מצורע | צרעת הבית

ויקרא פרק י"ד

(לד) כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(לה) וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:...
(מ) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא:...
(מג) וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ:
(מד) וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא:
(מה) וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא:...

א. דברים המאפיינים את צרעת הבית

ייחודה של צרעת הבית לעומת שאר הנגעים

צרעת הבית היא אחת משלושה סוגי נגעים המוזכרים בפרשות תזריע-מצורע:

נגעי הגוף (סוגים שונים של נגעי הגוף מפורטים בפרשת תזריע), נגעי הבגד ונגעי הבתים.

אולם, למרות הדמיון, יש ייחוד לנגעי הבתים:

א. נגעי אדם ונגעי בגדים נאמרו בפרשת תזריע, אחר כך פותחת פרשת מצורע בתהליך טהרת המצורע, ורק לאחר מכן מופיעים נגעי הבתים, כלומר: נגעי הבתים מופרדים מנגעים אחרים.

ב. בכל הנגעים נאמר: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת..." (פרק י"ג, פסוק ב'), "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם..." (שם ט'), "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע" (שם כ"ט), "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת..." (שם מ"ז) ואילו בצרעת הבית הפתיחה שונה: " וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת...".

ג. רק בצרעת הבית נזכרת הביאה אל הארץ "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". בתהליך טהרת המצורע, מתייחסים אל המצב במדבר: "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", "וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ", "לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", ואילו בתהליך טהרת הבית נאמר: "בית" ולא "אוהל", "אֶל מִחוּץ לָעִיר" ולא מחוץ למחנה.

פרשת נגעי בתים פותחת ב"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן", ומכך ניתן ללמוד שצרעת הבית, בשונה מנגעים אחרים, באה רק בארץ ישראל[1].

יתכן שמסיבה זו מופרדת צרעת הבית מצרעת הגוף והבגד. התורה פתחה בתיאור צרעת הגוף והבגד, שהיו רלוונטיים כבר במדבר, אחר כך ציוותה על תהליך טהרת המצורע, ורק אחר כך הזכירה את צרעת הבית שעדיין איננה רלוונטית, אך בעתיד, כשיכנסו לארץ, היא תופיע.

מדוע צרעת הבית מופיעה רק בארץ?

מתוך עיון בהמשך הפרשה, המתארת את תהליך טהרת הבית, למדו חכמים שהבית צריך להיות בית הבנוי מאבנים, עצים ועפר, ולא אוהל:

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר שמטמא? תלמוד לומר: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית", דבר למד מסופו שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר (ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל; פרשה א', פרק א').

אם הנגע מופיע רק בבית אבן, אזי ברור שהנגע לא מופיע באוהלים שהיו לישראל במדבר, כלומר: צרעת הבית מופיעה רק לאחר הכניסה לארץ מפני שבמדבר לא היו בתים.

לפי זה, אין קשר מהותי בין נגעי הבתים לבין ארץ ישראל דווקא.

תשובה זו פותרת אמנם חלק מן השאלות ששאלנו, אך היא מעלה שתי קושיות חדשות:

א. מדוע נגעי הבתים יבואו דווקא בבית אבן, ולא באוהל?

ב. התורה יכולה לומר "בית כי יהיה בו נגע צרעת", ומובן מאליו שבמדבר אין בית ולכן לא היו נגעי בתים במדבר, אולם פתיחת הפרשה מאד מיוחדת: היא מתארת את הביאה לארץ ואת העובדה שה' נתן לישראל את הארץ. פתיחה זו נשמעת חגיגית! לאחר הפסוק "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה" אנו מצפים להמשך מרומם, ומתאכזבים לקרוא את ה"הבטחה" בהמשך הפסוק: "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". גם הלשון "ונתתי" נותנת תחושה של הבטחה; כביכול יש כאן משהו חיובי.

בכל סוגי הנגעים האחרים הפתיחה היא בסגנון: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם...". זהו סגנון המתאים לתיאור נגע.

אם כן, לפנינו שתי תמיהות:

א. מה הקשר בין צרעת הבית לבין הביאה אל הארץ?

ב. מדוע הפתיחה לצרעת הבית נותנת תחושה של בשורה טובה?

