כי תצא | מצוות מעשיות בימינו

 

"לא תראה את חמור אחיך או שורו נֹפלים בדרך, והתעלמת מהם – הקם תקים עִמו"    (דברים כ"ב, ד')

 

כתב הרמב"ם:

 

"מי שפגע [כלומר, פגש] בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה. בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצווה לפרוק מעליה. וזו מצות עשה, שנאמר: '[כי תראה חמור שֹנאך רֹבץ תחת משאו, וחדלת מעזֹב לו] עזֹב תעזֹב עִמו' (שמות כ"ג, ה'); ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר: 'לא תראה את חמור אחיו או את שורו נֹפלים בדרך והתעלמת מהם, [הקם תקים עִמו]' (דברים כ"ב, ד)"  (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש י"ג, א'-ב')

 

וכתב על כך בערוך השולחן:

 

"במדינתנו שנוסעים ומוליכים משא בעגלה והסוס קשור לעגלה, אם פגע (=פגש) בעגלה שנשקעה ברפש וטיט, מחויב לסייע לעגלון לפרוק המשא ולהוציא את העגלה והסוס למקום יבשה. וזהו מצוות פריקה, ואחר כך להטעינו כראוי, וכן אם נפל המשא מהעגלה מחויב לסייע להטעינו, וזהו מצוות הטעינה. וכן אם נשבר אופן מהעגלה, או היד שהאופן מתגלגל בו, מחויב לסייע ולתקן בכל מה שאפשר, וללוותו מעט, שיראה שהולכת יפה, וזהו גם כן ממצוות פריקה וטעינה"  (ערוך השלחן חו"מ רע"ב, ח')

 

רבים חושבים, שהמצווה הזאת מוגדרת על ידי צער בעלי חיים של החמור הרובץ תחת משאו. אולם,  השאלה אם צער בעלי חיים הוא איסור מדאורייתא או לא, נתונה במחלוקת תנאים ופרשנים (בבא מציעא לב.-לג.), והיא רק הגורם לכפילות בתורה של פריקה וגם טעינה (כמבואר בסוגיא שם). הסיבה העיקרית למצוות פריקה וטעינה הוא, כמובן, צער האדם (ראו רמב"ם שם, הלכה ט'), והבהלה שעלולה  להשתלט עליו באובדן רכושו.

 

הרמב"ם אף הביא הלכות אלה בהלכות רוצח ושמירת הנפש, מפני שאדם במצב כזה עלול לסכן את נפשו במעשים פזיזים.

 

מכאן נובעת גם מסקנתו של "ערוך השולחן", שהמצוות חלות גם על עגלות רתומות לסוסים, וגם על שבר אופן בעגלה. התורה דואגת לעגלון (הוא הנהג), ולאו דווקא, או לפחות לא רק, לסוס ולחמור.

 

מכאן מסקנתנו שמצוות פריקה וטעינה חלות גם על כלי רכב שנתקעו בצד הכביש. לא רק במשאית שהתהפכה והסחורה התפזרה בצד הדרך, אלא גם בתֶקֶר בגלגל (פַּנצֶ'ר), במנוע רותח, במיכל דלק שנתרוקן ובתקלות רבות אחרות.

 

מהם התנאים המחייבים כל נהג הנוסע בדרך לעצור ולעזור? בראש ובראשונה עולה שאלת ההפסד והפיצוי. הנהג העוצר מפסיד זמן, ולפעמים הוא מפסיד זמן עבודה, עבודה ממש, או גם הפסד רווח.

 

כאן מתבטא ההבדל בין פריקה לטעינה, מפני שהגמרא (שם) קובעת שהתורה חייבה אותנו לפרוק בחינם, אבל לטעון בשכר.

 

בפירוש העניין נחלקו ראשונים: הרא"ש קבע שהפריקה בחינם רק אם איננו עובד באותו הזמן, ואם הוא עובד יש לו פיצוי חלקי, כמו בהשבת אבדה (ראו חושן-משפט סימן רס"ה). לעומתה, טעינה בשכר פירושה בשכר מלא, אם בעל המטען מוכן לשלם, אלא שהתורה חייבה לעצור ולהציע לבעל המטען טעינה בשכר. בהתאם לכך פסקו בטור ובשו"ע (חושן משפט סימן רע"ב, ו').

 

אולם, הר"ן פירש שפריקה בחינם היא לגמרי בחינם, ואילו טעינה בשכר היא כמו השבת אבדה, בפיצוי חלקי אם הוא עובד.

 

אמנם הפוסקים הכריעו, כאמור, כשיטת הרא"ש, אולם בעל מידות מוסריות וירא שמים ינהג כמו הר"ן.

