יתרו | מעמד הר סיני

א. פתיחה: למי נאמרו עשרת הדיברות?

במרכז פרשת יתרו עומדות עשרת הדיברות (כ:ב-יד). הדיון במעמדן של הדיברות ובמסורות לגביהן הוא רב ימים ורב חשיבות. בימי חז"ל היה בו מטען מיוחד בגלל "כפירת המינים", דהיינו ביטול המצוות אצל כיתות הנוצרים והעמדת עשרת הדיברות כבסיס של הברית החדשה, ובשל כך הורו חז"ל למעט בתפקידן של הדיברות בתפילה ובטקסים דתיים אחרים (ברכות יב.). בשיעורנו זה נעיין במעמדן של עשרת הדיברות בתוך המסגרת הכוללת של התגלות ה' בסיני, לפי פשוטן של המקראות.

עיון במהלך הדברים מאז הגיע עם ישראל להר סיני, כפי שמתואר בפרקים י"ט, כ, כ"א וכ"ד, מגלה מספר קשיים מהותיים בנוגע להבנת תפקידן ומעמדן של הדיברות[1]. הכותרת לעשרת הדיברות היא "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" (כ:א), כלומר - עשרת הדיברות נאמרות מפי ה'. אולם, לא מצויין למי הן נאמרו - מי הוא השומע את דבר ה'? הדעה המקובלת היא שה' דיבר לכל העם, אך אין הדבר מפורש בפסוק. יתרה מזאת: ישנם כמה פסוקים שיכולים להצביע על הבנה שונה, לפיה עיקר ההתגלות אינה אל העם:

א. לפני הבאת הדיברות בכתוב, כאשר מסביר ה' למשה את מטרת ההתגלות בסיני הוא אומר לו: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם..." (יט:ט). לפי פסוק זה, מטרת ההתגלות היא האמנת נבואת משה על ידי כך שהעם ישמע את ה' מדבר אל משה. אין כאן הצהרה על כוונת ה' לדבר עם העם, וגם אין בכך צורך לפי מהות המעמד: אם המטרה היא להאמין בנבואת משה, די בכך שהם ידע כי ה' דיבר עם משה, ואין צורך בהתגלות ישירה של ה' אל העם.

ב. לאחר סיום הדיברות נאמר "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן....ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (כ:טו). אם אכן ה' מסר את עשרת הדיברות לכל העם אזי דברי העם נראים תמוהים, שכן הם מזכירים קולות וברקים וכדומה, אך לא מזכירים כלל שה' דיבר עימם, חוויה מפחידה יותר ללא ספק. ועוד: אם ה' כבר דיבר איתם הרי או שהיו מתים, או שאין להם ממה לפחד. נראה כאילו העם חושש שמא ה' ידבר איתו בהמשך, ודבר זה טרם קרה.

ב. תירוץ חז"ל לבעיה

"אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"

חז"ל נענו, כנראה, לקושי זה, ופירשו כי בקשת העם באה אחרי שתי הדיברות הראשונות: "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד.). תירוצם של חז"ל מבוסס על שינוי הסגנון בתוך עשרת הדיברות: שתי הדיברות הראשונות נאמרו בלשון בגוף ראשון - "אנכי ה'", "אשר הוצאתיך" (כ:ב), "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (ג') ועוד, ומכאן שלפנינו דיבור ישיר של ה'[2]. לעומת זאת, שמונת הדיברות האחרונות נאמרו בגוף שלישי נסתר: "לא תשא את שם ה' אלוקיך" (ז'), "כי ששת ימים עשה ה" (י"א), "על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (י"ב) ועוד, כלומר - הן בודאי אינן נאמרות מפי ה' אלא על ידי משה. חז"ל הבינו שיש בכך בנין אב לכל התורה, וכשם שאת שמונה הדיברות שמע העם מפי משה, אף על פי שהן ניתנו בהר סיני, כך גם כך את שאר התורה שמע העם מפי משה. בכך מתרצים חז"ל את השאלות ששאלנו לעיל: אחרי שתי הדיברות הראשונות, אותם באמת שמע העם מפי ה', נרתע העם, ואז נענה משה לבקשתם והמשיך את שאר הדיברות.

