דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | סיפור מינוי יוסף

קובץ טקסט

[1]

א. הקשיים בסיפור מינוי יוסף

בסיפור מינוי פרעה את יוסף על מצרים יש שתי מגמות שהן למעשה שני סיפורים בשתי בחינות. נפתח בהצבעה על מספר קשיים מבניים ותוכניים בסיפור, שיובילו אותנו להבנת מבנהו המורכב.

העיון שלנו יתמקד בפרק מ"א, פסוקים ל"ז - מ"ו. נצטט תחילה את לשון הפרשה, ולשם שלמות ההקשר נתחיל בפסוק י"ד, תוך דילוג על פרטי החלומות של פרעה ועל פתרונם:

(יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה:
(טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ:
(טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אלוקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה:
(יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר...
(כד)...וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי:
(כה) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאלוקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה...
(לב) וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאלוקים וּמְמַהֵר הָאלוקים לַעֲשֹׂתוֹ:
(לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:
(לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:
(לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
(לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו:
(לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אלוקים בּוֹ:
(לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלוקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:
(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:
(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:
(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

כאמור, נקדיש את עיוננו לפסוקים ל"ז - מ"ו. בקטע זה יש מספר קשיים:

א. בפסוקים ל"ט - מ' פרעה מדבר אל יוסף. פסוקים אלה פותחים במילים "ויאמר פרעה אל יוסף", ולאחריהם נאמר שוב, בפסוק מ"א, "ויאמר פרעה אל יוסף". כיוון שיש כאן המשך של דברי פרעה אל יוסף, מדוע צריך לתאר את דברי פרעה כשני דיבורים נפרדים? נקודה זו קשה במיוחד לאור העובדה שישנו קשר הדוק בין פסוק ל"ט לבין פסוק מ"א, קשר המתבטא בהקבלות לשוניות להצעות יוסף. בפסוק ל"ג יוסף אמר: "ועתה, ירא פרעה איש נבון וחכם, וישתהו על ארץ מצרים", ופרעה אכן מיישם את עצת יוסף: תחילה הוא ממנה את יוסף עצמו לתפקיד, ואומר, בפסוק ל"ט, "אחרי הודיע אותך אלוקים...אין נבון וחכם כמוך...; לאחר מכן, בפסוק מ"א, הוא ממשיך אומר "...ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים". נמצא, אפוא, שפרעה ממשיך ישירות מציון חכמתו של יוסף (פסוק ל"ט) למינויו על כל ארץ מצרים (פסוק מ"א), ויש קשר מהותי בין הדברים, כפי שראינו. אם כן, מדוע התורה מתארת את המשפט של פרעה בפסוק מ"א כדיבור חדש?

ב. בסוף פסוק מ"ה נאמר "ויצא יוסף על ארץ מצרים", ולאחר מכן, בפסוק מ"ו, נאמר שוב "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים". מהו פשר הכפילות הזו? האם יוסף יצא פעמיים?

ג. כאמור, בפסוק מ"ו נאמר "ויצא יוסף מלפני פרעה". משמע, שעד כה יוסף עמד לפני פרעה, ורק עכשיו מסתיים המפגש. אלא שחלק מן התיאורים קודם לכן אינם מתיישבים עם מפגש כזה: בפסוק מ"ג נאמר "וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו לפניו אברך" - האם יוסף רכב במרכבה בתוך ארמון המלך? תיאור זה נשמע כתהליך ארוך-טווח יותר, ואיננו מתאים לתיאור של מפגש נקודתי בזמן ובמקום מסויים.

בגלל קשיים אלה נראה שיש בסיפור שתי בחינות, וצריך, אם כן, לחלק את פסוקי הסיפור לבחינות השונות.

ב. חלוקת הסיפור לבחינות

נתחיל את מלאכת החלוקה לבחינות מן הנקודה הראשונה הנ"ל. כאמור, ה"ויאמר" של פסוק מ"א מחלק בינו לבין הדיבור של פסוקים ל"ט - מ'. הפתרון הוא, כמובן, שפסוקים ל"ט - מ' שייכים לבחינה אחת (להלן: I), ופסוק מ"א לבחינה אחרת (להלן: II). משום כך פסוק מ"א צריך 'ויאמר' כשלעצמו, שהרי בבחינה זו הוא איננו מהווה המשך לפסוקים ל"ט - מ'.

