מטות | פרשת בני גד ובני ראובן

פתיחה

פרשת בני גד ובני ראובן היא תיאור תחילת תהליך ההתנחלות של בני ישראל בארץ. כידוע, "כל ההתחלות קשות", וגם סיפור ההתנחלות אינו תואם בדיוק את התוכנית ומתחיל בצליל צורם.

שני השבטים, גד וראובן, מבקשים ממשה רבנו לקבל את נחלתם בעבר הירדן שנכבש זה עתה. משה מסרב ותוקף אותם, אך לבסוף מתרצה להצעתם, והדברים מסתיימים לכאורה בכי-טוב: הסכם נכרת בין שני השבטים לבין מנהיגי העם - הם זוכים בנחלה שביקשו, והעם זוכה בהבטחה שבני גד ובני ראובן יהיו שותפים למלחמת הכיבוש וההתנחלות ואף יובילו אותה.

'לכאורה' אמרנו, משום שבסוף ספר יהושע מתברר שהשארתם של שני השבטים בצדו המזרחי של עבר הירדן יצרה מציאות חברתית-דתית לא-פשוטה:

וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה. (יהושע כ"ב, י)

הקמת המזבח בעבר הירדן, חששם של שאר השבטים מפיצול דתי ולאומי והשבועה שנזקקו בני גד ובני ראובן להישבע לבסוף על נאמנותם לקב"ה - כל אלה מעידים שאף שמבחינה פורמאלית אי-ההבנה בין שני השבטים לבין משה נפתרה, הרי שמשקעים מן העבר וחששות כלפי העתיד נותרו מההסכם יוצא הדופן, בו זכו שני השבטים בנחלה לא-מתוכננת מחוץ לארץ המובטחת אשר חולקה בגורל בנחלה לשאר השבטים. ואכן, שני השבטים מאמתים הבנה זו בכך שהם חוששים שבניהם ישכחו את הקשר שביניהם לבין אלוקי ישראל ושביניהם לבין שאר השבטים:

אֵ-ל אֱ-לוֹהִים ה', אֵ-ל אֱ-לוֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים - ה' הוּא יְבַקֵּשׁ: וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת, לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (יהושע כ"ב, כב-כד)

במרכז פרשתנו עימות בין שני ערכים: הרצון להתחשב בצרכים המיוחדים של קבוצה בעם מחד, מול חובת הערבות ההדדית והשוויון מאידך. צלו הכבד של חטא המרגלים, החשש מפני מאיסת הארץ והפחד מכיבושה - כל אלו מעצימים את הבעייתיות שבבקשתם של שני השבטים.

אף שמשמעותה הכללית של הפרשה ברורה למדי, האריכות הרבה בכתובים והתמשכות הדיאלוג בין שני השבטים לבין משה רבנו זוקקות הסבר. התורה חוזרת על הסיפור באריכות יתרה וכופלת דברים שלוש וארבע פעמים. הבדלי ניסוח דקים קיימים בין דברי משה לבין דברי השבטים, ובין דבריו השניים לבין דבריהם האחרונים, וכל אלה דורשים ניתוח מדוייק יותר.

אנו נעמיד במרכז דיוננו את הביטוי "לפני ה'", המהווה ביטוי מנחה לאורך הדיאלוג בין משה לשבטים, וננסה לעמוד על משמעותו הכללית ועל הוראתו המדוייקת בסיפורנו. מתוך כך, ננסה לפרש אף כמה סוגיות נוספות המתעוררות בפרשה.

א. מבנה הדיאלוג

לאורך הפרשה מתקיים דיאלוג בין משה רבנו לבין שני השבטים. נחלק את הפרשה לפי הדוברים בה (כדאי מכאן והלאה לעקוב אחרי הניתוח עם חומש פתוח):

1. פס' ג-ה: בקשת שני השבטים לנחלה בעבר הירדן.

2. פס' ו-טו: תשובת משה - דחיית הבקשה ותוכחה חריפה.

3. פס' טז-יט: הצעה מתוקנת של שני השבטים - "ואנחנו נחלץ חושים".

4. פס' כ-כד: תשובת משה - חזרה על הצעתם של בני גד ובני ראובן, וקבלה עקרונית של הצעה זו.