הקושי בדברי חז"ל

אף שהסבר זה מיישב יפה את שינוי הסגנון בעשרת הדיברות, אין הוא מניח את הדעת מכמה סיבות:

א. עשרת הדיברות באות כיחידה אחת שלמה, ואין כל עדות בכתוב שאמירתן נקטעה בשלב כלשהו.

ב. תשובת משה אינה מעידה על קבלת בקשת העם: "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם..." (י"ז).

לפי חז"ל, תשובה זו נמצאת כרונולוגית אחרי שתי הדברות הראשונות. אולם, אם כך היה צריך להאמר שמשה קיבל את בקשתם ומעתה ידבר הוא ולא ה'. כך אמנם נאמר בספר דברים[3], אך כאן, בפרשת יתרו, אין לכך רמז.

ג. מעט לפני עשרת הדיברות (יט:יט) מתארת התורה את המעמד כך: "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול". המדבר הוא משה, ואין תיאור של ה' כמדבר לעם. אמנם משמעות הביטוי "יעננו בקול" איננה מחוורת, אך נראה שבכל מקרה אין משמעותו דיבור כפשוטו, שהרי אז לא הייתה התורה מציגה רק את משה כ'מדבר'.

נחזור לטענה העיקרית כנגד דברי חז"ל, והיא שאין נראה מהכתובים שה' דיבר אל עם העם באופן ישיר. טענה זו מתחזקת מן האמור להלן:

וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. (כד:ג).

נאמר כאן שמשה מספר לעם על שני תחומים:

1. "דברי ה'".

2. "המשפטים".

"המשפטים" הם ודאי ההלכות של פרשת משפטים, החל מפרק כ"א ואילך, אך מהם "דברי ה'"? לכאורה, הכוונה היא לדברי הכתוב בכותרת לעשרת הדיברות "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר", כלומר "דברי ה'" הם הדיברות. ונלמד מן המפורש אל הסתום: ה"משפטים" ודאי נאמרו למשה לבדו: "...ומשה ניגש אל הערפל....ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל...ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כ:יח-כא:א), כלומר משה נצטווה לספר לעם את המשפטים שהוא שמע מפי ה' לבדו. התורה מספרת לנו שמשה עשה כן בפסוק שציטטנו לעיל: "וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים", וכפי שאת "המשפטים" משה שמע לבדו ולאחר מכן מסר אותם לשאר העם, כך גם לגבי "דברי ה'", דהיינו עשרת הדיברות.

נוסף על כל אלה, גם עמימותה של כותרת הדיברות כשלעצמה אומרת דרשני: בכל מקום בתורה בו מוזכר שה' דיבר נאמר גם למי הוא דיבר, ואילו כאן נאמר רק באופן סתמי שה' דיבר: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה".

כדי להבין את מהלך העניינים ננסה להציע השערה על התפתחות הדברים, ולאורה לקרוא את הפסוקים.

ג. הסדר הכרונולוגי של הפרשייה

מעמד הר סיני על פי ספר דברים

כמבוא להצעה, נצביע על סתירה מהותית הקיימת בפסוקים ביחס להתנהגות העם:

בפרק י"ט ה' שולח את משה שלוש פעמים להזהיר את העם לבל יתקרב אל ההר, פן יפגע:

· "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר..." (י"ב).

· "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות..."(כ"א).

· ויאמר אליו ה' לך רד...והכהנים והעם אל יהרסו לעלות..."[4] (כ"ד).