בפסוק מ"א (II), פרעה ממנה את יוסף על כל ארץ מצרים. בבחינה זו, אחרי שהוצאנו ממנה את פסוקים ל"ט - מ', צריך לחפש את המניע של פרעה למינוי זה. מניע כזה ניתן למצוא בפסוקים ל"ח - ל"ט: "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו, ויאמר פרעה אל עבדיו: 'הנמצא איש כזה אשר רוח אלוקים בו?'" לכן, נשייך את פסוקים ל"ז - ל"ח ל-II.

מעתה, בכל בחינה יש מניע אחר למינוי יוסף. ב-I זהו "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (ל"ט); ב-II זהו "וייטב הדבר... הנמצא איש כזה אשר רוח אלוקים בו?" וניכרים שני הבדלים בין המניעים:

א. ב-I מדובר במניע תכליתי: יש צורך לקיים את עצת יוסף, למצוא איש חכם ונבון שיוציא אל הפועל את העצה, ויוסף מתאים לכך. ב-II המניע הוא הרושם העז שיוצר יוסף, "איש אשר רוח אלוקים בו".

ב. ב-I רק פרעה מבטא את המניע ואת המינוי. ב-II המינוי מבוסס על תחושה המשותפת לפרעה ולעבדיו, תחושה אשר פרעה מבטא אותה בשיחתו עם עבדיו. פרעה כאן הוא אמנם המנהיג והיוזם, אבל הוא מבטא תחושה כללית של המצרים הנוכחים, מה שאין כן ב-I.

כאמור, דברי פרעה "אין נבון וחכם כמוך" מבטאים קיום של עצת יוסף "ירא פרעה איש נבון וחכם". כיוון שכך, צריך להיות בהמשך דברי פרעה בבחינה זו (I) גם מינוי של יוסף "על כל ארץ מצרים". כיוון שהוצאנו מבחינה זו את פסוק מ"א, ניתן למצוא מינוי כזה רק בפסוק מ"ג: "...ונתון אתו על כל ארץ מצרים". לכן, יש לשייך את פסוקים מ"ב - מ"ג (שהם בבירור יחידה אחת רציפה) לבחינה I.

השתייכות פסוקים מ"ב - מ"ג לבחינה I בלבד משתלבת היטב בדברים שראינו לעיל: בפסוקים מ"ב - מ"ג פרעה פועל לחיזוק מעמדו הציבורי של יוסף. מאמץ זה נצרך בבחינה I, שהרי פרעה לבדו הוא המזהה את יוסף כמי שאמור לבצע את המשימה העולה מתוך חלומותיו, ועבדי פרעה אינם שותפים למניעיו. ב-II, לעומת זאת, פרעה ועבדיו הם שותפים בהתלהבותם מרוח האלוקים אשר ביוסף. מלבד זה, ב-I המטרה היא לאפשר ליוסף לבצע את תפקידו ביעילות, בעוד ב-II מדובר בביטוי של כבוד והערכה כלפי יוסף ורוח האלוקים אשר בו, ואין חשיבות מיוחדת בחיזוק מעמדו כלפי המצרים.

לגבי פסוק מ"ד קשה להכריע, אולם נראה שהוא מהווה פקודה ציבורית (על כן הפתיחה הרשמית "אני פרעה"), וככזה הוא ממשיך את מגמת חיזוק מעמדו הציבורי של יוסף; לכן, נראה לשייך את פסוק מ"ד ל-I[2].

בפסוק מ"ה יש שלושה משפטים:

(מה1) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵח.
(מה2) וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה.
(מה3) וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בין שני המשפטים הראשונים ניכרת זיקה ורציפות, אבל ניתן לחלקם מן המשפט השלישי:

(מה1) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵח וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה.
(מה2) וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

נראה לשייך את מ"ה1 ל-II, וזאת משתי סיבות:

א. מצד תוכן הפסוק, נראה שהוא מבטא יחס של כבוד והערכה כלפי יוסף, יחס אשר נמצא ב-II, יותר מאשר חיזוק מעמדו כלפי מצרים לשם מילוי משימת עצת החלומות, חיזוק הנצרך ב-I.

ב. למילים "צפנת" ו"פענח" אין הופעות נוספות במקרא. המפרשים (ראו רש"י ורמב"ן) נטו לפרש את 'צפנת' מלשון "צפֹון", כלומר חבוי, ועל פי זה הסיקו שפירוש "פענח" הוא לשון של גילוי, ומשמעות "צפנת פענח" הוא "מגלה הצפונות". אולם, מסתבר כדעת ראב"ע, שהמילים הם במצרית.[3] בתקופה המודרנית חוקרי מצרית עתיקה הציעו שמדובר בביטוי המצרי "צפנת-פ-ענח", שפירושו משהו כמו "האל מדבר ומביא חיים". מסתבר שהכוונה היא שיוסף מלא ברוח חיים מאת אלוקים, וששם זה מבטא את דברי פרעה לעיל (בבחינה II) "הנמצא איש כזה אשר רוח אלוקים בו?" (פסוק ל"ח).

כפי שראינו לעיל, פסוק מ"ה2 מהווה כפילות ביחס לפסוק מ"ו ("ויצא יוסף על ארץ מצרים"; "...ויצא יוסף מלפני פרעה..."). וכאמור, פסוק מ"ו עומד בסתירה לפסוק מ"ג (שהרי לא ניתן לומר "ויצא יוסף מלפני פרעה" אחרי שהוא כבר רכב בחוץ על מרכבת משנה). את פסוק מ"ג כבר שייכנו ל-I, ולכן פסוק מ"ו שייך ל-II, ו-מ"ה2 ל-I. ב-I יש כאן תיאור של תהליך ארוך של חיזוק מעמדו הציבורי של יוסף, במטרה לאפשר לו את מילוי משימת החלומות, ובסופו של דבר יציאה של יוסף למילוי תפקידו על ארץ מצרים. ב-II יש כאן תיאור של מפגש ממוקד של יוסף עם פרעה ועבדיו, מפגש שבו פרעה ועבדיו מתפעמים מרוח האלוקים שביוסף, ומשום כך פרעה נותן לו מעמד רם, שם של כבוד, ואף מבסס את מעמדו המשפחתי. המפגש מסתיים ביציאת יוסף מלפני פרעה, ובזכות מעמדו החדש יכול יוסף לעבור בכל מקום בארץ מצרים.

לסיכום החלוקה:

בחינה I

בחינה II

 

(לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו:

(לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אלוקים בּוֹ:

(לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אלוקים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ:

(מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ:

 
 

(מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ:

 

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

(מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 
 

(מה1) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה

(מה2) וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

 
 

(מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

ג. משמעות הבחינות

חילקנו את הסיפור לבחינותיו, וגם הבנו את הרצף הסיפורי הייחודי של כל בחינה. נותר לנו לבאר את משמעות הבחינות: מהו המסר הייחודי של כל בחינה, ומה היחס ביניהם?

משמעות הבחינה הראשונה (I) ברורה. בחינה זו משתלבת בסיפור הארוך יותר של דרכי ההשגחה בהבאת יוסף למצרים, באופן שיוכל אחר כך להביא את משפחתו לשם ולכלכלם. בהקשר סיפור ארוך זה הביא ה' חלומות לשר המשקים, ולאחר מכן לפרעה, כדי שיוסף יקבל מינוי על ארץ מצרים. משום כך בחינה זו מדגישה שפרעה מגיב לחלומות ורואה ביוסף את מי שמתאים למלא אחריהם ("אין חכם ונבון כמוך..."), ופועל לחיזוק מעמדו הציבורי של יוסף. מאידך, נעדרים מבחינה זו ביטויים של כבוד והערכה אישיים, שאינם קשורים ליכולת של יוסף למלא את משימת החלומות.

