נח | שרידה ותחייה - על צדיקותו של נח

להאזנה

סופו העצוב של נח

סיפורו של נח מסתיים בטרגדיה. אנו נפרדים מנח וממשפחתו לא אחרי ברכת ה' להם (ט:א-ז) או ברית הקשת (ט:ח-יז), אלא לאחר המאורעות המוזרים והמטרידים בסוף פרק ט':

וַיָּחֶל נֹח אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם, אֲבִי כְנַעַן, אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם. וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן (כ-כד).

הסיפור עצמו מלא קשיים; מה עשה חם, אבי כנען - או כנען יחד עם חם, לפי כמה פרשנויות - לנח? למה מתכוון הכתוב באומרו "עשה לו" - מה עשו לו?
בפרשנים ישנה קשת רחבה של דעות: החל מן השיטות המתונות, הסוברות כי מדובר בחשיפת מערומיו של נח בפומבי והבטה בהם (אבן עזרא ורמב"ן), ועד לקיצוניות, הגורסות כי היה כאן אונס או סירוס (רש"י).

מכל מקום - גם אם נפרש את מעשיהם של חם ו/או כנען רק כחוסר כבוד ולעג, וגם אם מדובר במעשים חמורים ביותר - הסיפור מציג את נח כשיכור וכבעל מיניות פגועה, ואולי אפילו כמותקף מינית על ידי ילדיו; הוא מוכפש לחלוטין, וזו היא תפנית מפתיעה בסיפור של אדם "צדיק תמים".

בין נח לאברהם ולוט

ההקבלה בין המבול לבין הפיכת סדום

קיימת הקבלה מעניינת ומורכבת בין סיפור נח לבין סיפורו של לוט, והקבלה זו יכולה לחזק את תחושת אי הנוחות שבאפיזודת נח.

השמדת דור המבול בסיפור נח והשמדת סדום בפרשת וירא מקבילים זה לזה - שני הסיפורים מציגים את חרון אפו של ה' כאשר היא מכוונת להשמדה של "הרעים".
בצד הקבלה כללית זו אנו יכולים לאתר בקלות מקבילות לשוניות ומילוליות בין שתי הפרשיות:

התורה משתמשת במלה "רע" לשם תיאור שני המושאים של חרון אף ה' כאשר היא מציגה אותם לקוראים - אצל נח "יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (ו:ה), ואצל לוט "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (יג:יג). הפועל בו משתמשת התורה כדי לתאר את ההשמדה - ש.ח.ת - זהה בשני המקומות (ו:יג; יט:יג,יד,כט). זאת ועוד: בשני המקרים הביטוי מופיע לראשונה בדבריו של ה' או שליחו הבאים לבשר את ההשחתה לתא המשפחה היחיד שעתיד לשרוד (ו:יג, יט:יב-יד). כמו כן, בשני המקרים התורה משתמשת בהטיות המילה 'מטר' כדי לתאר את צורת ההשמדה - כפי שהמבול בא על ידי מטר (ז:ד) כך האש והגופרית שיורדים על סדום "מומטרים" (יט:כד).

מבט קרוב יותר על הסיפורים מגלה שהם מקבילים לא רק בנושאם ולשונם:

בשני המקרים המשפחה המיועדת מצליחה להמלט בדקה התשעים (ראו ז:ו-ז ורש"י שם, וכן יט:טז-יז, כא-כד). בשני הסיפורים רחמי וה' והצלתו קשורים לעובדה שהוא "זוכר" אדם יחידו "תמים" ש"מתהלך" עם ה' - בסיפור סדום ה' "זוכר" את אברהם (יט:כט), עליו הוא ציווה "התהלך לפני והיה תמים" (יז:א), ובזכות כך לוט ניצל; בסיפור המבול ה' "זוכר" את נח (ח:א), עליו נאמר "את האלוקים התהלך נח" (ו:ט). בנקודה זו גם מתגלע הבדל חשוב בין הסיפורים: בניגוד ללוט, שאיננו ראוי להצלתו, וניצל רק בזכותו של אברהם, נח ניצל בזכות עצמו - הוא הסיבה להצלה ומושא ההצלה גם יחד.

ולבסוף, סיפורי ההשמדה-הצלה הללו מקבילים בצורה טראגית וקריטית; כולנו זוכרים את הסוף העצוב של לוט (ומי ששכח יכול לעיין בבראשית יט:ל-לה): לבד עם ילדיו במקום סגור וקטן, שיכור, פגוע מבחינה מינית ומנוצל על ידי ילדיו. כך בדיוק סופו של נח: לבד עם ילדיו במקום סגור, שכור, פגוע, מחולל ומנוצל על ידי ילדיו.