נראה כי חששו של הקב"ה הוא בעיקר שהעם "יהרסו", כלומר יתקרבו אל השכינה יותר מידי. התגלות ה' מעוררת במקרה הטוב רגשות של קירבה ודבקות, ולמצער - סקרנות ומתח, ובכל אופן היא גורמת לעם לרצות להתקרב. גם כאשר משה ממאן לרדת ולזהיר את העם לאחר שה' אומר לו לעשות כן בפעם השנייה (כ"א-כ"ב), בטענה שהעם לא יעלה כיון שהוא כבר הוזהר על כך (כ"ג), מתעקש ה' לשלוח אותו להזהיר שוב את העם (כ"ד).

חשש זה אינו מתיישב עם המתואר בפסוקים שאחרי הדיברות: "וכל העם רואים את הקולות...וירא העם וינועו ויעמדו מרחק..." (ט"ו-ט"ז): תגובת העם מוכיחה שהבעיה העיקרית היא דווקא יראה, המופיעה כפחד קיומי של ממש ורתיעה מקרבת מה', ולא אהבה, הגורמת להם לרצות להרוס אל הקודש. חששו של ה', אם כן, איננו מובן.

ננסה למצוא פתח לתשובה בפסוקים המקבילים בדברי משה רבנו בספר דברים, בתיאור מעמד הר סיני:

(א) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂתָם:
(ב) ה' אֱלֹוקינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב:
(ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים:
(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:
(ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:
(ו) אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... (דברים פרק ה')

נתמקד בפסוקים ד'-ה', החשובים לענייננו. משה רוצה להעביר לדור הבנים את הזכרון היסודי של ההתגלות, שהייתה לא על ידי מתווך, אלא פנים בפנים. אולם, דבריו האחרונים סותרים את הראשונים: בפסוק ד' משה קובע שה' דיבר פנים בפנים אל העם, ואילו בפסוק ה' הוא מספר שהוא תיווך בין ה' ובין העם; הפסוקים נראים כמכחישים זה את זה.

דומה שיש לקרוא את הפסוקים כך: רצון ה' היה לדבר עם העם פנים בפנים, אך יראת העם גרמה לכך שמשה יעמוד בין ה' לבין העם. נראה שיש גם משמעות פיזית להעמדת משה בתווך: משמעות הביטוי "פנים בפנים" היא קירבה, אך אם משה תיווך נראה שרק עימו דיבר ה' פנים בפנים בקירבה, ואילו העם עמד מרחוק. מסתבר גם שמשה רבנו מתכוון בתיאור הכפול בשני הפסוקים להביע את הרעיון שאף שלמעשה העם היה רחוק ולא זכה לגילוי פנים בפנים, הרי שההתגלות נחשבת כאילו הייתה פנים בפנים. כלומר, מבחינה מהותית הזכרון שלנו יכול לתאר את ההתגלות של ה' בסיני כהתגלות לכל העם, אף שעובדתית לא יצאה כוונה זו אל הפועל.

פס' ה' מסיים במילה "לאמר", שהיא כותרת של עשרת הדיברות שיימנו מיד, ואפשר שהיא חתימה של המילים בפס' ד': "פנים בפנים דבר ה' עמכם...לאמר": אנכי...". אם אכן כך, פסוק ה' צריך להיקרא בסוגריים.

כך או כך, לפי פסוקים אלו עשרת הדיברות נאמרו לאחר שהעם הביע את חששו, ומשה תיווך בין דבר ה' לעם. כלומר, לפי הבנה זו ברור שהעם לא שמע אף חלק של עשרת הדיברות, וכולם נאמרו בתיווכו של משה[5].

סדר האירועים בספר שמות

לאור ביאורו של ספר דברים ננסה להציע את סדר האירועים בספר שמות, מתוך הנחה שהמקראות אינם משקפים בהכרח את הסדר הכרונולוגי.

לעניות דעתי, הסדר הכרונולוגי של הפסוקים הוא יט:יט, כ:טו-יח, כ:א-יד[6], וכך יש לקראם:

וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאלוקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל[7]:
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אלוקים פֶּן נָמוּת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאלוקים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאלוקים[8]:
וַיְדַבֵּר אלוקים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...[9]

סידור הפסוקים בדרך זו נתמך מן האמור בספר דברים, בו חשש העם היה עוד לפני עשרת הדיברות:

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר:
אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ... (ה:ה-ו).