בבחינה השנייה (II), פרעה ועבדיו מגיבים לרוח האלוקים הייחודית שביוסף, ופרעה מעניק ליוסף גדולה וכבוד אישיים, שם חדש, ושידוך. כמו כן, הבחינה מציינת את גילו של יוסף בעת המפגש, מה שלא נזכר ב-I. מה משמעות הדברים?

מסתבר, שבחינה זו באה לתאר את התוצאות של ההתנהגות של יוסף. יוסף תמיד מקפיד לתלות את יכולותיו והצלחתו בה', ושם ה' שגור על פיו יותר מכל דמות אחרת במקרא: "לאלוקים פתרונים" (פרק מ', פסוק ח'), "בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה" (פרק מ"א, פסוק ט"ז). עניין זה הביא את פרעה ועבדיו להכיר ברוח אלוקים אשר בו, והביא ליוסף מעמד רם וכבוד. נראה שאת ציון הגיל של יוסף במפגשו עם פרעה יש לראות על רקע ציון גיל יוסף הקודם, בתחילת פרשת וישב: "יוסף בן שבע-עשרה שנה... והוא נער" (פרק ל"ז, פסוק ב'). שני ציוני הגילאים יוצרים מעין מסגרת לסיפור האישי של יוסף: בשלש-עשרה שנים בלבד עבר יוסף מהיותו נער פשוט בבית אביו בכנען, חרף התנכלויות אחיו אליו, להיות משנה למלך במעצמה עולמית. בבחינה זו, יוסף מצטייר לא ככלי ביד ההשגחה, לשם מילוי התכניות האלוקיות ארוכות-הטווח, אלא כמי שהתנהגותו האישית מזכה אותו בשכר אישי.

היחס בין הבחינות כאן דומה ליחס בין הבחינות שראינו בסיפור מכירת יוסף, בשיעור לפרשת וישב. התורה מלמדת אותנו שיש לראות מאורעות היסטוריים בראייה כפולה: מחד, יש לראות את תכניות ההשגחה האלוקית, וכיצד הדמויות הפועלות מהווים כלים ביד ההשגחה למילוי יעדיה. מאידך, בני אדם הם האחראים - לרע ולטוב - למעשיהם ולתוצאות מעשיהם. ההשגחה עצמה דואגת לא רק למילוי אחר יעדיה, אלא גם לתוצאות של צדק ומשפט במידת הדין - עונש לרשעים, ושכר לצדיקים.

 

[1] א. בשיעורים קודמים הצגנו מתודולוגיה פרשנית המכונה 'שיטת הבחינות', שיטה שפותחה על ידי מו"ר הרב מרדכי ברויאר. את דברי הרב ברויאר אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספריו 'פרקי מועדות' וְ'פרקי בראשית', ובספר ''שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר'. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים (או קטעים הלכתיים) מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות ביניהם. לעיתים רבות הסיפורים משולבים זה בזה ליצירת סיפור מצורף; הסיפור המצורף אמנם מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעברים ביניהם. כל סיפור מביע תוכן עצמאי, שהוא חשוב כשלעצמו, ויש יחס ביניהם המצדיק את שילובם לסיפור אחד. באמצעות הקשיים הנובעים מצירוף הבחינות, כגון כפילויות וסתירות, ניתן לחשוף את שתי ה'בחינות' העצמאיות ולאחר מכן לעמוד על משמעויותיהן. כאן, ניישם מתודולוגיה זו לסיפור המפגש של יוסף עם פרעה.

ב. חלק מן הדברים בשיעור זה לקוח מתוך ספרו של מו"ר הר"מ ברויאר, פרקי בראשית, עמודים 657-662. אולם, שיעור זה נבדל ממאמרו של מו"ר בפרטי החלוקה לבחינות וגם במשמעות הבחינות.

[2] ניתן להביא סיוע נוסף לשיוך פסוק מ"ד ל-I מסידור הבחינות זו ביחס לזו: אם פסוק מ"ד היה שייך ל-II, היה סביר יותר שהוא יופיע מייד בהמשך לפסוק מ"א, ואכמ"ל.

[3] לשון ראב"ע: "אם זו המלה מצרית - לא ידענו פירושה". וראו גם רד"ק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)