משמעות ההקבלה

את משמעות ההקבלה יש להבין על ידי בחינת שלביה:

בשלב ראשון של סיפור ההצלה, שלב "האיש הצדיק", נח הוא סיבת ההצלה, ובכך הוא מקביל לאברהם, שבזכותו ניצל לוט מסדום. השלב השני, "ההשמדה", אינו מכיל שחקנים אנושיים, ולא נבחן אותו כרגע. בשלב השלישי, שלב ההצלה, נח מקביל ללוט דווקא. לוט איננו בדיוק טלית שכולה תכלת, ופגמיו המוסריים באו לידי ביטוי בכך שהוא בחר להתיישב ב'עיר החטאים' סדום. למרות זאת, נראה כי מטרת ההקבלה בשלב הזה אינה להציג באופן שלילי את נח, שהרי בסופו של דבר הוא ניצל בזכות עצמו, בניגוד ללוט.

ברם, בשלב הרביעי, סוף סיפור ההצלה, בו נח שוב מקביל ללוט, נראה כי מטרת ההקבלה היא להוקיע את נח: נח הפך ללוט. כלומר, במהלך ההקבלה נח עובר מתפקיד ה'אברהם', האיש הצדיק, לתפקיד ה'לוט', תפקידו של מי שאינו זכאי לישועה.

בסוף סיפור סדום אנו מוצאים את אברהם צופה בסדום החרבה (יט:כז-כח). הוא עומד באמת, אך גם במובן המטפורי, "לפני ה'", כלומר מחוץ לייאוש והבושה שהם מנת חלקו של לוט. גורלו של נח שונה מזה של אברהם וזהה לזה של לוט - נסתר מפניו של הקב"ה בחדרו הקטן, אפוף אלכוהול ואשמה.

מהו צירוף הנסיבות שהפך את נח לבן דמותו של לוט? מה קרה לאיש ה"צדיק" וה"תמים" שבזכותו ניצל המין האנושי כולו?

בין נח לבין אדם וחווה

בסוף פרשת בראשית, בהקדמה לסיפור המבול (ו:א-ח), וכן לאורך תחילת פרשת נח (ו:ט-ז:ה), התורה מודיעה לנו שוב ושוב שנח הוא מיוחד בצדקתו. נח "מצא חן בעיני ה'" (ו:ח), "צדיק תמים בדורותיו" (ו:ט), והוא היחיד ש"צדיק לפני בדור הזה" (ז:א) בכך שהתהלך את האלוקים; נח לא משתתף בשחיתות החברתית, המוסרית והמינית של דורו (ראו ו:א-יז, ורש"י על פס יא).

במקביל לחוות הדעת הגלויה על נח, ישנה חוות דעת נוספת, נסתרת. התורה מודיעה לנו - פעמיים - כי נח עשה בדיוק כפי שה' ציווה אותו (ו:כב; ז:ה). במבט ראשון עובדה זו ברורה מאליה - כאשר הקב"ה מצווה, יש לעשות כדבריו - אך למעשה הדברים מורכבים יותר:

השורש צ.ו.ה והביטוי "ציווי" בנטיות שונות הופיע בתורה עד כה במקום נוסף אחד בלבד: בציווי על אדם שלא לאכול מעץ הדעת (ב:טז-יז). בנוסך לכך, ה' משתמש בביטוי זה ממש כאשר הוא אומר לאדם "המן העץ אשר ציוויתיך" (ג:יא).

ההקבלה בין נח לבין אדם ולווה היא ניגודית: אדם וחוה לא מלאו אפילו את המצווה הפשוטה שלא לאכול מעץ מסויים, ונח מראה שהוא מסוגל לבצע גם את ההוראות המורכבות ביותר. נח אינו מתחמק, מסרב, או אפילו עונה - הוא מבצע, למרות ממדי הספינה, מספר החיות וכמות המזון. נח ייחודי לא רק בצדקת, אלא אף בצייתנותו.

שתי מטרות בבניית התיבה

כפל הפרשיות בבניית התיבה

הפרשייה המתארת את צדקתו וציותו של נח (ו:יג-ז:ה) מעניקה לנו תובנות חשובות בנוגע לנח ולסיפור המבול. הבה ונבחן פרשייה זו, ונתחיל מן הסוף, בניתוח מדוקדק של ז:א-ה:

וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'.