ב. בשורה היא להם

המדרש מעלה את אותה שאלה, ועונה עליה בדרך מפתיעה:

"ונתתי נגע צרעת". תני ר' חייא: וכי בשורה היא להם שהן באין עליהם נגעים? תני ר' שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות, אמר הקב"ה: לא הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניכם לארץ חורבה אלא אל ארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב: "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו', י"א). מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא (=מטמון), שדהו נשרפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא. (ויקרא רבה; פרשה י"ז, סימן ו')

בעקבות מדרש זה פירש גם רש"י:

"ונתתי נגע צרעת" - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן (רש"י על י"ד,ד')

המדרש ורש"י בעקבותיו, הבינו מפתיחת הפרשה שיש בנגעי הבתים בשורה מיוחדת הקשורה לכניסה לארץ, ופרשו שנגעי הבתים הם הבטחה חיובית! הנגע מביא לניתוץ הבית, וע"י כך מוצאים אוצרות!

ישנו קושי בפרוש זה. נגע איננו דבר חיובי, הוא מטמא, הוא גורם לניתוץ הבית, זהו תהליך שאיננו חיובי, ולולא הפתיחה המיוחדת לא היינו מעלים על דעתנו לומר ש"בשורה היא להם", אלא להפך.

גם חז"ל הסבירו שהנגעים כולם באים כתוצאה מחטא, מקלקול מסוים:

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין (תלמוד בבלי מסכת ערכין; דף טז עמוד א)[2]

כל הנגעים באים כעונש על חטא או כהתראה על מצב הדורש תיקון, ונגעי הבתים אינם שונים בכך מכל הנגעים.

ג. צרות עין

מהו החטא עליו באים נגעי הבתים?

המדרש מתאר בדרך ציורית על מה באה צרעת הבית:

 

הדא הוא דכתיב: (איוב כ) " יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ" - יהו גוררין ומוציאין. אימתי? ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש. הא כיצד?
אדם אומר לחבירו: השאילני קב חטים.
ואמר לו: אין לי.
- קב שעורים
- אין לי
- קב תמרים
- אין לי,
אשה אומרת לחברתה: השאילני נפה
היא אומרת אין לי
- השאילני כברה
ואומרת אין לי
מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים יש כאן! (ויקרא רבה פרשה יז, סימן ב')

לפי מדרש זה צרעת הבית באה על צרות העין, וכך מופיע גם במקורות נוספים[3].

צרות עין איננה חטא. זכותו של האדם לעשות ברכושו כרצונו. אין חיוב להשאיל לאחרים, אך צרות העין היא מידה רעה שצריך לתקן אותה.

מבחינה זו, צרעת הבית איננה ממש עונש, אלא היא גורמת לאדם לתקן את דרכיו.

ע"י צרעת הבית האדם מבין שלא ראוי לשמור את רכושו לעצמו בלבד, אלא עליו לתת משלו גם לאחרים.

אם כן, צרעת הבית באה כאיתות לאדם שעליו לתקן את דרכיו.

ד. "ה' נותן לאחוזה" או "אחוזתכם"?

הצרעת כאיתות לאדם שיתקן דרכיו - שיטת הכלי יקר

אם צרעת הבית איננה "בשורה", אלא איתות לאדם לתקן את דרכיו, כיצד נסביר את הפתיחה המיוחדת של הפרשה?

נעיין בפרוש הכלי יקר:

ראשית, הוא מעלה מספר שאלות:

(א) "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה". יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים?
(ב) גם מאמר "אשר אני נותן לכם לאחזה" כולו מיותר כי זה ידוע,
(ג) גם באמרו "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" היה לו לכתוב "בבתיכם",
(ד) ...הלשון סתור קצת כי באומרו "אשר אני נותן לכם לאחוזה" ייחס האחוזה אל ה' יתברך, ובאמרו "אחוזתכם" ייחס האחוזה אל ישראל, כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם..."

אם כן, מה טעמה של פתיחה מוזרה זו? הכלי יקר מסביר כיצד הפתיחה מתארת את טעותו של האדם "צר העין", הלוקה בצרעת הבית:

והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמו שכתבו רז"ל (ערכין טז.) מן פסוק "ובא אשר לו הבית" זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב אמר ה'" (חגי ב',ח') וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כי אם משלחן גבוה קא זכי ליה. לכך נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה" כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (ע"פ תהלים מד',ד') כי אם ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גויים. ואין מקום לצרי עין לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחוזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם אז - "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם"...

הכלי יקר לא פירש את פתיחת הפרשה כבשורה, אלא כתיאור מצבו ותחושותיו של האדם שבעקבותיהם הגיע אליו הנגע:

הפתיחה של הפרשה מתארת את הארץ הטובה שה' נתן לאדם.

אדם שמבין שה' נתן לו את הארץ לאחוזה - "אשר אני נותן לכם לאחוזה", מבין שהארץ היא של ה' והוא רק קיבל מתנה מה', ולכן הוא אינו מתייחס לרכושו כשייך רק לו. הוא מבין שעליו לחלוק עם אחרים את הטוב שה' נתן לו.