וכך היא ההקבלה בין שמות לבין דברים:

כלומר, חשש העם הובע לפני עשרת הדיברות, כפי שנאמר בספר דברים, ולא כפי שניתן להבין מספר שמות[10].

קריאה כפולה של הפסוקים

כעת ניתן להסביר את עמימות הפסוקים לגבי שתי נקודות:

א. בכותרת של עשרת הדיברות ("וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר ") - למי דיבר ה'?

ב. בתשובתו של משה לבקשת העם כי ה' ידבר אל משה בלבד - האם משה קיבל את בקשת העם? האם רק פייס אותם בדברים?

נראה כי התורה רוצה לומר שמבחינה מהותית עשרת הדיברות אכן נאמרו במעמד הר סיני באזני כל העם; אולם מבחינה עובדתית זה לא קרה, שהרי העם חשש ונעמד מרחוק. העמימות מאפשרת לנו לקבל את שני הדברים יחד:

מבחינה מהותית - הדברים נאמרו לעם (ושוב: זהו רושם שנוצר מרצף הקריאה, אך לא נאמר כך במפורש) אך למעשה - העם ירא, ולכן ה' דיבר רק למשה[11].

באותו אופן יש להסביר גם את הסדר המוזר של הפסוקים: אם אכן בקשת העם "דבר אתה עמנו" קודמת מבחינה כרונולוגית לדיברות, מדוע היא מובאת לאחריהן?

יש לומר שגם כאן הכוונה היא להותיר מקום לקריאה אפשרית של מהלך העניינים כאילו שהדיברות נאמרו על ידי ה' לכל העם, שהרי אילו באו הפסוקים במקומם הכרונולוגי, לפני הדיברות, אי אפשר היה לפרש שכל העם שמע את דברי ה'. בספר דברים משיג משה רבנו את אותה התכלית על ידי השימוש בתיאורים סמוכים הסותרים זה את זה (ה:ד-ה).

הקושי בדברינו

הסבר נוסף לבעיה זו הוא שכתיבת חששות העם לפני עשרת הדיברות הייתה הופכת את הכתוב לחסר מובן, שהרי אי אפשר לומר שה' ביקש להזהיר את העם שלא יעלה להר ואף שלח את משה במיוחד לשם כך, אם העם ברח באותה שעה מן ההר בשל חששותיו. הצבת הדיברות באמצע (בין דברי ה' למשה להזהיר את העם לבין חששות העם) יוצרת ריחוק שהופך את המסופר לאפשרי.

אולם, שאלה זו עדיין מציקה: הנאמר ביט:כ-כה על אזהרת ה' את העם על ידי משה שלא לעלות אל ההר אינו מתיישב בסדר הפסוקים, ואינו מתיישב עם פירושנו.

כדי לתרץ בעיה זו יש לתת את הדעת על מימד פרשני נוסף שעד כה לא נתנו דעתנו עליו.

ג. התגלות בשם ה' והתגלות השם אלוקים

שתי בחינות במעמד הר סיני

פרק י"ט כולו כתוב בשם ה', שם הויה (ידוד), למשל - "כל אשר דבר ה' נעשה" (ח'), "ויאמר ה' אל משה הנה אנוכי בא..." (ט'), "וירד ה' על הר סיני" (כ') ועוד.

לעומת זאת, פרק כ', החל מפסוק א' ועד פסוק י"ח, משתמש בשם אלוקים: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" (א'), "ואל ידבר עמנו אלוקים" (טז) ועוד.

שינוי בשימוש בשמותיו של הקב"ה מעיד פעמים רבות על כך שהתורה מתייחסת לאותו עניין בבחינות שונות, ואף מספרת אותו סיפור משתי נקודות מבט. כלומר: מדובר בשני תיאורים מקבילים של אירוע אחד, משתי פרספקטיבות[12].

