדלו ומעלתו, אלא לשון חלקלקה שנועדה לנצל את מצוקתו של אברהם במטרה להפיק רווחים תועלתניים מהנסיבות שנקרו בדרכם.

 

מלכתחילה, אברהם היה ער לנקודת הפתיחה הנחותה שלו, והבין את הקושי שהיא מציבה בפניו. בהיותו מודע למעמדו הנחות, יתכן מאד שצפה שני תסריטים אפשריים. יתכן שבני חת יסרבו לשאת ולתת עמו כלל, אך יתכן בהחלט שיאמצו אותו בחום בקרבם, כדי להפיק מכך רווחים בבוא הזמן.

 

אף הוא לא צפה פרץ רגשות הומניטרי מצדם, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שעד עתה לא קיימו שום קשר ביניהם. ברגע שהבין לאן הם חותרים, התעקש לקנות את השדה בכסף מלא[11]. הוא אינו עומד על המקח, ומשלם מיוזמתו בשקלים עוברים לסוחר, כדי למנוע כל מחויבות כלפיהם.

 

עתה, מתברר הצורך בכפילות הפסוק המבשר את קניית השדה בידי אברהם. דווקא בגלל שעצם הקנייה נעשתה ממניעים נקודתיים שנצרכו לשעה, הכתוב רוצה לשוות נופך נצחי עצמאי למעשה זה. לכן, הוא חוזר עליו באופן מנותק מהקשרו[12].

 

 

נבקש לחתום מעין הפתיחה, בטעם האריכות שהתורה מתארת את פרטי המשא ומתן בקניית השדה. אנו מורגלים להכיר את ספר בראשית כ'ספר הישר', ממנו עלינו ללמוד את אורחות חייהם של אבותינו וליישמם כנר לרגלינו. דברים אלו מתייחסים לכל קורות חייהם, על שלל הקשיים שחוו, שהעמידו אותם בניסיונות.

 

ניסיונות אלו נחלקו לשניים. מהם בין האבות לבוראם, כדוגמת הציווי לעזוב את אור כשדים, או הציווי לעקוד את יצחק. אולם, הרבה מהקשיים והניסיונות התהוו אף באמצעות טביעת אצבע אנושית, שיצרה קושי בפני אחד מאבותינו והכריחה אותו להתמודד עמו. נראה, שכשם שאנו מצווים ללמוד את תעוזתם וחוזק אמונתם של אבותינו בעמדם בנחישות על דרכם, לא פחות אנו אמורים להרחיק את אופן פעולתם של אלו שניצבו מולם, והקשו על מסלולם. אפשר וטעם האריכות בסיפורנו משתייכת לחלק זה של המסרים שהתורה מבקשת לחרוט בליבנו.

 

מניתוח המשא ומתן עולה תמונה עגומה של אדם שחרב עליו עולמו, ומתוך נקודת מוצא נחותה עקב היותו זר לסביבה המקומית מבקש עזרה. למראית עין, הוא מוקף חמלה והרבה ידיים מושטות לעברו. אך, עיון מדוקדק מעלה שהכוונה האמתית המסתתרת בין השיטין היא להפיק את הרווח המרבי תוך ניצול העובדה שהוא בודד למול כל החברה המקומית. אמנם קולה בוקע מתוך גרונות שונים, אך בסופו של דבר החברה מכוונת לנצל את הקושי שלו ואת זרותו עד תום.

 

ברבות הימים התורה תמחיש את סלידתה מהתנהלות שכזו בציווי מפורש לבניו של אברהם לבל יהינו לאמץ התנהלות נלוזה שכזו. במטרה לאמץ מבט אנושי וחומל על הזר שנקלע לפתחנו, היא תחרוט בלב צאצאי אברהם את הקריאה:

 

"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ" (במדבר ט', י"ד)[13]