לעומת זאת, אדם שמתייחס אל ביתו כ"בית אחוזתכם", מרגיש שביתו שייך לו, ולכן אינו מעוניין לתת משלו לאחרים.

כאן טעותו של האדם: הרכוש והבית אינם שלו אלא מתנה הם מאת ה', ואם הוא מרגיש בעלות על רכושו עד כדי כך שאינו מוכן לתת ממנו לאחרים, אז - "ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם" - באים הנגעים שמזכירים לו שביתו אינו באמת אחוזתו, אלא ה' נתן לו את האחוזה.

לפי המדרש בויקרא רבא, צרעת הבית מביאה לתיקון צרות העין ע"י זה שהאדם נאלץ לחשוף את רכושו לעיני כל, ואז הוא מתבייש בכך שלא נתן לאחרים, ודבר זה מביאו לתקן את מעשיו.

הכלי יקר מוסיף עוד נדבך להבנת התיקון שנעשה בעזרת צרעת הבית:

צרעת הבית מביאה את האדם לא רק לידי בושה בפני חבריו, אלא היא גורמת לו לחוש ערעור בשייכות החפצים אליו.

האדם שכח שה' הוא בעל הרכוש והוא נתן לו הכל. אחיזתו ברכושו הייתה חזקה עד כדי כך שלא היה מוכן לתת לאחרים.

צרעת הבית המופיעה בביתו איננה עובש טבעי, ואי אפשר לרפא אותה בדרכים טבעיות. זהו נגע מיוחד מאת ה'. נגע זה אמור להזכיר לאדם מי הוא בעל הבית האמיתי. רק אם יתקן האדם את דרכיו הבית יִרפא.

תהליך הריפוי יכול להיות קצר יחסית: הוצאת החפצים, הסגר 7 ימים, חילוץ האבנים שבהן הנגע ובניית אבנים חדשות במקומן.

אך אם האדם לא חוזר בו, והנגע חוזר לפרוח בבית, נאלצים לנתץ את כל הבית.

הוצאת החפצים אל מחוץ לבית מלמדת את האדם שהרכוש לא לגמרי ברשותו.

אם צעד זה לא הספיק כדי להביא את האדם לידי תיקון, הצרעת חוזרת לפרוח בבית, ואז צריך לנתצו.

ניתוץ הבית הוא צעד יותר דרסטי, והוא מלמד את האדם שבית כזה אינו ראוי לקיום. רק כאשר האדם מכיר מי בעל הבית האמיתי, ביתו ראוי לקיום.

כעת ניתן להבין מדוע צרעת הבית מופיעה דווקא בבית אבן. כנראה שטעם הדבר הוא, מפני שבבית כזה יש יותר חשש שהאדם יגיע לתחושת בעלות ולשכחה שהבית ניתן לו לאחוזה מאת ה', כפי שמתארת התורה:

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ ...
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... (דברים, פרק ח')

הבשורה

פירושו של רש"י בעקבות המדרש, שהבשורה היא מציאת מטמון היו תמוהים בעינינו, שהרי נגע הוא לא דבר חיובי, ומדוע ה' מגלה את מקום המטמון דווקא על ידי נגע?

יתכן שאפשר לחבר בין פרוש רש"י לפרוש הכלי יקר:

מציאת המטמון היא סופו של תהליך. האדם טעה בכך ששכח שביתו שייך בעצם ל-ה'. ע"י הצרעת ותהליך הטהרה של הבית הוא עבר תהליך של שינוי פנימי משמעותי.

ניתוץ הבית הוא תהליך נפשי משמעותי לאדם: מנתצים את כל מה שיש לו. את הדבר שהוא כל כך בוטח בו ומרגיש בעלות עליו. כאשר אין לו כלום משל עצמו, הוא מבין שבעל הבית האמיתי הוא ה'.

כאשר הוא חי בתחושה שהכל שייך ל-ה', אז הוא יכול לקבל מה' מתנות נוספות; אוצר המוטמן מתחת לביתו.

ד. השליך זעמו על עצים ואבנים

רעיון אחר ניתן למצוא במדרש תנחומא:

"אדם כי יהיה בעור בשרו". קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה? מתרה בו תחלה ואחר כך מלקה אותו שנאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". בתחילה מלקה ביתו. חזר בו - מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת". חזר בו - מוטב, ואם לאו באים בגופו שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו" (מדרש תנחומא; פרשת תזריע סימן י)

...ולמה העצים והאבנים והכותלים לוקין כדי שיראו בעליהם ויעשו תשובה ... (מדרש תנחומא (ורשא); פרשת מצורע סימן ד)

לפי מדרש זה,נגעי בתים הם ההתראה הראשונה, כדי שלא יהיה צורך לפגוע בגופו של האדם.