הפרשייה מכילה את הנקודות הבאות: הוראה לנח להכנס לתיבה, הבהרה שנח הוא איש צדיק, הוראה לנח לטפל בחיות באופן מסויים, הודעת רצון ה' להחריב את העולם והודעה שנח עשה כאשר צוו אותו.

אולם, אנו כבר יודעים את כל הדברים הללו: נח כבר הצטווה להכנס לתיבה (ו:יח), נאמר כבר בעבר כי נח הוא איש צדיק תמים (ו:ט) ולכן הוא ניצל, וכן נח כבר קיבל הוראות בקשר לחיות (ו:יט-כ) ועשה את כל אשר נצטווה לעשות (שם, פס' כב). כלומר, הפרשייה ז:א-ה איננה מחדשת דבר, לכאורה, ואם כן - מהי מטרתה?

ייתכן שהתשובה לכפילות אינה טמונה בנקודות הדמיון של ההשוואות לעיל אלא בנקודות השוני שלהן. אפשרות אחת על פי דרך זו מציע הרמב"ן: הוא מציין כי ההבחנה בין סוגי חיות הטהורות לבין החיות שאינן טהורות עולה לראשונה רק במערכת הציוויים השנייה; בהוראות הראשונות נח הצטווה לקחת "שנים" - כנראה זכר ונקבה - "מכל בשר", וכן מן הצפורים והבהמות (ו:יח-יט). הרמב"ן סבור כי נח הצטווה לקחת מספר רב יותר של חיות טהורות על מנת שיוכל להקריב קרבנות לאחר יציאתו מן התיבה, והחזרה על ההוראות פעם נוספת קיימת עבור ציווי זה. אולם, ההסבר הזה קשה, כיון שניתן היה להסתפק בפרשייה אחת בלבד שתכיל את כל המידע הנחוץ.

השרדות ותחייה

ניתן להציע אפשרות אחרת, שתתמקד בהבדל אחר שבין הפרשיות: בפרשייה האחרונה ה' מסביר כי מטרת המפעל הסיזיפי של בניית התיבה היא "לחיות זרע על פני כל הארץ" (ז:ג). לעומת זאת, בפרשייה הראשונה המטרה היא רק "להחיות" (ו:יח-כ). מהו ההבדל בין הדברים?

"להחיות" כשלעצמו פירושו "לאפשר שרידה". אם כן, מטרת התיבה הראשונה היא לאפשר למין מוצג מוזיאוני מן הבריאה לשרוד; ה' בוחר את נח ושניים אחרים מכל מין כשרידים, או אולי כמוצגים, של שאריות של עולם שהיה ואבד. בניגוד לכך, "להחיות זרע על פני כל הארץ", מסמל משהו אחר לגמרי: הוא מבטא רצון לתחייה מחודשת של העולם - לרנסאנס, ללידה מחדש. מטרת התיבה אינה לאפשר שרידה, אלא היא רחם ללידה מחדש של העולם כולו. התיבה מכוונת כלפי פיתוח העתיד, ולא כלפי שימור העבר, ואלו המצויים בתוכה אינם שאריות, אלא הם דוגמאות שמהם יתפתח העולם החדש. ה' מעוניין לברוא את העולם מחדש, והוא מפקיד את המשימה הזו בידיו של נח.

בהתאם לראייה זו נוכל להסביר בצורה שונה מעט, אך אולי מדוייקת יותר הסטורית, את הטהרה של 'החיות הטהורות' של נח. ייתכן אמנם כי מטרתן הייתה לשמש כקרבנות, וודאי שעולם בו מוקרבים קרבנות לה' הוא טוב יותר מעולם שבו אנשים אינם מודים לה'. אולם, ניתן לפרש כי הטהרה כאן איננה במובן ההלכתי של ספר ויקרא, אלא במובן המוסרי: ישנן חיות טהורות, וישנן חיות מושחתות או משחיתות, שהרי השחיתות של דור המבול פשתה גם בבעלי החיים (כפי שמעיר רש"י ו:יב). בדיוק כפי שנח, הצדיק, נבחר כאבטיפוס לאנושות חדשה, כך החיות הטהורות, דהיינו אלו שלא השחיתו את דרכן, נבחרות להקים מחדש את ממלכת החיות, ולהפוך את העולם החדש למקום טוב יותר.