 

למעשה נראה להורות לפי הנקודות הבאות.

 

"לא תסגיר עבד אל אדֹניו, אשר ינצל אליך מעם אדניו; עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו"   (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז)     

                                    

בדיני המזרח הקדום,^[5] אנו מוצאים חובה מוחלטת להסגיר עבדים בורחים, עד כדי עונש מוות למי שייתן להם מקלט. כאן בולט ההבדל המכריע בין כל דיני המזרח הקדום^[6] לבין התורה, ביחס לעבדות.

 

קל להבין, שמוסד העבדות קשה לו להתקיים ללא הגנה חוקית על 'רכוש' האדונים. הגנה זו מחייבת הסגרה של עבדים בורחים. מפני החשיבות המכרעת של עיקרון זה, נביא מובאות אחדות מדיני המזרח הקדום במלואן:

 

ניתן למצוא קו ברור בחובת ההסגרה של עבדים נמלטים בכל דיני המזרח הקדום. קו זה מתחיל בעונש חמור על מי שמעניק להם מקלט, בפיצוי כספי קבוע לכל מי שמשיב אותם, ואפילו כאשר קוראים להם 'דרור' ממכירה לנֵכָר, הם רק חוזרים לבעליהם הראשונים.

 

 

אחד ממובילי המאבק הרדיקלי לביטול כללי של העבדות באמריקה היה הנרי וורד ביצֶ'ר מברוקלין, שגם אביו היה לוחם חברתי, בעיקר נגד השכרות. אחותו, הארייט ביצֶ'ר סטואו, היא המחברת הנודעת של 'אוהל הדוד תום'.^[14] ספר זה הוא שעורר את הציבור הרחב נגד העבדות יותר מכל המנהיגים הפוליטיים והדתיים.

 

קריאה מחודשת של הסיפור במבט תורני מעלה כמה הבנות עקרוניות. אחת מהן נוגעת ישירות לאיסור התורה להסגיר "עבד אל אדניו". ברקע יש לזכור, כי לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, הושגה 'פשרת מיזוּרי' (1851), ובה נקבעה חובה להסגיר כל עבד בורח ממדינות הצפון לדרום. אף שלא הייתה עבדות בצפון, הם הסכימו להסגיר עבדים בורחים, כי מדינות הדרום לא יכלו להשלים עם הפיכת הצפון למקלט מוכר.

 

חשש ההסגרה של עבדים בורחים תופס מקום מרכזי בספר אוהל הדוד תום. השפחה שנמלטה עם הילד הקטן לפני שייקחו אותו ממנה למכירה פומבית, סיכנה את חייה כמה פעמים כדי להימלט מהרודפים, שקיבלו כסף מראש כדי לצוד את הבורחת ובעיקר את הילד. אשת הסנאטור, שנאבק להחמיר בעונשם של מעניקי מקלט לעבדים בורחים, הכריחה אותו לתת מקלט לכמה שעות לשפחה הבורחת ולילד, אבל הוא מיהר להעבירם לידיים אחרות, כדי שלא ייחשף. כל המקלטים הזמניים של אנשים טובים, כמו גם של הקוֵויקֶרים, לא יכלו להספיק. רק תחפושת מוצלחת הביאה אותם בספינה לקנדה, בה העבדות הייתה אסורה על פי החוק, ושם גם התאחדה המשפחה והתחילה חיים חדשים וחופשיים של עבודה והשכלה.

 

 

ההבדל המכריע מול משפטי העבדות בתורה, נמצא אם כן, ביציאת עבד (שאיננו 'עברי') לחופשי בגלל פגיעה גופנית חמורה, ונקם אם ימות תחת ידו של שוט אדוניו (שמות כ"א, כ'‑כ"א; כ"ו-כ"ז). עוד יותר מזה, באיסור הייחודי על הסגרת עבד אל אדוניו "אשר יִנָּצֵל אליך מעם אדֹניו" (דברים כ"ג, ט"ז-י"ז).

 

משפטים אלה אין דומה להם בכל דיני המזרח הקדום, והם הייחוד הגדול והעמדה המוסרית-העקרונית ביחס לעבדות, בתורת ישראל.

 

"לא תַשיך לאחיך נֶשֶך כסף נֶשֶך אֹכל, נֶשֶך כל דבר אשר יִשָך; לנכרי תַשיך ולאחיך לא תַשיך, למען יברכך ה' א-להיך בכל מִשלח יָדֶךָ, על הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתה" (דברים כ"ג, כ'-כ"א)

 

פסוקי התורה באיסורי נשך וריבית מדגישים את הקִרבה. התורה מציינת שיש איסור להטיל נשך על "אחיך", על "העני עִמך". במקביל, מתירה התורה בפירוש לעשות כן לנכרי.