נראה כי גם בפרשתנו מתואר סיפור הכולל בתוכו שני מהלכים שונים ומקבילים. שתי הבחינות באות לידי ביטוי בתחילתו של פרק י"ט בפסוק ה', בו מצהיר ה' על שתי מטרות בנוגע למעמד הר סיני[13]:

· כינון הברית בינו לבין העם, בתנאי ש"ושמרתם את בריתי". חלק זה של ההצהרה שייך לשם אלוקים[14].

· התגלות למשה על מנת שישמע זאת העם ויאמין בנבואתו, כיון שעל ידה תינתן התורה, ועל כך נאמר "ועתה אם שמע תשמעו בקולי". חלק זה של ההצהרה שייך לשם ה'.

לפני ההתגלות מופיעים מצוות הגבלה וחרדת העם ("ויחרד כל העם אשר במחנה" [ט"ז]). בפס' י"ח מתוארת התגלות ה': "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש...משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", וכאן מגיעה ההתגלות לשיאה. חשוב להדגיש כי בשום מקום לפני כן לא יצרה התורה ציפייה לכך שה' יפנה לעם וידבר עימו, ואם נקרא רק את הפסוקים הכתובים בשם ה', דבר זה גם אינו מסופר. וכך הוא סדר הדברים על פי שם ה':

ה' ירד על ההר, משה דיבר אל העם וקול ה' ענה אחריו כהד. העם שמע, כנראה, דיבור של ממש רק מפי משה, אך הד קולה של השכינה יוצר רושם שאכן דברי ה' בפיו וכאילו ה' מדבר עימם. זמן מה לאחר מכן אומר ה' למשה שירד ויתרה בעם, והסיבה לכך היא, כנראה, שהדיבור עתיד להיות ארוך, ולכן גם אם העם נחרד בתחילה ייתכן שכאשר הוא יתרגל לדבר ה' ויחלוף ההלם הראשוני, הוא יעלה מתחתית ההר בה הוא מצוי כרגע ("ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר"[יט:יז]), ויהרוס לעלות אל ה'. משה יורד ומתרה בעם: "וירד משה אל העם ויאמר אלהם" (כה), וההמשך אינו מבואר מפני שהוא מובן מאליו[15]. כלומר: העם שמע מפי משה את מה שציווהו ה', ומשה עלה בחזרה לשמוע את דברי ה' אליו, שכנראה כבר אינם נאמרים בקולות וברקים אלא בערפל (ומכאן מתחזק החשש שיהרסו אל ה'), וה' מיד אומר למשה "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב..." (כ:יט-כג); פסוקים אלו אינם מתייחסים לעשרת הדיברות, אלא למה שנאמר לפני כן: "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (יט:יט)[16]. לאחר מכן נאמרות עשרת הדיברות למשה בלבד, אולם, לאחר שנוכח העם לדעת שה' מדבר עם משה, כל מה שיספר משה לעם לאחר מכן ייחשב כדבר ה' לעם. נדגיש שוב: לפי קריאה זו של הנאמר בשם ה' בלבד, החשש העיקרי הוא מפני עליית העם אחרי שמסתיים עיקר המעמד בו "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", והמעמד אינו כולל כלל את עשרת הדיברות[17].

אם נקרא את ההמשך של הפסוק יט:יט לפי הפסוקים הכתובים בשם אלוקים (כ:טו-יח), תצטייר תמונה שונה: לאחר שהעם ראה את הקולות והלפידים, הוא נרתע ולא רצה שה' ידבר עמם באופן ישיר. הביסוס לחשש הוא דברי ה' "ועתה אם שמע תשמעו בקולי" (יט:ה), מהם ניתן להבין שה' ידבר אליהם באופן ישיר. משה הבין לליבם והרגיע אותם, והעם נרתע לאחוריו ונעמד מרחוק, (כ:יח). לאחר מכן משה ניגש אל הערפל, ואז דיבר ה' עימו את עשרת הדיברות. לפי שיטה זו אמנם עשרת הדיברות נאמרו באותו מעמד, אך לא באזני העם אלא באזני משה.