5. פס' כה-כז: חזרה על דברי משה והצהרה על קבלתם ע"י שני השבטים.

6. פס' כח-ל: משה חוזר על ההסכם באוזני מנהיגי העם.

7. פס' לא-לב: שני השבטים חוזרים על ההצעה ומאשרים את קבלתה באוזני מנהיגי העם.

שלושת השלבים הראשונים של הדיאלוג הם חיוניים להתפתחות העלילה, שהרי משה דוחה את בקשת השבטים, הם משפרים את הצעתם ומתקנים אותה, ורק אז עומדת בפנינו הצעתם המלאה, כפי שנתקבלה לבסוף.

אלא שמכאן והלאה התורה מאריכה בדברים הנראים שלא לצורך. התורה מפרטת באריכות את חזרת משה על דברי השבטים (שלב 4 בדיאלוג), למרות שניתן היה לקצר ולומר שמשה הסכים לדבריהם. מדוע חוזר משה על כל הצעתם בפרוטרוט, ומדוע התורה מביאה בפירוט כה רב את דבריו? גם בשלב הבא, כאשר השבטים חוזרים על דברי משה (שלב 5), מביאה התורה את דבריהם בפרוטרוט, ושוב - די היה, לכאורה, בפסוק מעין: 'ויאמרו - גם עתה כדבריך כן נעשה'. מדוע האריכות היתירה הזו?

שאלה זו מתעצמת לאור שני השלבים האחרונים, בהם מקבלת ההסכמה פומבי (שלבים 6 ו-7). עצם העברת ההסכם לראשי העם אמנם מובנת, שהרי מנהיגי העם הם שיהיו אחראים לביצוע ההסכם לאחר מות משה, אולם מדוע צריכה התורה לחזור שוב בפירוט על תנאי ההסכם? ומדוע שבה התורה וחוזרת על אותם תנאים כשהם באים מפי שני השבטים (שלב 7)?

למעשה, התשובה לשאלה האחרונה, הנוגעת לשתי החזרות האחרונות, היא פשוטה יותר. מעמדי ברית וכריתת הסכמים בתורה מתוארים פעמים רבות באופן הבא: תחילה באה ההצעה, כאשר כל צד (או צד אחד, לפי העניין) מפרט את הצעתו, ואחר כך מתרחש מעמד הברית שבמרכזו חזרה על תוכן הברית. אין די במה שנאמר בשלבי המשא ומתן כחלק מהכנת הברית ומיצירת התשתית לברית. טקס כריתת הברית, שבעקבותיו היא נוצרת ומתחילה לחול, צריך לכלול הכרזה על התכנים שעליהם היא מבוססת. דוגמא לכך נמצא בברית סיני (בפרשייה המוכרת כ'ברית האגנות'):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ - כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ - כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (שמות כד, ג-ז)

פסוק ג' מתאר את שלב הצעת הברית: יש בו פירוט של התוכן ("כל דברי ה'" ו"כל המשפטים") ויש בו גם הסכמה של בני ישראל ("כל הדברים אשר דבר ה' נעשה"). פסוקים ד'-ה' מתארים את טקסי הברית, ובפסוק ז' נקרא ספר הברית, שבו נרשמו הדברים שאמר משה לעם קודם לכן, והעם חוזר על הסכמתו המוקדמת - "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ניתן לראות שמעמד הברית כולל חזרה על שלב ההצעה המוקדם. באופן דומה לברית זו מתנהלות גם בריתות אחרות במקרא, כמו ברית בין הבתרים והברית השנייה שבין משה לה' (שמות ל"ג-ל"ד).

נסכם את שהעלינו בדיוננו עד כה: שלבים ו'-ז' בדיאלוג שבין משה לבין שני השבטים הם שלבים רשמיים וטקסיים, ובהם הצעת ההסכם שנידונה קודם לכן מקבלת תוקף רשמי. הדבר נעשה ע"י הבאת ההסכם בפני המנהיגות העתידית של העם וע"י אשרור ברור ומפורש של ההסכם ע"י שני השבטים.

נותר לנו, אם כן, לברר את תפקידם של השלבים 4 ו-5, כלומר: את פשר החזרה על תוכן ההסכם עוד בשלב המשא ומתן.