לפי הבנה זו, הבשורה היא שה' לא פוגע מיד בגופו של אדם, אלא לפני כן מזהיר אותו ע"י נתינת נגע בביתו:

למה לא התחיל בפרשת בתים? לפי שאמר להם המקום פרשת נגעים במדבר שלא היו להם עדיין בתים, כך אמר לו המקום: לפי שאין לכם בתים אני מתחיל בגופכם, אבל לאחר שתכנסו לארץ לא אתחיל אלא מבתיכם (מדרש תדשא יז: [מובא בתורה שלמה]).

בשורה זו מיוחדת לארץ ישראל. רק בארץ מופיע הנגע בבתים לפני שהוא פוגע באדם עצמו, ולכן זו בשורה טובה הקשורה לכניסה לארץ.

לפי פרוש זה נשארת הקושיה: מדוע דווקא בארץ, ה' מנגע קודם את הבתים ולא פוגע ישר בגוף האדם? מדוע במדבר, ה' אינו מתרה באדם על ידי נגע באוהל לפני שהוא פוגע בגופו?

ה. ארץ אשר עיני ה' א-לקיך בה

מהו הקשר המיוחד בין צרעת הבית לבין ארץ ישראל?

...חוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים (משנה מסכת נגעים; פרק יב משנה ד)

לפי משנה זו ניתן להבין שהקשר בין הנגעים לארץ ישראל הוא קשר מהותי.

כך מסביר האבן עזרא:

וטעם "כי תבואו אל ארץ כנען" כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ, כי המקדש בתוכם, והכבוד בתוך המקדש (אבן עזרא על פרק י"ד, פסוק ל"ד)

כלומר: מכיוון שארץ ישראל היא במעלה מיוחדת, יכולים להיות נגעים בבתים בארץ.

ארץ ישראל היא בעלת קדושה מיוחדת, ולכן איננה סובלת מצבים של חטא.

מסיבה זו אנו מוצאים גם כן כי הארץ הזאת "מקיאה" מתוכה עמים שהם עוברי עבירה:

(כד) אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:
(כה) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:
(כו) וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:...
(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (ויקרא פרק י"ח)

הארץ המיוחדת הזאת, איננה סובלת קלקולים רוחניים ומוסריים, ולכן מקיאה אותם מתוכה.

הארץ המיוחדת הזאת, איננה סובלת בתים שיש בהם בעיה רוחנית, ולכן מופיעים בהם נגעים.

אולם, ניתן להוסיף שלב נוסף על פי העקרונות שראינו קודם. נגעי בתים מופיעים כאשר האדם צר עין ואינו מוכן לתת לאחרים ממה שיש לו. אדם כזה חי בתודעה לא נכונה לגבי הבית.

הבית ניתן לו על ידי ה', והוא לא מבין זאת, אלא חושב שהבית הוא אחוזתו.

הארץ, ארץ ה', אינה יכולה לסבול בית כזה, המתכחש לשייכותו לה'.

לכן דווקא בארץ ישראל יופיעו נגעים בבית כזה.

"ונתתי נגע צרעת..." מבטא השגחה מיוחדת של ה', הקיימת רק בארץ: "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה - מר(א)שית השנה ועד אחרית שנה" (דברים פרק י"א,פסוק י"ב).

אם כן, נגעי הבית מיוחדים לארץ ישראל בגלל מעלתה הגבוהה.

מהי הבשורה בנגעים אלה?

הבשורה היא שהארץ היא כל כך מיוחדת בקדושתה, עד שאפילו הבתים בה מקבלים נגעים בעקבות מצב רוחני לא תקין.

ובשורה נוספת יש בכך: אדם שמידותיו מקולקלות, אפילו שלא עבר על איסור מפורש כלשהו, מקבל איתות מן השמים לתקן את דרכיו. כך הנגע מביא לשמירה על רמה רוחנית גבוהה, הנדרשת דווקא בארץ ישראל.

ו. סיכום

לסיכום: בצרעת הבתים, מודגש שהנגע חל דווקא בארץ ישראל; צרעת הבית פוגעת רק בבית ובמבנה ולא באוהל; בצרעת הבתים יש לשון חיובית, ואולי אפילו לשון של בשורה: 'ונתתי נגע צרעת' בניגוד לצרעת הגוף והבגד. ראינו כמה גישות וניסינו לבאר אותן ולהרחיבן: