מקץ | פשר ההתנכרות

פתיחה

הרמב"ן (מ"ב, ט) ומפרשים רבים בעקבותיו תמהו על התנכרותו של יוסף לאחיו ועל הנוקשות הרבה שבה התייחס אליהם עד לרגע שבו הוא התוודע להם. מכוח שאלה זו, מתגלגלת אף שאלה נוספת על נושא שלא נתפרש - מדוע לא שלח יוסף להודיע לאביו שהוא עדיין חי ברגע שהחל למלוך, ומדוע נתן לאביו להתענות עוד תשע שנים באבלו על בנו[1].  וזו לשונו: 

"כי יאמר הכתוב, כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו - זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא  נתקיים אחד מהם בפעם הזאת. כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון - "והנה אנחנו מאלמים אלומים" - כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים  מן החלום השני. וכיון שלא ראה בנימן עמהם - חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו, לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן, לא רצה להגיד להם 'אני יוסף אחיכם' ולאמר 'מהרו ועלו אל אבי' וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון - הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן, היה יוסף חוטא חטא גדול, לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו. ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת - איך לא יחמול על שיבת אביו! אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת...
וכן אני אומר, שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות. כי יש לתמוה: אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים - איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו? כי מצרים קרוב  לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה - היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון?!                                                                   
אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו - אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם. וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו".

הרמב"ן רואה במעשיו ובמחדליו של יוסף בפרשה מאמץ נחוש לקיים את חלומותיו. לדבריו, לא היה די לו בהשתחוות עשרה מאחיו, והוא רצה שיבואו גם יעקב ובנימין להשתחוות לו, כעולה מפרטי החלום.

וכבר הקשה עליו בעל העקדה בלשון הזהב שלו:

"הנותן חלומות יגיש פתרונם. גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שייעשו שלא מדעת בעלים".

ומה מתיר לאדם לעבור על כיבוד אב ועל איסור נקימה ונטירה כדי לקיים חלומות?!

*    *    *

בעל העקדה והר"י אברבנאל פירשו שהתנכרות יוסף נבעה מרצונו לבחון את יחסם לבנימין. מטרתו של יוסף הייתה להחזיר את אחיו בתשובה על מה שעשו לו: להביא אותם לנסיבות דומות - עד כמה שאפשר - לנסיבות מכירתו, בעת שיידרש מהם להפקיר את בנימין לגורלו כעבד במצרים. בעקבות שיטתם נלך ברשימה זו, ונמזג עמה את שיטת הרמב"ן הנ"ל. נחמה ליבוביץ' פירשה שיטות אלו בספרה בטוב טעם, כדרכה. אנו נבחר לנו דרך שונה, בעיקר בביאור דברי הרמב"ן, והבוחר יבחר.

א. דברי חלומות

בפרשותינו שלושה זוגות של חלומות: זוג החלומות של יוסף, זוג החלומות של שני סריסי פרעה וזוג החלומות של פרעה. נראה לנו, שהמבנה העקבי של החלומות רומז על קשר ביניהם. נדון תחילה בשני הצמדים האחרונים.

שאלה ברורה עולה על פתרון חלומותיהם של סריסי פרעה, ובעיקר על פתרון חלומו של שר המשקים, מהחכמה שיש בפתרונות אלו. מדוע נזקקו הסריסים לעזרתו של יוסף בפתרון חלומם, וממה התפעלו שר המשקים ופרעה בפתרונו של יוסף? שהרי שר המשקים חלם שיסחט ענבים אל כוס פרעה ויגיש אותה לפרעה, ובלשון זו פתר לו יוסף את החלום. חלומו של שר האופים ברור קצת פחות, אך העובדה שסל המאפה אינו מוגש מידו אל פרעה אלא העוף אוכל את המאפה מעל ראשו - אינה מותירה ספיקות רבים באשר לגורלו של שר האופים.

נראה, שכיוצא בהם גם חלומותיו של פרעה. האפשרויות המובאות במדרש, על כיבוש שבע מדינות ומרידת שבע אחרות או על הולדתן של שבע בנות ומותן של שבע אחרות, נראות מופרכות מאליהן, ולא ייפלא שפרעה דחה פתרונות אלו. שבע פרות בריאות ושבע שיבולים מלאות על שפת היאור מסמלות באופן ברור שנות שבע, כשם ששבע פרות כחושות ושבע שיבולים כמותן מסמלות ללא ספק שנות רעב. לא כל חלום דורש פתרון, וראיה לדברנו מחלומותיו של יוסף, שיעקב ובניו הבינו את פשרם מיד.

ושאלה נוספת - על פתרונו של יוסף לפרעה. אחרי בשורת השבע והרעב, ממשיך יוסף ואומר: 

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים: יעשה פרעה ויפקד פְּקִדים על הארץ, וחִמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע: ויקבצו את כל אֹכל השנים הטֹבֹת הבאֹת האלה, ויצברו בר תחת יד פרעה אֹכֶל בערים ושמרו: והיה האֹכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהייןָ בארץ מצרים, ולא תִּכרת הארץ ברעב".     (מ"א, לג-לו)

וכבר הקשה עליו הרמב"ן: הליועץ המלך נתנוהו?! ומה הקשר בין דבריו לבין פתרון החלומות?

הרמב"ן מיישב, שהעצה שניתנה היא חלק מפתרון החלום. בחלום - הפרות הרעות אוכלות את הפרות הטובות, ובפתרונו - השנים הרעות יאכלו את אוכל השנים הטובות. אך בפירושו זה, מתעלם הרמב"ן מן ההקבלה הברורה בין צמד חלומותיו של פרעה לבין צמד החלומות של שני סריסיו. שהרי גם בפתרון ההוא הוסיף יוסף דברים הנראים בלתי קשורים לחלום:     

"כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה: כי גֻנֹב גֻנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אֹתי בבור". (מ', יד-טו)

המשותף לשני סיומי הפתרון הוא הדאגה לגורלו של יוסף עצמו, שכן אף בדבריו לפרעה - קשה להתעלם מן האפשרות שכוונת יוסף באיש "הנבון והחכם" היא לעצמו. יתר על כן: גם בדבריו אל שר המשקים, מסתבר שאין כוונתו של יוסף רק לדרוש צדק מאת פרעה בשל ניקיון כפיו, שהרי אין סיבה מיוחדת שפרעה - מלך כל הארץ - יטרח להתערב בעניינו של עבד אחד השפוט בבית הסוהר. מסתבר, אפוא, שיוסף ביקש משר המשקים לספר לפרעה איך פתר לו יוסף את חלומותיו, כדי שפרעה יספח אותו אל יועציו הבכירים. לשם כך מבהיר יוסף שאינו עבד ואינו פושע, וממילא הוא ראוי מבחינת מעמדו לתפקיד הרם.

*      *      *

מדברינו עולה, שלמעשה אין יוסף פותר את חלומותיהם הפשוטים של פרעה ושל שריו. בדבריו אליהם, הוא פותר את חלומותיו שלו - על האלומות המשתחוות לאלומתו ועל השמש, הירח והכוכבים המשתחווים לו.