נראה את ההבדלים בין שתי הבחינות על ידי טבלה המציגה את הפסוקים בסדרם הכרונולוגי על פי כל אחת משתי הבחינות:

ההבדלים בין הבחינות

שני הסיפורים המקבילים, המסופרים בשני שמות שונים, מבטאים שתי תפיסות שלמות ושונות של המתרחש:

לפי המסופר בשם ה', עיקר המטרה של ההתגלות היא האמנת נבואת משה. לשם כך, אין צורך כלל בעשרת הדיברות; ברגע שהעם השתכנע שמשה הוא נביא אמת - ה' מדבר עם משה בלבד, ומוסר לו את המצוות המופיעות בתורה לאחר עשרת הדברות ואת פרשת משפטים. שם ה' מבטא בכל מקום את האידאה של הנבואה ושל קרבת ה', ואכן מטרת מעמד הר סיני היא בעיקר לבסס את נבואת משה רבנו. החשש העיקרי הוא שקירבת ה' המורגשת במעמד תגיע עד כדי הריסה אל ה'; בחינת הקירבה והאהבה יכולה להיות גם הרסנית, ולכן יש להזהיר ולהגביל. לפי בחינת שם ה', אם כן, ההתגלות מעוררת האהבה. האהבה באה לידי ביטוי במסירת דבר ה' למשה, ובפתיחת האפשרות לעבוד את ה' ולזכות בגילוי ה' ובברכתו: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו...בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". הסיכון באהבה הוא קירבת יתר, ועל כן יש חובת התקדשות והגבלה.

לפי המסופר בשם אלוקים, עשרת הדיברות נמצאות במרכז המעמד. תכלית המעמד היא כריתת הברית על דברי ה' - "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" (יט:ה), ועשרת הדיברות עומדות בתשתית הברית, כיוון שקיומן הוא תנאי לברית. אלא, שכאמור הדיברות לא נמסרו לעם, אלא למשה בלבד; ה' התכוון לדבר אל העם ישירות, אך יראתם ובקשתם גרמו לכך שה' ידבר אל משה בלבד. זאת, בהתאמה לשם אלוקים, המבטא בכל מקום את האידאה של משפט (כלומר - דין) וברית. גם ההתפתחות של היראה אצל העם מתאימה למהותו של השם: התגלות אלוקים היא מקור ליראה; העם מתרחק, והריחוק הוא גם סופו של המעמד. לפי בחינת שם אלוקים, אם כן, ההתגלות מטילה יראה. ליראה יש תפקיד מרכזי בכינון הברית: "לבלתי תחטאו", אולם היראה גם מרחיקה - "ויעמד העם מרחוק". לכן, אין הדיברות נאמרות מפי ה' אל העם באופן ישיר, אלא רק נחשבות כאילו נאמרו כך. זהו מעמדן המשפטי.

ביחס לשני השמות ממלא משה רבנו תפקיד ממתן. מחד גיסא, הוא אמור לעמוד בפני התפרצות הרסנית של אהבה, לשם ה'; ומאידך גיסא, הוא אמור לרכך את יראתו של העם שלא יחשוב שאלוקים רוצה ברעתו, אלא כדי ש"תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ:יז).

שילוב הבחינות

כעת יש להתבונן במשמעות הסיפור כפי שהוא לפנינו בתורה, בשילוב בחינת שם ה' ובחינת שם אלוקים, ונשאל מה מבטאת התוצאה הסופית. לפי דברינו, יש בסיפור מתן תורה שתי מגמות שונות הקובעות את מהלך התפתחות העניינים, המתבטאות בשימוש בשני שמותיו של הקב"ה.

הסיפור כפי שהוא לפנינו מגשר בין שתי האפשרויות האידיאליות של כל אחד משמותיו של ה'. מבחינה תיאורטית ניתן היה לספר כל סיפור בנפרד, אולם במציאות מתקיים הכל יחד; הקב"ה - הוא ושמותיו אחד, ומכאן שגילויו כולל את שתי המטרות ויוצר גם יראה וגם אהבה. מסתבר שגם התגובות בעם היו מעורבות, וכללו בריחה ממנו וריצה אליו גם יחד. התורה איננה מעוניינת בסיפור מפורט של מה שהתרחש אצל כל קבוצה בעם או בליבו של כל אחד ואחד, אלא בהעמדה מהותית של הדברים, ומכאן כתיבת הדברים לפנינו, שהיא סינתיזה של שני המהלכים הנפרדים:

בראשית הסיפור, בפסוק ה' בפרק י"ט, מופיעות שתי המטרות של ההתגלות בסדר כרונולוגי, כנאמרות אחת אחרי השנייה:

הראשונה: כריתת הברית, בבחינת שם אלוקים.

השנייה: "וגם בך יאמינו לעולם", בבחינת שם ה'.

לאחר מכן מתחילה ההתגלות (ירידת ה' על ההר בפס' י"ח), ואז בוחרת התורה לתאר את הבעיה שבהתקרבות אסורה לה', שהיא אמיתית לגמרי מבחינה אחת (בחינת שם ה'). חשש ההריסה אל ה' אינו סותר, כמובן, את התגלות ה' ודיבורו, ולכן מתואר ה' כמי שמדבר את הדיברות, ואפשר לחשוב שהן נאמרות אל כל העם. הבנה זו איננה טעות, אלא מחשבה רצויה ונכונה מבחינה מהותית.

רק לאחר שנאמרות הדיברות מעלה התורה את הבעיה שהתעוררה מצד בחינת אלוקים שבהתגלות - חששו ויראתו של העם. אכן, זוהי בעיה שיש לתת עליה את הדעת, והיא ממלאת תפקיד חשוב בעיצוב היחס הדתי המלא אל ה' והתגלותו, שהוא כפול ודיאלקטי. תיאורה של בעיה זו לפני אמירת הדיברות עלול היה להפחית מעוצמת הברית, שמהותה היא קיום מצוות ה'. באופן שבו הציגה התורה את הסיפור בכללותו מקבלות עשרת הדיברות מעמד של בסיס הברית בינינו לבין ה', ומכאן החשיבות של אמירתן מפי ה' דווקא.

ד. מעמד הר סיני בחסידות וברמב"ם

קראתי בשם הרבי רמ"מ מרימנוב זי"ע מאמר חסידות שדרש את האות אל"ף הגדולה של "אנכי" בפתיחת הדיברות. הוא פירש שרק האות אל"ף נשמעה על ידי העם.

הא' מייצגת את הקול, שהוא ראשיתו של הדיבור. לפי דבריו של האדמו"ר רק הקול, האינסופי והלא מוגדר, הוא זה שנשמע מפי ה' ממש. חיתוך הקול לדיבור, המגדיר והמגביל, והעומד בבחינת כלי ביחס לקול, שייך כבר לספירה האנושית, לנבואה.

דברים דומים, אם כי מסיבות שנוות, אומר גם הרמב"ם במורה נבוכים:

... יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו עליו השלום. ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע, אמרה התורה "אנכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה:ה), ואמר גם כן "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (שמות יט:יט). ובביאור אמרו במכילתא כי כל דבור ודבור היה משיבו להם כמו ששמע, וכתוב בתורה גם כן "בעבור ישמע העם בדברי" (שמות יט:ט) וגו', מורה כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים[28], ועל שמע הקול ההוא העצום אמר "כשמעכם את הקול" (דברים ה:כ). ואמר "קול דברים אתם שומעים" (דברים ד:יב), ולא אמר "דברים" אתם שומעים...ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. (חלק שני פרק לג).

 

---