 

מכאן, שריבית ונשך אינם כמו גזל וגנבה, אלא חסד מיוחד בין אחים מכוח יציאת מצרים. להבחנה זו יש משמעות חיונית בעולם של כלכלה מודרנית, היוצרת מקום הכרחי ל-'היתר עִסקה' מול בנקים וחברות אשראי.

 

אולם, אין מקום להיתרים כאלה בין אנשים פרטיים מישראל, שהרי התורה אסרה זאת במלוא החומרה.

 

נעיין תחילה בפסוקי התורה:

 

"אם כסף תַלוֶה את עַמי, את העני עִמך, לא תהיה לו כְּנֹשֶה, לא תשימוּן עליו נֶשֶך... והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חַנוּן אני"  (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו)

 

"וכי יָמוּך אחיך וּמָטה ידו עִמך, והחזקת בו... אַל תִקח מאתו נֶשֶך ותַרבּית, ויָרֵאתָ מא-להיך, וחֵי אחיך עִמך; את כספך לא תִתן לו בנֶשֶך, ובמַרבּית לא תִתן אָכְלֶךָ; אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם  לא-להים"     (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח)

 

בעקבות הגמרא בבבא מציעא (סא:), פסק הרמב"ם:

 

"כל הכותב שטר ריבית הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר ב-ה' א-להי ישראל; וכן כל הלֹוֶה ומַלוֶה בריבית בינם לבין עצמם הרי הם ככופרים בה' א-להי ישראל, וכפרו ביציאת מצרים; שנאמר: 'את כספך לא תִתן לו בנֶשֶך... אני ה'  א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' "     (רמב"ם מלוה ולוה ד', ז')

 

והרמב"ן פירש:

 

"יוסיף בכאן אזהרה גם ללֹוֶה, מה שאין כן בכל דיני ממונות... מפני רגילות החטא הזה... וביאר בכאן שיהיה ריבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל וגנבה, כמו שאמרו (בבא קמא קיג ע"ב): גזל גוי אסור; אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד ...ועל כן אמר [בסוף הכתוב]: "למען יברכך ה' א-להיך", כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה... כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל וגנבה ובאונאה" (רמב"ן דברים כ"ג, כ')

 

זו נקודת המוצא בתורה לדיון ההלכתי המודרני על 'היתר עסקה' בבנקים ובחברות אשראי. מכאן נדגיש כמה נקודות.

 

ראשית, אין לבנק גדרי "אחיך" לענין צדקה. בעוד איסורי ריבית מוגדרים בפירוש על ידי הרמב"ן כאיסורים של צדקה, שחייבים בהם רק בני ישראל ביניהם, מכוח יציאת מצרים, אין בריבית איסור מוסרי אוניברסאלי. לכן, אין איסורים אלו חלים כלפי נכרים (רמב"ן שם).

 

מכאן גם הקשר הברור בין הלכה ומוסר, דווקא בריבית. כל אדם מישראל מחויב בצדקה, ואסור באיסורי ריבית מכוח יציאת מצרים. לכן, כל עסקת ריבית בין שני יהודים נחשבת ככפירה ביציאת מצרים. אולם הנהלת הבנק איננה יכולה לפעול למטרות צדקה בהון הבנק (להוציא פרסומת ויחסי ציבור). בזה, בנק שונה מקיבוץ, או אפילו מחברה כלכלית רגילה.

 

הבנק פועל לפי היגיון כלכלי גלובלי, לפי חוקים שאינם מבדילים ואינם יכולים להבדיל בין יהודי לבין נכרי. לפיכך, אין הון הבנק נחשב "כספך" אלא "כסף אחרים", כלשון חז"ל במדרש ההלכה שבתורת כהנים לפרשת בהר (ע"ו). נוסיף לכך את העובדה המסתברת, שיש גם נכרים בין בעלי המניות הנסחרות בבורסה, ונקבל בסיס מוצק ל"היתר עסקה" בבנקים.

 

נקודה שניה היא, שהבנק לא נחשב 'בעלים ידועים'. הבנק המודרני הוא חברה בע"מ, ולכן אין הוא נחשב "בעלים ידועים", מוגדרים. הבעלים של נכסי הבנק אינם מחויבים בשום חיוב בגופם. לכן, אין מלווה קונקרטי בהלוואות שהבנק נותן, ואין לווה קונקרטי לכסף המופקד בו.