נבהיר מעט את דעתנו על היכולת לחלום ולפתור חלומות. חז"ל אומרים על החלום, שיש בו אחד מששים שבנבואה; אך החלום עצמו אינו נבואה, והנביא ירמיהו מבדיל ביניהם הבדלה ברורה:     

"הנביא אשר אִתו חלום - יספר חלום, ואשר דברי אִתו - ידבר דברי אמת; מה לתבן את הבר, נאֻם ה': הלוא כה דברי - כאש, נאֻם ה', וכפטיש יפֹצֵץ סלע". (ירמיהו כ"ג, כח-כט)

עם זאת, ברור שיש בחלום ובפתרונו יסוד של רוח הקודש. שהרי דניאל, החולם והפותר, אינו נביא, אך ספרו נכנס לכתבי הקודש.

האבות היו נביאים. גם חלום יעקב הוא נבואה, שהרי ה' דיבר עמו בחלום. ה' לא דבר מעולם עם בני יעקב, והם לא היו נביאים. יוסף - שלעולם הוא במדריגה שבין האבות לבין השבטים (שהרי בניו הם שבטים) - אינו נביא, אך רוח הקודש מפעמת בו.

נראה לנו, שאין בכוחה של רוח הקודש לפתור חלום לפרטיו, ודומה לנו שאין זה תפקידה. אך כאשר יוסף חולם על אלומות אחיו המשתחוות לאלומתו - בקרבו מפעמת תחושת השליחות והשררה המתלווה אליה. עליו יוטל לפרנס את אחיו, והם יכירו באחריותו עליהם ויודו בסמכותו עליהם שתיגזר מאחריות זו.

מהיכן נבע חלום זה?

זה זמן לא מעט, שפשטה בבית יעקב התחושה שיעקב - האב וראש המשפחה - הולך ומאבד את יכולת המנהיגות שלו. לא ברור היכן החלה תחושה זו. שמא החלה בהשתחוויותיו המרובות, אולי המרובות מדי[2], של יעקב לעשו, ואולי איבד שם יעקב את סמכותו גם בעיני בני משפחתו. בשכם הוא החריש עד בואם של בניו, הם דיברו במקומו ושמעון ולוי פעלו בלי לבקש את רשותו. גם ראובן - במעשהו עם בלהה - מרד בסמכותו של אביו, כמעשה אבשלום בפילגשי אביו[3]. בפרשת מכירת יוסף ולקיחת בנימין למצרים, יהודה הנהיג את המשפחה ויעקב נגרר אחריו כמעט בעל כורחו. בין המתחרים על ההנהגה נמצא גם יוסף. הוא צעיר מאחיו והוא אחיהם החורג, ולכן מנהיגותו על האחים נותרת בגדר חלום בלבד. אך החלום הוא חזק, ואש אמיתתו יוקדת בו. יוסף מאמין בו בכל נפשו, ויודע - החלום יתגשם במציאות ובוא יבוא. הוודאות באמת שבחלום, הממלאת את כל ישותו של יוסף - היא הביטוי לרוח הקודש המפעמת בו.

חלום האלומות קשור בפרנסת המשפחה, אך יוסף לא חלם רק על אלומות. חלום השמש, הירח והכוכבים המשתחווים לו מביע שררה ושלטון גם בעולם הרוחני[4]. תחושת השליחות המפעמת ביוסף קשורה לא רק לפרנסת המשפחה, כדבריה של נ' ליבוביץ', אלא גם להנהגה הרוחנית של המשפחה ולאחריות הרוחנית עליה.

אפשר, שיוסף המביא את דיבתם של אחיו רעה אל אביו אינו עושה זאת מרוע לב. הוא שח את שליחותו הרוחנית כלפיהם לא רק בשל חלומותיו (המסופרים במקראות אחרי הדיבה שהביא), אלא גם בשל 'זיו האיקונין' של אביו הטבוע בו, התורה שלמד ממנו והעובדה שאביו גידלו כנזיר אחיו (עיין מ"ט, כו ודברים ל"ג, טז). הנזיר הוא ככהן גדול, והוא נועד להיות הרועה הרוחני של אחיו[5]. יוסף מסלסל בשערו ומבליט לפני אחיו את נזירותו ואת שליחותו. בשל גילו הצעיר ושנאת אחיו אליו - הוא אינו יכול להוכח אותם על מעשיהם ולהנהיג אותם בדרך הישר, ולכן הוא דורש מאביו לעשות זאת. לשם כך הוא מספר לו את מעשיהם הרעים, ולשם כך הוא מביא את דיבתם הרעה.

*    *    *

משנמכר יוסף לעבד, חשך עליו עולמו. חשך עולמו הגשמי - בשל שפלותו ובשל גלותו מבית אביו ומארצו; אך חשך עליו גם עולמו הרוחני - שהרי כל מאמציו החינוכיים, כל הביקורת שהביא לאביו על אחיו, במקום לעשות ענבים עשו באושים. אחיו חטאו, וגדול עוונם מנשוא. שמא טעה בחלומותיו, ולא הוא שנועד להנהיג את אחיו? שמא בכלל אבדה תוחלתם הרוחנית לאחר פשעם בו, ואין להנהיגם אלא לדחותם מעולם של קדושה, ואז אף הוא - לא מנהיג יהיה, אלא אב מייסד רביעי לעם הנבחר?

אם גם קיים אצל יוסף נדנוד של ספק שמא טעה בחלומותיו, בא הטיפוס המהיר בסולם ההצלחה בבית אדוניו, ושוב מאמת את החלומות ואת היותו נועד לגדולות. ה' אתו, והוא חש בזאת. הרגשת היותו הנבחר מאחיו רק מתחזקת במבחן הגלות.

יוסף מפתח את ניצני מנהיגותו בהנהלת ביתו של פוטיפר, אך שוב הוא מופשט מבגדו ומושלך לבור, והפעם בשל אשת אדוניו. על פי חשבונם של חז"ל, יוסף שכב בבור ולא ראה את אור השמש במשך עשר שנים תמימות! את כל שנות העשרים לחייו, שנים שכל אדם מקדיש לבניית אישיות כמבוגר ובונה לעצמו משפחה, יוסף בזבז בבור אסירי המלך. וכי יש לך סיבות טובות יותר לייאוש האוכל את הלב ואת הגוף?!

חלומות רגילים על גדולה ושררה היו נגוזים ונעלמים במצבו של יוסף. אך יוסף - ברגע שהוא שומע על סריסי פרעה החולמים שניהם חלום בלילה אחד, הוא נזכר מיד בחלומותיו שלו. הוא יודע בבירור שחלומות שני השרים אינם אמצעי בידי הקב"ה כדי להודיע להם את העתיד לבוא אליהם, שהרי לשם מה יודיע הקב"ה את העתידות לשני ערלים, עובדי מטבחו של פרעה? הוא מבין מייד, שאין חלומותיהם אלא אות אליו מאת ה', על חלומותיו שלו העומדים לקרום עור וגידים. הוא פונה בהחלטיות לשניים:     

"ויאמר אלהם יוסף - הלוא לא-לוהים פתרנים, ספרו נא לי". (מ', ח)

כאמור, עיקר הפתרון אינו בהבנה ששר המשקים ישוב אל כנו ושר האופים ייענש, שכן פתרונות אלו נאמרו כמעט במפורש בחלומות. עיקר הפתרון  לדידו של יוסף הוא ההמשך:

"כי אם זכרתני אִתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה: כי גֻנֹב גֻנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אֹתי בבור". (מ', יד-טו)