ב. לפני בני ישראל ולפני ה'

מנחמה ליבוביץ' ז"ל, במאמרה הקלאסי "יפה שיחתן של עבדי אבות"[1], למדנו שכאשר התורה חוזרת על תכנים מסויימים במהלך העלילה ע"י אנשים שונים, יש לחפש את משמעות החזרה בהבדלים שבין התיאור המקורי הראשון לבין התיאור כפי שהוא משוחזר בפי הדובר. במאמרה הנזכר, פירשה נחמה ליבוביץ' ז"ל את חזרת עבד אברהם על סיפור קורותיו בדרך אל בית לבן ובתואל, שסופרו קודם לכן ע"י התורה עצמה.

כמו בפרשה ההיא וברבות אחרות, גם בפרשה שלפנינו יש חזרות רבות על הצעה גרעינית אחת. השוואת החזרות זו לזו תסייע לנו למצוא את משמעותה של החזרה. נדלג היישר אל שלב 3 של הדיאלוג, שהרי שני השלבים הראשונים הם חיוניים להבהרת הכוונות והדרישות, ושונים במהותם מההצעה שנתקבלה לבסוף:

שלב 3 - הצעת שני השבטים

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ - גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם, וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. (טז-יט)

שלב 4 - תגובת משה להצעתם

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה - אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ - וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן - הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה', וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. (כ-כד)

הביטוי "לפני ה'" חוזר בדברי משה ארבע פעמים. בשלוש הפעמים הראשונות הוא משמש כחלק מהתנאי שמעמיד משה בפני השבטים - לעבור חלוצים לפני ה'; בפעם האחרונה הוא משמש במסגרת ההבטחה התלויה בקיום התנאי - הארץ תהיה לשבטים אלה לאחוזה לפני ה'.

הביטוי "לפני ה'" בולט בדברי משה דווקא על רקע היעדרו מדברי שני השבטים, שבהצעתם נאמר רק: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". נראה, אם כן, שמשה רבנו אינו רק חוזר על הצעתם של שני השבטים, אלא גם מתקן אותה. ואמנם, עיון בשלבים הבאים של הדיאלוג מוכיח טענה זו, שכן שני השבטים חוזרים על דבריו של משה ומסכימים להם:

שלב 5 - חזרת בני גד ובני ראובן על הצעת משה

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר - עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. (כה-כז)

החזרה על דברי משה היא חיונית, כדי שיֵדע משה ונדע אנחנו שהתיקון שלו להצעתם התקבל על ידם.

בשלבים הבאים של הברית, במעמד ההסכמה הפומבית, חוזר משה וחוזרים שני השבטים על העיקרון של "לפני ה'":

שלב 6 - חזרת משה על ההסכם בפני המנהיגות

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם - אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם, וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם - וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (כט-ל)

שלב 7 - חזרת שני השבטים

וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר - אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן, וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (לא-לב)

בסך הכל, מופיע הביטוי "לפני ה'" בפרשייה זו שבע פעמים - חיזוק נוסף להנחתנו בדבר היותו ביטוי מנחה של הפרשיה כולה.

אלא שעדיין אין אנו מבינים מהו טיבו של התיקון שהציע משה. הם אמרו: "חלוצים לפני בני ישראל", והוא אומר: "לפני ה'". האם זוהי מליצה דתית בלבד? סוף סוף, הכוונה המוסכמת על משה ועל שני השבטים הייתה שהם ייחלצו לפני מחנה המלחמה. ייתכן שבני גד ובני ראובן נכשלו בהתבטאות 'חילונית', כאילו המלחמה היא מלחמה ארצית בלבד, וראוי לתקנם וללמדם לקח אמוני טוב; אבל מדוע נקודה זו צריכה להיות כל כך מודגשת בלבו של ההסכם? אם ננסה לחדד את השאלה, כיצד הופך אדם מחלוץ 'לפני ישראל' לחלוץ 'לפני ה''? האם הדבר תלוי בכוונתו, בתודעתו, בדבקותו, או אולי בגורם אחר?

ג. למשמעות הביטוי "לפני ה'"

כדי לעמוד על הוראתו של הביטוי "לפני ה'", עלינו להרחיב את היריעה ולנסות לעמוד על משמעותו של ביטוי זה במקומות אחרים.