 

בזה, נחלשת הטענה של אחריות החלטית לפרעון ההלוואות, שנזכרה בדברי פוסקים (שו"ת מהרש"ם חלק א', סימן כ') כנימוק לאיסור. פוסקים חשובים העלו שעסק של בנק דומה לציבור, ואין לו "בעלים ידועים" (דהיינו מוגדרים). גם הרב משה פיינשטיין הסכים לזה ביחס לבנק (אגרות משה יורה-דעה ב', ס"ג), אלא שלא מצא פתרון לבני אדם ממשיים שלווים כסף מן הבנק, כלומר, ללקוחות.

 

ואמנם, "חברה בע"מ" אין בה די כדי לומר שאין דיני ריבית חלים עליה מעיקר הדין, מפני שהלקוחות הם אנשים מוגדרים וידועים, ובבנק ישראלי, רובם יהודים. אלא, שבבנקים ובחברות האשראי יש כמה צדדים המצטרפים להתיר, שכולם נזכרו בפוסקים חשובים.

השיעבוד בבנק הוא וירטואלי. השעבוד בבנק איננו שיעבוד הגוף אלא שיעבוד וירטואלי. זאת, בניגוד לשיעבוד הגוף שעומד בלב איסורי הריבית והנשך, בתורה.^[16] בלשון הגאון ר' יוסף ראזין מרוגאצ'וב, יש בבנק שעבוד של "צורה ולא חומר", ולכן אין בו איסורי ריבית שהתורה קבעה. לפי זה, הוא התיר ריבית של בנק (שו"ת צפנת פענח קפ"ד).

 

אמנם, פוסקים רבים (כמו מהרש"ם א', כ') חלקו על הרוגאצ'ובי, ועל פוסקים נוספים שכתבו להתיר מסיבות דומות (כמו שו"ת מהרי"א הלוי איטינגא ב', נ"ד), מפני שנותר שעבוד ממשי. אולם דברי המתירים מצטרפים לקביעה, שעל כל פנים אין בבנקים איסור ריבית של תורה, ומול הרחבת איסור מדרבנן, יש 'היתר עסקה'. 

 

על פי הניתוח הנ"ל מתיישבת בפשטות הקושיא של הרב פינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה ב', ס"ג) על הלוֹוים, שאחריותם איננה בע"מ, והם 'בעלים ידועים'. לכן, לדעתו, הלוֹוים עוברים על איסור, גם אם הבנק המלווה איננו עובר על שום איסור.

התשובה לכך היא, שהמקור בתורה לאיסור על הלווה  הוא בפסוק "לא תַשיך לאחיך" (דברים כ"ג, כ'; רמב"ם מלוה ולוה, ד', ב'). אולם, הבנק איננו "אחיך", כך שהלוֹוה איננו מקבל נשך מאָחיו. 

 

לכל הדעות, אלו שאינם מעורבים בהלוואה לא עוברים על "לפני עור לא תתן מכשול", שהרי לבנק יש 'היתר עסקה', והוא סומך על ההיתר.

 

הרב שלמה זלמן אוירבך יצא נגד היתר המבוסס על כך שאין הבנק מוגדר "בעלים ידועים". הוא הקשה על כך מדיני אריסים שאינם בעלים, אבל יש עליהם דיני ריבית (שו"ת מנחת שלמה א', כ"ח). אולם, גם קושיה זו מיושבת היטב, כי אריס יהודי הוא בכלל "אחיך" ואילו הבנק לא.

 

ברור, שכל ההיתר לבנקים מותנה ב-'היתר עסקה' הנהוג, אולם הבסיס התורני-הלכתי להיתר בנוי על כך, שמעיקר הדין לא חלים בבנקים ובחברות אשראי איסורי ריבית של תורה. אין היתר עסקא מפקיע את איסורי ריבית החמורים שאסרה תורה, אלא את הרחבת האיסור מדברי חכמים. על כך סומכים בצדק המוני בית ישראל מעשה יום ביומו.

 

לכן, יש להתיר הלוואות ב'היתר עסקה' רק לבנקים ולחברות אשראי, ובשום אופן לא ליחידים מישראל, שחייבים בכל איסורי ריבית מן התורה, ושום 'היתר' אינו יכול להפקיע חובה זו.

 

בין יחידים נוהגים כל איסורי ריבית שבתורה כעיקר הדין. כל אדם מישראל שיכול לתת צדקה, יתן גמ"ח בלי שום ריבית לנצרך אחד או לשניים, בפריסת תשלומים לפי כוחו של המקבל, ותֵחָשֵב לו לצדקה.