שר המשקים משתכנע מפתרונו הפשוט של יוסף, בשל שתי סיבות: ראשית - ניתן להניח שעצבנותם של השרים ופניהם הזועפים לאחר חלומם לא נבעו מפשרם הסתום של החלומות, אלא מן הספק שניקר בקרבם האם החלומות הם אמת או שמא שווא ידברו. יוסף, המשוכנע באמיתות חלומותיו שלו והמשוכנע שיד ה' היא המכוונת את כל מה שקורה לו עתה אל שליחותו שנועדה לו מאת ה', הצליח להדביק את סריסי פרעה בתחושת אמיתות חלומותיהם. שנית - הפרט הסתום היחיד בחלומו של שר המשקים היה שלושת השריגים. לא היה שום רמז בחלום שיכל לפענח אם שלושת השריגים הם שלושה ימים, שלושה שבועות, שלושה חודשים, שלוש שנים או שלוש יחידות זמן גדולות יותר. יוסף פתר בהחלטיות על ימים, כפי שבהמשך קורותיו יאמר לפרעה דבר דומה:     

"ועל הִשנות החלום אל פרעה פעמים - כי נכון הדבר מעם הא-לוהים וממהר הא-לוהים לעשֹתו". (מ"א, לב)

הביטחון באמיתות החלום היה גם בטחון בכך שה' לא ישהה את מעשיו, והדברים יקרו בזמן הקצר ביותר. ואכן, כך קרה: שלושת השריגים היו שלושה ימים, ולא שלוש שנים.

*    *    *

כיוצא בו היו גם חלומות פרעה. על פי חז"ל ורש"י, החרטומים העדיפו פתרונות שלא תאמו את פרטי החלום, כמו לידת שבע בנות או כיבוש שבע מדינות, שכן פתרונות אלו לא חייבו התייחסות לזמן מסוים. הם העדיפו פתרונות כאלו, כיוון שלא היו בטוחים ברצינות החלום וממילא לא היו בטוחים בכל פתרון שעלול לקרום עור וגידים. כל פתרון שנתנו - יכל להידחות לזמן בלתי מוגבל, כפי שאמר גם נבוכדנאצר לפותרי חלומותיו:

"ענה מלכא ואמר - מִן יציב ידע אנה די עדנא אנתון זבנין, כל קבל די חזיתון די אזדא מני מלתא (=ענה המלך ואמר, אכן ידעתי שזמן ברצונכם להרוויח, שיצאה ממני הפקודה)".   (דניאל ב', ח)

פתרונו של יוסף נתן זמן מדוייק ומיידי. אילו חשש יוסף לטעות - לא היה מעיז לתת פתרון כה החלטי, שבו היה מתחייב בראשו למלך אילו טעה. גם פתרונו של חלום פרעה כולל בתוכו את משמעותו האמיתית של החלום - עצת יוסף למנות אותו לשליט על מצרים, שהרי כך הבין עתה את חלומותיו שלו. בלא תחושת השליחות העמוקה, שיסודה ברוח הקודש שפיעמה בו, לא היה יוסף מעיז לפתור את חלומותיו שלו בביטחון כה רב ובצורה כה נועזת. יוסף ידע שכשליט יהיה אחראי על פרנסת אחיו בשנות הרעב, וכך ראה לפתור את חלום האלומות. במקביל, הוא גם ידע שהשליחות הרוחנית לעיצוב פני העתיד של עם ישראל שיצא ממנו ומאחיו - גם היא נתונה תחת אחריותו.

מהי השליחות הרוחנית והחינוכית שעל יוסף לעצב? על כך נדון בפרק הבא.

ב. דרכי תשובה

בפתיחה למאמר, הזכרנו שדרכם של הר"י אברבנאל ושל בעל העקדה בביאור התנכרותו של יוסף היא רצונו לבחון את תשובתם של אחיו על חטאם במכירתו. בפרק זה נאמץ דרך זו, ונמזג אותה עם מה שכתבנו עד כאן על פי שיטתו העקרונית של הרמב"ן.

את דברינו על התשובה נחלק לשלושה פרקים. בראשון נוכיח שהמגמה העיקרית בסיפור יוסף ואחיו היא תהליך התשובה; בשני נבאר - לאור תשובה זו - את פגישת יוסף ואחיו במצרים; ובשלישי נדון בחשיבותו של תהליך התשובה דווקא בחלק זה של ספר בראשית.

תשובתם של יהודה וראובן

חטאם של אחי יוסף במכירת אחיהם אינו מהחטאים הקלים שבספר בראשית. בשום פנים ואופן אין הוא עומד בקו אחד עם חטאו של אברהם באומרו "במה אדע כי אירשנה" (נדרים לב  ע'א), עם חטאו של יעקב בחרות אפו ברחל (בראשית-רבה פ', ד) או עם חטאו של יוסף, שסלסל בשערו והביא את דיבת אחיו לאביהם (בראשית-רבה פ"ד, ז).

חטא זה, של מכירת בן-חורין לעבד, נחשב בתורה ובנבואה (שמות כ"א, טז; כ', יג; דברים כ'ז, ז; יואל ד'; עמוס ב', ו-י; ועוד רבים) לאחד מהכבדים שבחטאים. חטא זה דומה לחטא קין ולחטאי דור המבול, דור הפלגה ואנשי סדום. אך טבעי הוא, שאת מקום עונשם של קין, דור המבול ואנשי סדום צריכה לתפוס תשובתם של אחי יוסף. תשובה זו היא נדבך שספר בראשית כולו בנוי עליו, לצד עונשם של החוטאים, ואין היא צריכה להופיע כמאורע מוצנע, המסופר אגב סיפור טעותו של יוסף. סיפור התשובה של האחים שקול כנגד המבול והפיכת סדום, אם לא למעלה מהם.

את סיפור מכירת יוסף פותח, אליבא דחז''ל (בראשית-רבה ס"ד, יט), תיאור ראובן העוסק בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, והקב"ה משבחו על תשובה זו. סמוך למכירה - מעשה יהודה ותמר, שיהודה מודה בו על כישלונו עם הקדשה, ויעקב אביו משבחו על כך (רש"י מ"ט, ט).

ראובן ויהודה מתמודדים שניהם על המנהיגות במשפחה, לאחר שיעקב חדל למעשה מלהנהיגה ולאחר ששמעון ולוי הופרשו מן המרוץ על ההנהגה. התמודדותם של ראובן ויהודה באה לידי ביטוי בוויכוח על גורלו של יוסף (ל"ז, כב; כו-כז), בהכרה בחטא מכירתו (מ"ב, כב לעומת מ"ד, טז), בנטילת האחריות על בנימין במצרים (מ"ב, לז לעומת מ"ג, ח-נה), בברכות יעקב להם ובמקומות נוספים בהמשך התורה[6].

נראה ברור, שאף שתי התשובות שראובן ויהודה עסוקים בהן במקביל הן חלק מההתמודדות על המנהיגות. בהבנה זו תומכת ההשוואה בין שני החטאים: ראובן עסוק בשקו ותעניתו על ששכב עם אשת אביו (כפי שנראה מפשוטו המילולי של הכתוב), ויהודה מודה על חטאו ששכב עם אשת בנו.

במבט ראשון, אין לשני החטאים האלו קשר אל מכירת יוסף, אך במבט נוסף - לא כך הוא. חז"ל, במדרש שהוזכר לעיל, קשרו את שקו ותעניתו של ראובן למכירת יוסף. מעשה בלהה - הן ע"פ פשוטו של מקרא, שראובן התכוון לרשת את הגמוניית אביו בחייו, והן ע"פ מדרשו (שבת נה ע"ב) - כוונתו הייתה שראובן, בכור לאה השנואה, יהיה הנבחר, ולא יוסף, בנה של רחל האהובה. הניסיון להציל את יוסף ואת חלומות מלכותו (ל"ז, כ) הוא חלק מן התשובה שעשה ראובן על מעשה בלהה.

בצורה דומה, אף מעשה תמר מתקשר למכירת יוסף בסמיכות פרשיות. שרשרת האסונות הפוקדת את יהודה - אובדן אשתו ושני בניו היא ללא ספק עונש על מכירת יוסף. ראובן, המעלה לימים את הרעיון המוזר שיעקב ימית את שני בניו אם הוא לא ישיב את בנימין ממצרים (מ"ב, לז), שאב אותו, ככל הנראה, מעונשו של יהודה על מכירת יוסף למצרים במות שני בניו. עונש נורא זה על החטא הנורא הזה חרות בעט ברזל בתודעתם של האחים, ואותו מקבל עליו ראובן אם יפקיר את בנימין במצרים.

אמנם, בתחילת המעשה יהודה אינו מעלה כלל על דעתו שבניו מתו בחטאו. המדרש מעיד שיהודה "אמר: מוחזקת זו שימותו אנשיה" (רש"י ל"ח, יא), ורק לאחר שנוכח בצדקתה - הודה "צדקה ממני" (ל"ח, כו). רק אז ידע, שלא היא מוחזקת במות אנשיה, אלא הוא מוחזק במות בניו, שכן החטא - חטאו הוא. בהכרה זו, נבנה ביתו ההרוס מחדש. הוא זכה באישה ובשני בנים - תמר, פרץ וזרח - במקום אלו שאבדו לו: בת-שוע, ער ואונן. זדונותיו בבעילת הזונה ושגגותיו בבעילת אשת הבן נעשים לו כזכויות, שהרי זהו כל תוכנה של מצוַת הייבום. דווקא בעת שהוא מכיר בחטא שבו מתו בניו, חטא מכירת אחיו - נברא אורו של משיח ונולדה מלכות ישראל.

מהלך התשובה מלווה את האחים אף בהמשך דרכם. גזירתו של השליט המצרי להביא למצרים את בנה השני של רחל, את בנימין, מזכירה לאחים מייד את מכירת יוסף למצרים. שוב מגיבים על כך שני המתמודדים, ראובן ויהודה, ושוב - בצורה דומה לקודמת. ראובן אינו רואה אלא את העונש על החטא, ואינו מציע דרך תיקון:

"ויען ראובן אֹתם לאמֹר - הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". (מ"ב, כב)

יהודה, לעומתו, מתוודה על החטא, ואף מציע דרך תשובה חיובית: תשובת המשקל, ולא 'שק ותענית' שאינם אלא אבל וקבלת גזירה:

"ויקרעו שמלֹתם... ויאמר יהודה - מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק, הא-לוהים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני...".(מ"ד, יג-טז)

ובהמשך:

"ועתה, ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".  (מ"ד, לג)

מנאומו של יהודה עולה שהוא לא הודה בגניבת הגביע ע"י בנימין, והתייחס לפרשה זו כאל עלילה. כך מוכח מנאום יהודה, שהרי אם לא כן - אין משמעות לסיפור על הורדת בנימין למצרים, ואין גם משמעות להצעת החילופין של בנימין ביהודה. מסיבה זו, גם רש"י ומפרשים נוספים פירשו כך את דברי יהודה. לאור זאת, דבריו של יהודה - "הא-לוהים מצא את עון עבדיך" - יכולים להתייחס רק למכירת יוסף. סברה זו מתחזקת בשתי ראיות נוספות:

א. המשך ההקבלה בין ראובן ליהודה מצריך תגובה של יהודה על חטא המכירה, המקבילה לתגובתו של ראובן ("וגם דמו הנה נדרש"). בדומה לשאר ההקבלות, מקומה של תגובת יהודה צריך להיות בסוף האירוע, בניגוד לראובן המגיב דרך קבע בתחילתו של האירוע[7].

ב. וידויו של יהודה סמוך מצד אחד לקריעת שמלותם של האחים ומצד שני להסכמתו לשמש כעבד עולם במצרים. סמיכויות אלו אינן יכולות שלא להזכיר לנו את מכירת יוסף לעבד במצרים לאחר שהופשט מכותנתו[8]. ניתן לפרש את קריעת השמלות כביטוי לאבל גרידא, אך נראה שהקפדת התורה לתאר כיצד יוסף נתן לכל אחד מהאחים "חליפות שמלות" אחרי שהתפייס איתם מציינת את השמלות כחלק חשוב ובלתי-נפרד מן הסיפור.

נראה, אפוא, שכוונת יהודה בדבריו "הא-לוהים מצא את עוון עבדיך" הייתה לחטאו במכירת יוסף. בדומה לכך, נראה שגם העימות בין ראובן ליהודה אודות נטילת האחריות על בנימין קשורה לרצון לתקן את חטא מכירת יוסף. ראובן, כפי שהזכרנו לעיל, מציע "את שני בני תמית" - כלומר, לקבל עונש כעונשו של יהודה, שמתו שני בניו. אף יהודה, בדבריו לאביו, מציע "אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך - וחטאתי לך כל הימים" (מ"ג, ט). לכאורה, קשה להבין מהו החטא, ומה אשם יהודה אם בנימין יילקח ממנו בכוח. נראה שיהודה מבין היטב את הקשר שבין הורדת יוסף למצרים לבין הורדת בנימין למצרים, ומבין גם ששמירתו על בנימין בכל מחיר מהווה תיקון מתבקש לחטאו במכירת יוסף . מעתה, השמירה על בנימין היא מקום שהניחו לו מן השמיים להתגדר בו ולתקן את חטאו.

בלא הסבר זה, קשה להבין את מדרש חז"ל על הפסוק "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו":

"כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון (בשל הנידוי שקיבל עליו כשלקח את בנימין). עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה...". (מכות יא ע"ב)

המדרש נראה סתום משלוש סיבות:

א. מדוע מגיע ליהודה עונש על ערבות שקיבל על עצמו ועמד בה בכבוד?

ב. מה טיבה של הסנגוריה על יהודה, שגרם לראובן שיודה?

ג. עונש זה - עצמות המתגלגלות בארון - מה טיבו? ומדוע התפלל עליו משה דווקא בתום ארבעים שנות המדבר?

אם נסביר שחז"ל הבינו את המילים "וחטאתי לך" כקשורות למכירת יוסף - הרי המדרש מבואר:

א. עיקר העונש הוא על מכירת יוסף.

ב. הכפרה קשורה להודאת יהודה בחטא תמר ולהודאת ראובן בחטא בלהה, ועל כך כבר עמדנו לעיל.

ג. גורלן של עצמות יהודה דומה לגורלן של עצמות יוסף, וערב הבאת עצמות יוסף לקבורה - מתפלל משה אף על עצמות יהודה.

גם בפתרונות אלו, ראובן ויהודה לשיטתם: ראובן - בקבלת העונש; יהודה - בגישה מהותית לעצם החטא.

"אני יוסף אחיכם"

ניסינו, אפוא, להוכיח שכל מעשיהם של האחים - ובעיקר של שני המנהיגים, ראובן ויהודה - היו מושפעים ומוכתבים מחטא המכירה ומן הצורך לכפר עליו. הרושם המתקבל הוא, שהכרעת מבנה המשפחה וגורלם של האחים תלויה בקבלת התשובה שלהם. יוסף ידע זאת, וראה עצמו שותף למהלך זה: הן בשל הקשר (הסביל) ההדוק שלו למעשה החטא, והן בשל התחושה שקיננה בו, בעיקר בשל חלומותיו, שהוא האחראי לעתידה של משפחת יעקב.

אפשר שיוסף היה מוטרד מחטאם הנורא של אחיו ומעתידו של בית ישראל לא פחות משהוטרד מגורלו האישי. מאז נמכר - החל לבנות, במקביל לבניין חייו האישיים, גם את תהליך איחודה של המשפחה. איחוד זה - ראוי שלא ייכפה על אחיו מאונס, אלא ייגרם מתוך רצון ואהבה. לו יוסף היה שולח שליח לאביו ומבשר לו שעוד עודנו חי - יעקב אמנם היה ודאי פודה אותו ממצרים ומכניס אותו למשפחה כבן-חורין, אך הוא היה נותר שנוא על אחיו בני לאה, ואין מי שיערוב שהם לא ינסו שוב להיפטר ממנו. יוסף לא חפץ באיחוד כזה, אלא באיחוד מכוח חרטת אחיו על חטאם ומכוח תשובתם השלמה.

לדעתנו, יוסף האמין בכוחו לבנות תהליך כזה, או לפחות לבחון את קיומו. לכשיתגשמו החלומות שחלם, ואחיו יבואו להשתחוות לו כאדון ומושל - יהיה בכוחו לבנות כמעט כל מהלך, ואיש לא יוכל לעמוד בפניו. לאחר שראה את עלייתו המהירה מבית האסורים למדרגת מנהל נכסיו של שר הטבחים, וממדרגת אסיר פשוט למדרגת הממונה על כל אסירי בית הסוהר - הוא שב והבין שה' אתו.

בהמשך דברינו נדון בשאלה איך הביא יוסף את אחיו להודות בחטאם כלפיו ולשוב עליו בתשובה שלימה. כעת, נעיר רק על סדרי העדיפויות של יוסף ועל הטענה שהעלו כלפיו רבים בעקבות הרמב"ן: האמנם היה זה מוסרי מצד יוסף להמשיך את שנות הצער הרבות של אביו כדי להביא את אחיו להודות על חטאם?

כעת, רק נעיר על שאלה זו שתי הערות:

א. נדמה לנו, שחז"ל אכן התחבטו בבעיה מוסרית זו: האם התנכרותו של יוסף, שללא ספק הייתה לשם שמיים, הייתה לכבוד גם לאביו, והאם חטא בכך (סוטה יג ע"א). לאחת הדעות בגמרא, יוסף נענש בקיצור שנותיו על ששמע מאחיו "עבדך אבינו" ושתק (אף שאילו מחה - היה נאלץ לחשוף את סודו). מכל מקום, במדרש ובגמרא יש גם דעות החלוקות על כך.

ב. בעניות דעתנו, קשה לנו להבין טענה זו. וכי היה על יוסף להפקיר את אחיו בחטאם ולהנציח את פילוגה הרוחני של משפחת יעקב רק כדי שלא יסבול יעקב צער? האין לראות בצער זה כאב לצורך תיקון? האם מניעת סבלו הצפוי של יעקב בסוף ימיו, כשייווכח שאין מיטתו שלמה, אינה עדיפה? האם חטא ר' אליעזר בן הורקנוס, כשהלך ללמוד תורה נגד רצון אביו במקום לחרוש את שדה אביו? האם חטאה רחל בת כלבא שבוע, כשנישאה נגד רצון אביה לרועה הצאן עקיבא בן יוסף (כתובות ס"ב ע"ב)? מכל מקום, כאמור, נרחיב על כך בהמשך.

מקומה של התשובה בספר

 בפרק זה נדון במקומה של התשובה בספר בראשית בכלל ובמעשי האחים בפרט.

המקרא כולו מרבה לעסוק בתורת הגמול[9]. השגחת ה' בעולם בנויה על השכר לצדיק ועל העונש לרשע, ובספר בראשית היא מתבטאת בסיפור תולדות התהוותה של האנושות ושל עם ישראל. אדם הראשון נענש בשל חטאו, ואף קין בנו נדחה בשל החטא. תורת השכר והעונש מבדילה את נח מבני דורו, ומבחינה בין שם ויפת לבין חם וכנען.

צדקתו של אברהם נבחנת בעשרה ניסיונות (אבות פ"ה), ורק במקביל אליהם מבטיח לו ה' את הארץ ואת הזרע, כורת עמו בריתות ונשבע לו בהר המוריה. התורה מדגישה את חטאם של ישמעאל (המצחק) ושל עשו (הבז לבכורה), כסיבה לדחייתם.

צדקת יצחק ויעקב ובקשתם לקרבת א-לוהים חורזת את תולדותיהם כחוט השני[10]. צדקתם של האבות נבחנת אף במקביל לרשעתם של אנשי סדום, לבינוניותו של לוט, ולרשעתם של לבן ופרעה.

התורה מספרת רק על צדקתם של האבות. חטאיהם, אם היו כאלה, נזכרים ברמז בלבד ונתבארו בחז"ל, אך לא נכתבו במפורש בתורה. היפוכו של דבר אצל השבטים, בני יעקב: בתורה נתפרשו רק כישלונותיהם - ראובן במעשה בלהה, שמעון ולוי במעשה שכם[11], יהודה במעשה תמר והאחים כולם במכירת יוסף. יוצא מן הכלל הוא יוסף: התורה מספרת על צדקתו במעשה אשת פוטיפר ועל בקשת הא-לוהים שלו בפתרון החלומות, אך גם על כישלונו בהבאת דיבת אחיו. מכאן, שיוסף הוא מדרגה אמצעית, בין מדרגת האבות (ולכן הוא נמנה על האושפיזין) לבין מדרגת השבטים[12].

אמנם, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אברהם חטא ויעקב חטא. לעומתם, ודאי שבני יעקב עסקו אף במעשים טובים. התורה, בהדגישה באופן חד-משמעי קו של זכויות אצל האבות והיפוכו אצל השבטים, באה ללמדנו את דרך בחירתם.

האבות נבחרו בשל צדקתם. אלו ממשפחת האבות שלא נענו לדרישות הצדקה, המשפט ובקשת קרבת הא-לוהים - נופו מן המשפחה ונדחו. הנהגה זו התאימה אך ורק בעולם שבו נגלה הקב"ה רק ליחידים. הקב"ה נגלה ליצחק רק אחרי מות אברהם (כ"ה, יא), והוא לא שב ונגלה אליו לאחר שנגלה ליעקב בבית א-ל, כאשר פנה הודה, זיווה והדרה של באר שבע (עיין רש'י כ"ח, י). משירדה השכינה למצרים עם יוסף למצרים - כאמור "ויהי ה' את יוסף... ויהי בבית אדניו המצרי" (ל"ט, ב) - היא לא שרתה עוד על יעקב, עד לפגישתו עם יוסף (רש"י מ"ה, כז). כל עוד נגלה הקב"ה ליחידים, כל עוד הניפוי והדחייה היו חלק בלתי-נפרד מתולדות ההתגלות - ודאי שהקב"ה בוחר לו את הצדיק.

עולמם של השבטים הוא עולם שונה לחלוטין.