והנה, בתורה מופיע הביטוי "לפני ה'" מאה וחמישים פעמים בקירוב, וברובן המוחלט - ביותר ממאה וארבעים מהן - יש לו הוראה אחת פשוטה: בקִרבה אל ה', ממול המקום שבו נמצא ה'. הביטוי "לפני ה'" אינו משמש כהוראה כללית או מושאלת - כאילו נאמר 'תחת שלטון ה'', 'תחת אחריותו' או 'תחת רצונו', אלא כהוראה קונקרטית על מיקום: לפני ה' ממש. כך, למשל, בסיפור בשורת המלאכים לאברהם (בראשית כ"ב, י), כאשר התורה אומרת "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", כוונתה שאברהם עודנו נמצא יחד עם ה' באותו מקום, שכן ה' לא הלך עם שני המלאכים[2]. כך גם, למשל, בפרשת המן, בה אומר משה רבנו לעם: "קִרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם", ובני ישראל עושים זאת: "ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן". בני ישראל נקראים להתקרב אל ה', וכיוון שהם אינם יכולים מצדם להתקרב אליו ית' קרבה פיסית, כבוד ה' נראה אליהם - כלומר: הוא ית' התקרב אליהם.

רוב מופעיו של הביטוי "לפני ה'" באים כציון מקום לעבודה כלשהי במשכן או במקדש, שמיקומה צריך להיות "לפני ה'". בהוראה הצרה ביותר, "לפני ה'" הוא מקום קודש הקדשים - לפני מקום השכינה. לפעמים נאמר: "לפני ה' פתח אוהל מועד", לאמור - אין הכוונה בסמוך לה' ממש, אלא כנגדו, בפתח ביתו, אבל עדיין משמש הביטוי כציון מקום פיסי. בספר דברים נאמר פעמים רבות "לפני ה', במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", וגם שם הוראת הביטוי היא דומה: במקום שבו שוכן שמו של ה', שם ניתן לעבוד לפניו, לאכול לפניו וכיו"ב. גם אם ההוראה מתפרשת לבסוף על מקום רחב - על ירושלים כולה, ולא על מקום המקדש בלבד - עדיין היא משמשת כציון מקום גיאוגרפי.

מעטים מאוד הם החריגים להוראה זו, כדוגמת: "הוא היה גיבור ציד לפני ה'". ואמנם, ביטוי זה - "גיבור ציד לפני ה'" - הוא קשה, וייתכן שאין הוא אלא הפרזה, במשמעות של 'הכי גדול עלי אדמות', מעין: "ונינוה הייתה עיר גדולה
לא-לוהים"[3]. עוד פסוק הנראה כיוצא דופן הוא הפסוק המביא את דבריו של יצחק מפי רבקה - "ואברככה לפני ה' לפני מותי"[4].

בכל אופן, היוצאים מן הכלל אינם מטשטשים את המסקנה העולה ממכלול המקומות האחרים, והיא שהוראת הביטוי "לפני ה'" היא: לפניו ממש, לפני המקום שבו הוא נמצא. מעתה, אם נחזור לפרשתנו, מסתבר שדרישת משה משני השבטים היא ללכת לפני ה' ממש - לפני המקום בו הוא נוכח. מעתה, כך יש להבין את דרישתו של משה מבני גד ומבני ראובן: לא רק לפני בני ישראל אתם צריכים ללכת, אלא גם לפני ה'.

ד. כיצד הולכים לפני ה'?

בעוד אנו מבינים כיצד ניתן לעמוד לפני ה' ולעבוד לפניו ית' במקום משכנו, מתקשים אנו להבין כיצד ניתן ללכת לפני ה'. האם כוונת משה היא ששני השבטים יֵלכו לפני עמוד הענן ועמוד האש? ניתן היה לפרש כך, אלמלא דרישת משה הייתה מכוונת לארץ ישראל, שבה לא נהגו עמודי האש והענן. כיצד, אפוא, ניתן ללכת לפני ה'?

ובכן, נלמד סתום מן המפורש. לאחר מות משה, עם כניסת בני ישראל אל הארץ, מתאר ספר יהושע את סיפור חציית הירדן וכיבוש יריחו. בפרשייה זו, יהושע מצווה את העם על סדר התנועה לקראת הקפת העיר:

וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם - שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית, וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה': וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם - עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. (יהושע ו', ו-ז)

כלומר: הכוהנים נושאים את ארון הברית, לפני הארון בסמוך לו הולכים הכוהנים תוקעי השופרות, ואפשר לומר שכולם ביחד הם פמליית המלך והשופרות המכריזים על בואו. אך הארון אינו מוביל את מחנה ישראל. לפני הארון צועד "החלוץ". ואכן, בהמשך הפסוקים מתוארת הליכת בני ישראל על פי דברי יהושע:

וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת... וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן ה': וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה', הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן ה' הולך הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. (יהושע ו', ח-יג)

בראשונה, אם כן, הולך החלוץ; אחריו - ארון הברית הנישא ע"י הכוהנים, ולפניו בסמוך לו הולכים הכוהנים התוקעים בשופרות; ואחרי הכוהנים הולך המאסף - כלומר, כל העם.

תנועת המחנה הצבאי, כפי שהיא עולה מפסוקים אלו, היא משונה מאוד. בדרך כלל, מחנה צבאי בתנועה אכן מתחלק לשלוש, אך הכוח הצבאי העיקרי הולך במרכז, ומלפניו ומאחוריו הולכים כוחות חלוץ ומאסף קטנים. ניתן ללמוד מכאן שהכוח העיקרי של מחנה ישראל הוא ארון הברית, ולמעשה אין זה מחנה צבאי רגיל אלא מחנה שכינה. הכוח העיקרי, ההולך עם ארון הברית, מונה רק אחד-עשר כוהנים: שבעה התוקעים בשופרות ועוד ארבעה הנושאים את הארון. המאסף, שבדרך כלל הוא כוח קטן, הוא במקרה זה כל העם.

האם זה היה גם סדר התנועה של מחנה ישראל במדבר? האם תמיד הקדים כוח החלוץ את ארון הברית? התשובה לכך שלילית, והפסוקים מפורסמים:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה ' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. (במדבר י', לג)

הארון מוביל את המחנה ומנהיג אותו, ואין לפניו חלוץ. תפילת משה הידועה מוכיחה זאת: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה - קומה ה' ויפוצו אויביך וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י', לה), ומכאן שהארון הוא הראשון לנסוע[5]. סדר התנועה במדבר מייצג, אם כך, מצב שבו ארון ה' - כלומר, כבוד ה' - נלחם לישראל. המחנה נוסע מאחור, והוא מוגן ע"י הארון המוביל את המחנה ונלחם עבורו. אין צורך בחלוץ שיקדים את הארון ויגן עליו, שהרי ריבונו של עולם אינו זקוק להגנה אנושית, ולהיפך: אנו זקוקים להגנתו.

מתי, אם כן, אירע השינוי? מתי החל החלוץ ללכת לפני הארון? השינוי הוא באופן חד-משמעי תוצאה של הכניסה לארץ, והוכחה לכך תימצא בתיאור חציית הירדן. כידוע, עם ישראל עבר את הירדן בנס הדומה לנס קריעת ים סוף. נס אינו יכול להיות מונהג בידי אדם, ולכן חציית הירדן חייבת להיעשות במתכונת התנועה של המדבר:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר - שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם, וַיִּשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... - וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית לֵאמֹר, כְּבֹאֲכֶם עַד קְצֵה מֵי הַיַּרְדֵּן בַּיַּרְדֵּן תַּעֲמֹדוּ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - גֹּשׁוּ הֵנָּה וְשִׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי ה'
אֱ-לוֹהֵיכֶם... הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן... וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם: וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר: וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד... וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן, וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. (יהושע ג', ו-טז)

הפסוקים מדברים בעד עצמם: הארון מוביל, והנס נעשה לכבודו של "ארון הברית אדון כל הארץ", וממילא לכבודו של מי ששוכן בין כרוביו. כל ההתרחשות מנווטת ע"י הארון, ולכן מיקומו בראש המחנה הוא הכרחי[6].

