דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

להאזנה

המלחמה במדיין

בפרשת מטות אנו נתקלים שוב ברשימה ארוכה של נתונים מספריים, שלמראית עין אין להם כל חשיבות. התורה מתארת בפרוטרוט את השלל שנלקח במלחמת מדיין, ואחר כך מחשבת במדויק את חלוקתו. חשיבותם של פרטים אלו, שבגללה נכללו בתורה, מוסברת אך ברמז; על מנת להבין רמז זה, הבה נבחן את תיאורה של מלחמת מדיין:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא (ל"א, ג-ד).

ההחלטה של משה לגייס אלף אנשים מכל שבט משקפת את התפקיד הייצוגי שקיבלו הלוחמים לצד משימתם הצבאית; רוצה לומר: הצבא שנשלח להילחם במדיין מאוזן היטב מבחינה חברתית, גם אם לא מבחינה צבאית. דבר זה תומך בגישה שהצגנו, שלפיה מטרת המלחמה (לנקום את "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שהיא גם "נִקְמַת ה' ") תושג רק כאשר יפעל העם כיחידה אורגנית אחת, ובכך יקבל עליו את תפקידו כ"קהילת הברית" (ראה השיעור שעבר). לפיכך מתואר הצבא הייצוגי הזה כשלם ומאוזן גם בשובו מן הניצחון במלחמה:

וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ, וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (ל"א, מח-מט).

יתר על כן, נראה שהמשמעות שמייחסת התורה למלחמת מדיין, מקורה בסדר היום הלאומי. בתיאור המלחמה ממעיטה התורה בערכו של ההיבט הצבאי; ככלות הכול, ניצחון בקרב שהקב"ה מפקד עליו הוא מובן מאליו. ואולם, לאור ההשלכות הדתיות של הקרב, שהיה חד-צדדי לגמרי (ראה ל"א, מח-נ), מפתיע לגלות שהתורה מתמקדת דווקא בהיבט הלא-צבאי של המלחמה, היינו: בחלוקת השלל בין שנים עשר אלף הלוחמים ובין יתרת העם שבמחנה.

ספורנו מסביר כי זכיית העם כולו בשלל מדיין מדגישה את אופייה הלאומי של המלחמה:

'וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ' (ל"א, כז) - מפני שהיתה המלחמה מלחמת נקמה על מה שנעשה נגד כולם, רצה שיתקיים בכולם 'ואכלת את שלל אויביך' (דברים כ', יד).

באמת נלחמה במדיין האומה כולה. אמנם בפועל יצאה לקרב רק קבוצת לוחמים, המייצגת באופן מאוזן ומדויק את שבטי ישראל, אך גם יתר העם צריך להיות מעורב במלחמה. חלוקת השלל היא ההמחשה של השתתפות הכלל בלחימה. השלל נחלק בשווה בין אלו שנלחמו בפועל ובין השאר, כפי שהונהג מאוחר יותר על ידי דוד המלך:

...כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים - יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ. וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה, וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמ"א ל', כד-כה).

הדיווח המפורט על אחוזי השלל שהוקדשו לה' (וניתנו כנראה לכוהנים, עיין רמב"ן) ועל האחוזים שהוענקו ללוויים עדיין קשה, וככל הנראה בא להדגיש ביתר שאת את המרכיב השיתופי. להבנתי, לא זו בלבד שהמלחמה במדיין הצריכה את השתתפות הקהילה כולה - היא גם שימשה מכשיר לגיבושה.

מנקודת מבט זו יש לראות את המלחמה כצעד מוחשי בתהליך יצירת האומה. כאן חונכת כנסת ישראל את היותה יחידה שיתופית דתית אורגנית. בשיעור שעבר עסקנו בכינונה של הקהילה מחדש למחלקותיה במובן התאורטי, במפקד שקדם למלחמה. בפרשתנו אנו רואים את חלקי הכלל בפעולתם. מלבד התרומה ההרמונית של שנים עשר השבטים ומעורבות האומה כולה במלחמה, גם הכוהנים והלוויים מתחילים לשמש בתפקידם. במסגרת 'נסיעת המבחן' הזו של המחנה המתחדש מוצגים לפנינו גם אלעזר, הכוהן הגדול, ופינחס, הכוהן משוח המלחמה היוצא עם הצבא לקרב. בהקשר זה יש לציין גם את אזכור החצוצרות (ל"א, ו), שנזכרו בתורה רק עוד פעם אחת בלבד - בסוף החלק הראשון של ספר במדבר (פרק י'), כשבני ישראל עומדים להתחיל את המסע מהר סיני לארץ ישראל. בני ישראל מוכנים עתה להשלים את המסע שהחלו אבותיהם ארבעים שנה קודם לכן.

בני גד ובני ראובן

לאחר הניצחון במלחמת מדיין מתארת התורה את בקשתם של בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי, שזה עתה נכבש מידי סיחון ועוג. משה דוחה את בקשתם, משום שהוא מבקש לוודא (בזכרו את חטא המרגלים) שלא תהיה בְּשוּרוֹת העם חולשה העלולה להביא לשבירת הנחישות הלאומית לקראת כיבוש ארץ כנען. לאחר שבני גד ובני ראובן מציעים להשאיר את משפחותיהם בעבר הירדן המזרחי ולהוביל בראש הצבא הישראלי במסע כיבוש הארץ מידי הכנענים נענה משה לבקשתם, והפרשייה מסתיימת בפסוקים:

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב (ל"ב, לג).

הכללת חצי שבט המנשה בפסוק מפתיעה. אין שום רמז לכך שבני שבט מנשה הצטרפו לבקשתם של בני גד ובני ראובן; מדוע, אם כך, החליט משה לתת להם נחלה בעבר הירדן המזרחי, חרף גישתו השלילית כלפי פנייתם של בני גד ובני ראובן? בחינה מעמיקה של הדרך שבה מתארת התורה את הפרשה תסייע לנו בפתרון הבעיה.

התיאור המפורט שבפרשת בני גד ובני ראובן נראה, במקרה הטוב, מיותר: לאחר מחאתו הראשונית של משה מציעים בני גד ובני ראובן הצעה הנראית מקובלת; משה חוזר על ההצעה; ושוב חוזרים עליה בני גד ובני ראובן.

המפרשים כבר נתנו דעתם על כך שמשה איננו חוזר מילה במילה על ההצעה אלא משנה בה כמה שינויים.

ראשית, משה דורש שבני גד ובני ראובן יֵצאו חלוצים "לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה", בעוד שבהצעה המקורית נאמר שהם יֵצאו "לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". למשה חשוב להדגיש את האופי הדתי של מלחמת כיבוש הארץ, בעיקר בהקשר של בקשת בני גד ובני ראובן (עיין באברבנאל).

שנית, בניגוד לבני גד ובני ראובן, שהזכירו את צאנם לפני ילדיהם, משה מחליף את הסדר ומזכיר את הילדים תחילה. רש"י מציין את חשיבות השינוי הזה:

'נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה' - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

למעשה, הצעתם של בני גד ובני ראובן משקפת כולה סדר עדיפויות מעוות. בגלל התועלת הכלכלית שבאדמת מרעה משובחת הם מוכנים לעזוב את משפחותיהם למשך ארבע עשרה שנים! חסך כה ממושך בדמות אבהית ודאי לא יהיה לטובת ילדיהם. משה אמנם אינו דוחה את ההצעה, אך הוא דורש הערכה מחדש של סדר העדיפויות העומד מאחוריה.

בני גד ובני ראובן מבינים זאת, והם חוזרים על ההצעה תוך קבלת שני התיקונים והדגשתם:

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ, נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד, וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר (ל"א, כה-כז).

אך משה הציג שינוי נוסף, שלישי: בני גד ובני ראובן התנדבו להישאר בארץ ישראל עד ששאר השבטים ינחלו את נחלתם; משה, לעומתם, הסתפק בכך שיישארו עם שאר השבטים עד סיום הלחימה. הסיבה לשינוי ברורה: בני גד ובני ראובן נדרשו להשתתף במלחמה נגד עמי כנען, משום כך עליהם להצטרף לשאר השבטים רק למשך שבע שנות המלחמה. למעשה, קשה להבין מדוע התנדבו בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המערבי לאחר סיום הלחימה. אף על פי כן סובר רש"י (ל"ב, כד) כי עמדתם התקבלה בנושא זה (אברבנאל חולק על כך).

ספר יהושע שופך אור על העניין. כשהתיר יהושע, לאחר הכיבוש, לבני גד ולבני ראובן לשוב אל משפחותיהם, הם בנו מזבח גדול על גדת הירדן. שאר השבטים התייחסו למעשה זה כאל מרד, ודומה היה שלא ניתן למנוע מלחמת אחים:

וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא (יהושע כ"ב, יא-יב).

על מנת לנסות למנוע את המלחמה נשלחה לבני גד ובני ראובן משלחת דיפלומטית בראשותו של פינחס:

וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ, נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (שם, יג-יד).

בני גד ובני ראובן סיפקו צידוק מאלף לבניית המזבח:

וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת, לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר 'מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל! וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם, בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אֶת הַיַּרְדֵּן; אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה'!', וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה'. וַנֹּאמֶר: נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח, כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ; וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ 'אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' ' (שם, כד-כז).

מהאירועים בספר יהושע עולה שהגבול הגאוגרפי בין שני עברי הירדן סיכן את אחדותה של כנסת ישראל. השבטים שבמערב הירדן דאגו שמא ייפרדו מהם בני גד ובני ראובן; ובני גד ובני ראובן, מצדם, חששו שמא בזמן מן הזמנים תועמד שייכותם לאומה במבחן מצד שבטי מערב הירדן.

לאור זאת נראה ברור שהחלטתם של בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המערבי עד ששאר השבטים יתנחלו בארץ נבעה מטעמי סולידריות. להבנתם, לא ראוי היה שישובו לנחלתם ויחלו לבנות אותה קודם שינחל יתר העם איש את נחלתו. הם חששו שהתנהגות מעין זו תביא לקנאה, והקנאה - לפילוג. אף שמשה ראה לנכון להתיר לבני גד ולבני ראובן לשוב לבתיהם מיד אחרי הכיבוש, הוא העריך את הרגישות שגילו בהצעה להישאר שבע שנים נוספות. משום כך קיבל את הצעתם, חרף המחיר הגבוה ששילמו המשפחות הממתינות במזרח הירדן.

כעת נוכל להבין מדוע צירף משה את חצי שבט המנשה למתנחלים בעבר הירדן המזרחי. הן בבקשת בנות צלפחד (פרק כ"ז) הן בבקשה הנגדית של שאר שבט מנשה (פרק ל"ו) מתייחדים בני השבט ברצונם לרשת נחלה בארץ ישראל ולשבת בה. פעולותיהם של מכיר, יאיר ונובח, בני שבט מנשה, מעידות אף הן על הגישה הזו:

וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ, וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ; וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר. וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ, וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ (ל"ב, לט-מב).

כדי לשמור על הזיקה בין שבטי עבר הירדן המזרחי ובין יתר העם שבעבר הירדן המערבי נבחר שבט מנשה, שמסירותו לארץ ישראל לא הייתה מוטלת בספק, לגשר על הירדן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)