"...אישים אלה היו, לפי סדר ייחושם הנמשך ללא הפסק, כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו. ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים, שלא היו כי אם כקליפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר העניין האלוהי בהם. ולכן נמנה המניין לפי האלוהיים לבד. כל אלה היו יחידים, לא קיבוצים, עד אשר הוליך יעקב י"ב שבטים, שכולם היו ראויים לעניין האלוהי, ואז נגלתה האלוהות בקיבוץ, ומאז נמנה המניין לפיהם". (כוזרי, מאמר ראשון, מז)

התגלות האלוהות בריבוי מציינת עולם שונה. מכאן ואילך אין ניפוי ודחייה, וכולם סגולה. אך הייתכן ציבור שכולם צדיקים? והלא מעצם טבעו, כולל הציבור אישים שונים, דעות שונות ורצונות שונים. כיצד ייתכן שיהא הציבור כולו סולת בלא פסולת? ולאידך גיסא - הייתכן שתתגלה השכינה לציבור "בתוך טומאתם", ללא בקשת קרבת א-לוהים בשיא טהרתה?

הפתרון המוצע לעולם של ציבור ולא של יחידים, לעולם של בינוניות ולא של נבחרים, הוא פתרון התשובה. קלקלה ופחיתות הן מחוייבות המציאות כשמדובר בעם שלם, הכולל בתוכו צדיקים, בינוניים ורשעים. התורה מציעה לכך פתרון, בצורת התיקון והתשובה. לא עוד עולם של צדיקים נבחרים, שאינם נכשלים, המנופים בי"ג נפות מן הפסולת שבמשפחתם. מעתה, שורה השכינה על ציבור שלם. על קרבו ועל פרשו, על רשעותיו ועל כישלונותיו. כל זאת - מכוח תיקון הקלקלה, מכוח התשובה.

השכינה נגלתה לכל השבטים: גם לשמעון בעל כלי החמס וגם לבנימין ידיד ה'. התגלות זו אינה יכולה להיות מבוססת על הצלחה ללא הפוגה. התגלות זו מבוססת על דרך הכישלון והתשובה. זוהי הדרך שיהודה הוא מנהיגה. דוד מלכא משיחא, העומד מזרעו, שאינו יחיד לפני הקב"ה אלא אחראי כלפיו על כלל הציבור והעם - הוא "הגבר הֻקם על, שהקים עולה של תשובה" (מו"ק טז ע"ב). בכישלונו בחטא בת שבע ובתשובתו - התווה דרך לציבור, ולא ליחידים. בדומה לו, אף משיח היוצא מזרעו - יוצא כחוטר הצומח מחדש מגזע שנגדע (ישעיהו י"א, א).

דרכם של השבטים רצופה כישלונות. הדרך שהם מתווים - דרך התשובה היא, והיא עיקר תולדותיהם ועלילותיהם: מעשה יהודה ותמר ומעשה האחים בשנות הרעב. בשל דרכם זו נבחרו, ומאז - גאולתם של ישראל ותשובתם הולכות זו בצד זו בתורה ובכל ספרי הנבואה.

יוסף הוא בן לשני העולמות. כבן זיו איקונין של יעקב - הוא ממשיך את דרכם של האבות, עומד בניסיון ומבקש קרבת א-לוהים; כשייך לעולמם של שבטים - הוא שותף מלא למהלך התשובה המתרקם בסיפורנו.

ג. התוכנית

כיצד התכוון יוסף להסיט את אחיו מדרך החטא של השנאה, המכירה והשקר כלפי אביהם אל דרך התיקון והתשובה?

עד שלא נעסוק בשאלה זו, נתעכב מעט על תמיהה בסיפור המפגש בין יוסף לאחיו בעת שהללו באו לפניו לשבור בר. התורה מאריכה לספר כיצד האשים יוסף את אחיו בריגול, וכיצד ניסו הם להצדיק את עצמם ולהוכיח שהם אינם מרגלים. כלום יכול היה השיח הזה להתרחש במציאות כפי שנכתב? כיצד לא חשד איש מן האחים שאין זו אלא הצגה מבוימת ומתוכננת מראש, ומטרתה אינה לתפוס את המרגלים?

נתבונן מעט בפרטים: כל הארץ מגיעים בשנות הרעב למצרים כדי לשבור אוכל. יש להניח שיוסף, המשנה למלך, לא טרח לראות כל אדם שהגיע למצרים לצורך זה. לשם כך - די היה בפקידים זוטרים, היודעים ליטול את הכסף ולמלא תמורתו שקי תבואה. למרות זאת, האחים מובאים לפני המשנה למלך. מדוע? כיצד הם, שבאו עם שקי תבואה, כסף וכוונה תמימה לקנות אוכל, נחשדו לפתע על ידי השליט בריגול? מה היה הבסיס לחשד זה? זאת ועוד: האחים הביאו כראיה לחפותם את העובדה שהם שנים עשר אחים, האחד איננו והאחד סועד את האב הזקן. כיצד מוכיח סיפור זה על חפותם מחשד הריגול, ומדוע סיפרוהו? יוסף משתכנע שאם סיפורם אכן נכון - הם אינם מרגלים, ודורש מהם להביא את אחיהם כראיה; אולם מה ראיה יש בביאת האח הנוסף למצרים לכך שאחיו אינם מרגלים?

על כורחנו נסביר: התורה, כדרכה, קיצרה את סיפורה לפרטים הנצרכים בלבד, ועלינו מוטלת המשימה להשלים את הפערים שבסיפור כדי להבין אותו לאשורו.

כאמור, הנחתנו היא, שיוסף החל לתכנן את הדרכת האחים ואת המבחן להם כבר כאשר פתר את חלום פרעה, וכשהבין שכמשנה למלך - יבואו אלומות אחיו להשתחוות לאלומתו ולסמוך על שולחנו. קודם שנעסוק בכך, נדון בתוכניותיו של יוסף כשליט מצרים, כיצד לכלכל את מצרים בשנות הרעב.

התוכנית להצלת מצרים

תוכניתו של יוסף להצלת מצרים בשנות הרעב, כפי שהיא נאמרת בדבריו אל פרעה, נראית פשוטה למדי. לאור זאת, ההתפעלות הגדולה שהיא מעוררת אצל פרעה ויועציו היא די תמוהה:

"ויאמר פרעה אל עבדיו - הנמצא כזה איש אשר רוח א-לוהים בו?!".   (מ"א, לח)

ניתן לדחוק, שפרעה התפעל רק מפתרון החלום ולא מן העצה הפשוטה שיוסף הציע; אך אם כן - מדוע הוא מינה אותו לפתור את הבעיה הכלכלית? ובכלל, כלום דרך כבוד היא לומר למלך שעליו לאסוף את התבואה בשבע שנות שבע כדי לשומרה לשבע שנות הרעב? וכי מי אינו מבין זאת לבדו?

אמנם, אם נתבונן בתיאור שנות הרעב במצרים, נגלה שכלכלת מצרים בשנות הרעב לא הייתה כה פשוטה. התורה (פמ"ז) מאריכה לספר כיצד אסף יוסף את כל האוכל בשבע שנות השבע וביקש למכור אותם למצרים בשבע שנות הרעב. כיוון שלא היה למצרים כסף לקנות בו את האוכל שאגר יוסף - הם נאלצו למכור את עצמם ואת כל רכושם לעבדים לפרעה.