והנה, מייד אחרי תום מעבר הירדן מספר הכתוב:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר, וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם: וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ. (יהושע ד', יא-יג)

שתי עובדות חשובות אנו למדים מפסוקים אלו. ראשית - עד מעבר הירדן הוביל ארון ברית ה' את העם, אך מייד לאחריו השתנה סדר התנועה, והחלוץ התמקם לפני ארון ה' ועבר להוביל את העם. שנית - החלוץ הוא כוח צבאי מרשים המורכב מאנשי שניים וחצי השבטים, המקיימים בהיחלצם לפני המחנה את ההסכם שכרתו עם משה.

נשים לב לכך שהשינוי שגילינו בפרשתנו, בין "לפני בני ישראל" לבין "לפני ה'", מופיע גם כאן, כאילו כדי לחזור ולהבהיר שהחלוץ אמנם הולך לפני בני ישראל, אך הוא הולך גם לפני ארון ה'.

מתברר, אם כן, שהתיקון של משה להצעת שני השבטים - שיֵלכו לפני ה', ולא רק לפני ישראל - מתפרש באופן דומה למשמעותו הרגילה של הביטוי "לפני ה'": באופן פיסי, לפני ארון ה'. בכך, דומה הוראתו של הביטוי בפרשתנו להוראתו של הביטוי ברוב המקומות - לפני ארון ה' או לפני שכינתו ית'.

בני גד ובני ראובן סברו להוביל את מחנה ישראל בלבד, ובכך לצאת ידי חובת הערבות ההדדית והשותפות שהעמידו בסכנה בבקשתם להישאר בעבר הירדן. אלא שמשה אמר להם: אם כך תעשו, תהיו אמנם נקיים מישראל, אבל לא מה'. רק אם תעברו חלוצים לפני ה' - כלומר: לא תסתתרו מאחורי ארונו, אלא תובילו אותו ותגנו גם עליו לכבודו - תהיו נקיים גם מה'. זוהי, אם כן, משמעות דבריו המפורסמים של משה :

וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ - וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. (במדבר ל"ב, כב)

רק אם תלכו חלוץ לפני ארון ה', תהיו נקיים גם מה' וגם מישראל[7].

אמנם, יש לשים לב לכך שהליכת החלוץ לפני ארון ה' אינה מקנה לו את הזכויות על כיבוש הארץ. סוף סוף, ה' הוא המוריש לבני ישראל את הארץ, כפי שנאמר: "עד הורישוֹ את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה'" (כא-כב).

ה. משמעות הציווי ללכת לפני הארון

במובן אחד, ניתן לראות את התנאי שקבע משה רבנו לשני השבטים כמבחן אומץ ונאמנות, שתכליתו להוכיח את נאמנותם לה' ולעם ואת מוכנותם להסתכן למענם, בלא להסתתר מאחורי השמירה הא-לוהית של הארון. אך נראה שפרשת בני גד ובני ראובן מלמדת אותנו גם על ראשיתו של שינוי שעתיד להתרחש עם חציית הירדן מהמדבר לארץ ישראל, המשקף שינוי בהנהגה הא-לוהית המתחייב מהמעבר לארץ.

הארון הנוסע לבדו לפני המחנה מייצג מציאות של הנהגה ניסית, בחינת: "ה' יילחם לכם". העם הנוסע מאחור זקוק לאמונה בלבד, ואם זאת יש לו - לא יירא רע. עם הכניסה לארץ ישראל, מתחלפת ההנהגה הניסית המוחלטת בהנהגה אנושית וטבעית. אין זו הנהגה חילונית, ובחלקים רבים של ספר יהושע (כמו בסיפור יריחו) הטבע מעורב בנס; אבל הבסיס לכל מה שמתרחש הוא הארגון האנושי, תנועת המחנה וכוחו של הצבא.

אופיו של המחנה כמחנה דתי בא לידי ביטוי בעיקר בכך שבמרכזו נמצא מלכו של עולם, אשר שכינתו מופיעה בין כרובי הארון. זה איננו מחנה אנושי רגיל, אבל גם לא מחנה שמציאותו ניסית לגמרי.

הליכת החלוץ לפני ארון ברית ה' אדון כל הארץ היא ביטוי לבטחונם של בני ישראל בה' מחד, וביטוי לנכונותם לכבדו, ללכת לפניו ולהגן עליו מאידך. בהנהגה הניסית, הארון שומר על העם; בהנהגה האמונית-הטבעית, תחילה צריך העם לשמור על הארון, ואז - ממילא - ישמור גם הארון עליו.

 

---