והקורא תמה: הייתכן?! לאחר שיוסף קיבץ את תבואת מצרים בשנות השבע כדי לחלקה בשנות הרעב לאנשים שמהם נטל את התבואה - הייתכן שימכור אותה להם בכסף מלא, ואף ישעבד אותם לאחר שתם כספם? היכן היושר, ומדוע הסכימו המצרים לכך וקיבלו באהבה את גזירותיו של השליט החדש?

להערכתנו, יוסף הציע בעת פתרון החלום לשמור את הפתרון כסוד כמוס בבית המלכות. את הסוד ידעו רק פרעה וחרטומי מצרים - כוהני הדת המצרית. בשבע שנות השבע לא ידעו המצרים דבר וחצי-דבר על שנות הרעב המצפות להם אחר כך. יוסף לא קבץ מהם את התבואה, אלא קנה אותה מהם על פי תוכניתו בכסף אוצרותיו של פרעה. בשנות השבע, התבואה הייתה חפץ זול למדי, הייתה מצויה בשפע ויוסף קנא אותה בפרוטות ואסף אותה במחסני המזון הגדולים בערי המסכנות שבנה. איש מן המצרים לא טרח לשמור את התבואה לעצמו, משום שסודן של שנות הרעב לא היה ידוע. משבאו שנות הרעב - עלה לפתע מחיר התבואה מעלה מעלה. המצרים שקנאו את התבואה ביוקר איבדו את כל כספם, וכך יכל יוסף להביא לאוצרותיו של פרעה את כל הכסף, הזהב, אמצעי הייצור והקרקעות שהיו במצרים. לכוהני מצרים ולחרטומיה היה כדאי לשמור את הסוד מפני העם, ושכרם הובטח להם מראש:

"רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חֹק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חֻקם אשר נתן להם פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם".  (מ"ז, כב)

מדוע נהג כך יוסף? מדוע נישל את מצרים מרכושם לטובת פרעה?

להערכתנו, יוסף הצדיק - שדברי המוסר שלו לאשת פוטיפר מהדהדים באוזנינו - עשה זאת בשל צדקותו, ולא חלילה, בשל רשעה. פרנסת ארץ שלמה במשך שבע שנות רעב היא משימה קשה ומסוכנת. בעת משברים כלכליים גדולים, בדרך כלל מתעשר מיעוט של אנשים ערמומיים, כוחניים וזריזים, ושאר ההדיוטות מתרוששים כליל, גוועים ברעב, או קרוב לכך[13]. בשל הסכנה שחלוקת המזון תצא מכלל שליטה - יוסף החליט להלאים את כל אמצעי הייצור והקרקעות, להעביר את העם למקומות לא מוכרים, וכך לשלוט בהם ביד רמה ולחלק את המזון על פי מידת הצדק. כך נהג גם השלטון הקומוניסטי בעת מצוקות העוני בארצותיו, אלא שהוא הסתאב בשל שחיתותו. ניתן להניח שיוסף - הקומוניסט הראשון - נהג בנתיניו בצדק וביושר; אך הלאמת כל האמצעים הכלכליים הייתה צעד הכרחי לכך. יוסף מצא דרך שלא לעשות זאת בכפייה, אלא באמצעות שמירת סוד שנות הרעב וניצול שינויי השערים בשוק.

*    *    *

הבעיה הכלכלית-חברתית לא הייתה הבעיה היחידה שעמדה בפני יוסף. בימים אלו, כאשר הצבא החזק ביותר במזרח התיכון שובר את ראשו איך לעקור (חלילה!!) יישוב בן ארבעים ושלוש משפחות בבנימין, נוכל להבין את דאגתו של יוסף: כיצד ניתן להעביר את כל העם לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. הלאמת אמצעי הייצור ו'רפורמה אגררית', המעבירה את כל הקרקעות לרשות המלך, עלולות לגרום לתסיסה, למהומות, לאנרכיה ואף למרד גלוי. נקיטת אמצעים אלו לפני כשמונים שנה בברית המועצות חייבה בראש ובראשונה הקמת שירות ביטחון חזק, משטרה חזקה ושירות ריגול-נגדי מאיים. התפשטות הרעב אל כל הארצות שמסביב למצרים חייבה היערכות גם לסכנה מבחוץ, שמא תיפול מצרים טרף לנדידת עמים מן הסוג שהפיל את הקיסרות הרומאית בתחילת ימי הביניים.

ללא ספק, תוכניתו הבטחונית של יוסף הייתה חלק בלתי-פרד מתוכניתו הכלכלית. תוכנית זו כללה, מן הסתם, הקמת שירות ביטחון ושירות ריגול-נגדי חזקים ויעילים, ומערכת החושדת בכל אזרח ובכל זר וחוקרת מה מעשיו.

הצגת התוכנית כולה בעקבות פתרון החלום - היא שהצדיקה את המחמאות שנתן פרעה ליוסף, ובזכותה הוא זכה למינוי עם סמכות הבלתי מוגבלת (כמעט), כדי שיוכל להגשים את תוכניותיו.

בחינת אחי יוסף

תוכניתו הנזכרת של יוסף כוונה להצלת מצרים בשנות הרעב, אך במקביל לה - יוסף תכנן גם את הדרך להגשמת חלומותיו שלו. רוח הקודש שפיעמה בו דחפה אותו לתכנן תוכנית שתביא את האחים לתיקון דרכם, ושתוכל לבחון אם אכן עשו זאת.

יוסף ידע, שבמוקדם או במאוחר יגיעו אחיו אל שולחנו כדי לשבור בר, וכך יתקיים חלום האלומות. החלום השני - חלום הכוכבים המשתחווים - יתקיים רק כאשר יוכל להוביל את המהלך הרוחני הנכסף להצלת האחים מתהום חטאם, ורק כך תוכל המשפחה להתאחד מחדש בדרך נכונה (ולא בדרך מלאכותית) לקראת בניין מיטתו השלמה של יעקב.

אפשר, שכך הוא פרס את רשתו: אזרחים רבים נחקרו, מן הסתם, בשנות הרעב הראשונות, שבהם הלאים יוסף את הרכוש, בחשד חתרנות נגד השלטון. דומה, שהחשד היה גדול יותר כלפי זרים שבאו במסווה זה או אחר. אפשר שבני יעקב, ובעיקר שמעון ולוי, נחשבו באופן טבעי כחשודים במדינות זרות לאחר מה שעשו בשכם בעורמה. כניסתם למצרים, שהייתה על פי חז"ל בשערים שונים, לא הטיבה עמם ברגע שזוהו כאחים בני איש אחד. אם לא די בכך, האחים התעניינו במיוחד בגורלו של עבד שהובא למצרים לפני עשרים ושתיים שנה[14], ומנקודת מבטם של שירותי הביטחון המצריים - הם ניסו לברר פרטים על שליט מצרים, המשנה למלך. מסיבה זו, הם נחשדו בעליל כמרגלים, וכך התאפשר מעצרם בלי לחשוף את כוונתו האמיתית של יוסף.

*    *    *

ניתן להניח, שלצורך חקירתם כמרגלים הופרדו האחים זה מזה לחדרי מעצר שונים, כדי להצליב את עדויותיהם ולאמת אותן. בחקירתם, הם נשאלו על כל פרט אפשרי על משפחתם ועל מטרותיהם. אפשר שהאחים זכו בחקירה זו לחוות גם את שיטת ה'טלטולים', אם לא גרוע ממנה, ונאלצו למסור כל פרט לחוקריהם. בשל חוסר יכולתם לתאם עדויות - הם לא יכלו לשקר. מהר מאוד התברר, שביחד עם עשרת ה'חשודים' שנמצאו ביד שירותי הביטחון, קיימים שני חשודים נוספים שטרם נתפסו. מערכת הביטחון כולה (בניצוחו ובביומו של יוסף, כמובן) הועמדה על הרגליים כדי לתפוס את שני ה'חשודים העיקריים' החסרים, שהאחים חיפו עליהם בעקשנות, והכחישו שבאו עמם מצריימה[15]. בחקירה התגלה שקיימת התאמה בין העדויות אודות גורלו של בנימין, אך אפשר שנתגלעה סתירה אודות גורלו של יוסף. מן הסתם, האחים גמגמו והסמיקו והתביישו לספר שמכרוהו לעבד[16]. החוקרים עמדו על הסתירה בין דבריהם לגבי יוסף, וחשדם רק עלה. כל אחד מהאחים נלקח לתא מעצרו, והוכה קשות כדי שיענה על השאלה 'היכן יוסף'. משנפגשו האחים שוב, כעבור שלושה ימים, הם הבינו היטב את הסיבה לעונש שפקד אותם:     

"ויאמרו איש אל אחיו - אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". (מ"ב, כא)

יוסף מגלה כלפיהם נדיבות, ומוותר על הבאת האח האבוד. אמנם, הוא דורש להביא אליו את האח הנשאר - את בנימין - כדי לוודא שאין בכל ארץ מצרים מרגל נוסף.

השיבוש בתוכנית

תוכניתו של יוסף הייתה עשויה היטב. אך היא השתבשה. יוסף מתרגש מאוד מתגובתו של ראובן אל אחיו:

"ויען ראובן אֹתם לאמֹר - הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". (מ"ב, כב)

מששמע זאת יוסף, הלך לפינה נסתרת ובכה את בכיו הראשון. אמנם, הוא יודע שאין די בכך. תגובת ראובן ותגובת האחים הייתה קבלת הדין וקבלת הייסורים על חטאם, אך לא היה בה תיקון אמיתי. יוסף מוביל את האחים לניסיון המבחן בבנימין. לדעתנו, כוונתו לא הייתה להביא את בנימין למצרים אלא ההיפך הגמור! יוסף טורח להבהיר להם, באמצעות ההצגה המבוימת היטב שערך להם, שפירושו המעשי של הציווי הוא להביא את בנימין אל חדרי החקירות בבור המצרי בחשד ריגול. לכולם ברור שניתן להביא אליו את בנימין, אך כלל לא ברור אם יתאפשר לחלצו משם ולהשיבו אל אביו. זוהי גם הסיבה לכך שיעקב כל כך חשש לשלוח את בנימין (שכבר עבר את גיל השלושים והיה אב לעשרה בנים), ולכך שראובן ויהודה היו צריכים להתחייב התחייבויות כה נוקבות לשמירתו.

האם למרות זאת יביאו אותו האחים מצרימה?

יוסף ציפה שהאחים ישמרו על בנימין, ולא יורידוהו אל הסכנה המצפה לו במצרים מידיו של השליט המצרי. הוא ציפה שהאחים יעדיפו לסבול בארץ כנען חרפת רעב, ואף יעדיפו להותיר את שמעון בכלא המצרי, ובלבד שלא לסכן את בנימין. בכך היה יוסף רואה תשובה ותיקון על מה שהאחים עוללו לו.

ואכן, האחים לא שבו, ובמשך זמן רב לא הביאו עמם את בנימין. אפשר שיוסף כבר עמד להתוודע אל שמעון ולספר לו על הניסיון שניסה בו את אחיו; אפשר שעמד לשלוח לאביו ולאחיו ולקרוא להם לפיוס. שמא תאמר - מה ראיה יש כאן לתיקון של האחים, הרי מן הסתם אביהם סירב לתת להם את בנימין; אך יוסף ידע היטב שיעקב כבר אינו מנהיג של ממש במשפחה, וכשם שהערימו על אביהם במכירתו - כך יכלו גם לקחת גם את בנימין מצריימה, אילו רצו בכך.

אך הנה שבו האחים ובנימין עמם! יוסף חושב שהנה, הם שבו על איוולתם במכירתו ככלב השב על קיאו. את אכזבתו מהם הוא מבטא בבכיו השני:

"וימהר יוסף, כי נכמרו רחמיו אל אחיו, ויבקש לבכות, ויבא החדרה ויבך שמה". (מ"ג, ל)

שהרי יש לתמוה: מדוע נכמרו רחמיו של יוסף על בנימין? הרי בנימין גדל אצל אביו, הקים משפחה ענפה וחי היטב. דווקא על יוסף יש לרחם: הוא, שנלקח מבית אביו והושלך לבור בעמק דותן ולבור שבבית שר הטבחים, מרחם על בנימין?!

לדעתנו, בהורדת בנימין למצרים נוכח יוסף שגם הוא עדיין אינו אהוב על ידי אחיו החורגים. הוא מסיק מכך, שאף בנימין נרדף ונשנא על ידם. מבואו של בנימין, הוא מסיק שגברה יד יהודה שמכרו על יד ראובן ביקש להצילו. הוא אינו יודע על הערבות הנוראה שיהודה ערב בה את בנימין מאת אביו, והוא אינו מבין את ערכה.

אך זהירותו של יוסף מעכבת אותו מלהסיק מסקנות ברורות. הוא מחליט לנסות את האחים בניסיון נוסף - בעלילת הגביע. גניבת הגביע שהשליט מנחש בו, משמעותה הברורה היא אימות חשד הריגול. הוא מחשיד את בנימין בריגול, ומשיב אותו אל בית השליט המצרי.

הפעם, יוסף בוחן את אחיו בניסיון קשה יותר. הוא גורם לאחים שיקנאו בבנימין, כשם שקינאו בזמנו ביוסף. הוא מראה לבנימין הצעיר יותר חיבה מאשר להם, ומרבה את משאתו חמש ידות (מ"ג, לד). הוא אף גורם להם לשנוא את בנימין - 'גונב הגביע המנחש' - שסיבך אותם מחדש בצרת הריגול. לבסוף, הוא מבקש לבחון את תגובתם לרצונו להפוך את בנימין לעבד עולם במצרים.

הדמיון לפרשת מכירת יוסף הולם ומתהדק. האחים קורעים את שמלותם כדרך שהפשיטו את יוסף את כותנתו, ויהודה מצטרף לראובן בצידוק הדין.

"ויאמר יהודה - מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק, הא-לוהים מצא את עון עבדיך; הננו עבדים לאדני, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".  (מ"ד, טז)

ועדיין אין די בכך, עד לנאומו המרגש של יהודה. בנאום זה, נודעה לפתע ליוסף ערבותו של יהודה את בנימין. לפתע הוא מבין: לא מהפקרת בנימין הורידוהו מצריימה. יהודה מוכן להיכנס תחתיו לעבד עולם. הוא מוכן למסור את נפשו על אחיו החורג ועל צערו של אביו. הוא מוכן לקבל עליו את הדין המלא - במידה כנגד מידה - על מכירת יוסף מצריימה, ולהפוך את עצמו במקום יוסף ובנימין שם לעבד עולם. כאן בא בכיו השלישי של יוסף. בכי זה - הבכי הגדול מכולם - הוא בכי ההיוודעות אל אחיו. כאן, בסופו של דבר, השתחוו לו לא רק האלומות ומבקשי מזון, אלא כוכבים נוצצים - אחים שמצאו את דרך התיקון.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד. עורך: יצחק ברט