כעת ניתן להבין את פשר כפילות הפרשיות: לבניית התיבה והצלת אלו שבתוכה יש שתי מטרות - שרידה ותחייה, ועל כן יש לה גם שני ציוויים.

את ההשרדות נח מבצע לא רע - הוא בונה את התיבה, מצייד אותה במצרכים וחיות, ובאופן כללי מקיים את כל אשר נצטווה לעשות. אולם, מה עם התחייה? כיצד נח הצדיק והתמים מתמודד עם משימת התחייה?

כשלונו של נח ופתרון החידה

הציווי לבניית העולם וסירובו של נח

ביציאה מן התיבה נח מצֻווה כך:

וַיְדַבֵּר אֱלוֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא אִתָּךְ. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ (ח:טו-יז)

הציווי לנח הוא משולש: החלק הראשון הוא לצאת מן התיבה בזוגות של זכר ונקבה (נח ואשתו, בניו ונשותיהם), והשני הוא להוציא את החיות מן התיבה. שני הציוויים הללו הם הצלעות המובילות לבסיס המשולש, שהוא הציווי השלישי - לפרות בארץ ולהתרבות. נח וכל החוסים בצילו עומדים על סִפו של עולם חדש; עולם זה מכיל בתוכו זכות וחובה גם יחד, הנובעים מן הציווי לחיות ולברוא את העולם מחדש.

התורה מתעדת את תגובתו של נח:

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה (ח:יח-יט).

ברור כשמש שמשהו פה השתבש: במקום שנראה את נח יוצא מן התיבה עם אשתו, כזוג, הוא יוצא מן התיבה עם בניו, ובנוסף לכך נח לא מוציא את החיות מן התיבה (נראה שהן יוצאות לבדן, ללא עזרה מצדו של נח). כלומר, במקום קבוצה מעורבת של זכרים ונקבות המוכנים לפרות ולרבות ולמלא את העולם, אנו עומדים מול אנשים לבד, נשים לבד וחיות לבד; יציאתו של נח מן התיבה ללא אשתו וללא החיות נראית כמיועדת לבטל את הציווי לבנות מחדש את העולם (וראו אברבנאל המפרש באותו הכיוון). כמו כן, זוהי המצווה הראשונה שהתורה אינה מדווחת לנו שנח קיים אותה "ככל אשר צווה אותו ה'.

למעשה, אנו נתקלים כאן בסרבנות: בפעם הראשונה נח אינו מתנהג בצורה האופיינית לו, כלומר הוא אינו מציית לציווי ה'.

ברובד עמוק יותר, חוסר הרצון או היכולת של נח לפרות ולרבות מסמל את חוסר היכולת של נח להצליח בהחייאת העולם: כאשר נח התבקש לשרוד, הוא ביצע זאת בהצלחה, אך כאשר הוא התבקש להחיות את העולם - הוא נעשה פתאום מרדן ודעתן.

פיצוח התעלומה

בעזרת ה'מפתח' הזה אנו יכולים כעת לפתור את חידת סוף עלילות נח ואת הבעיה של הפיכת עורו. האברבנאל, בהתאם למה שניסינו לטעון לעיל, מראה שרוב פרק ט' יכול להקרא כנסיון מצד ה' להציל את נח, והפעם מעצמו: בתחילת הפרק ה' מברך את האנושות, מאיר לה פנים, ומבחין בין האדם לבהמה על ידי ההיתר לאדם לאכול בשר (ט:אז); הברכה מתחילה ומסתיימת בציווי לפרות ולרבות, וה' ממשיך בכריתת ברית שלא להחריב שוב את העולם ונתינת אות על כך (ט:יז). כלומר, ה' מתעניין באדם ובעולם, חפץ בתחייתם וכורת עמם ברית לקיום נצחי.

כל אלו נועדו לחזק את רוחו של נח, לדרבן אותו להחיות את העולם ולהלהיב אותו לביצוע המשימה. אולם, אנו יודעים כבר מה קרה בסופו של דבר: במקום שנמצא נח משוטט בעולם כדי להחיותו מחדש - אנחנו מוצאים אותו מוטל שיכור ומושפל בחדר קטן, ובמקום למלא את העולם בצאצאים - נח מושפל על ידי יוצאי חלציו.

צדקותו של נח וצדקותו של אברהם

מגמת סיפור סופו של נח, איש האדמה, איננה ללמד אותנו לא להאמין בעצמנו עד יום מותנו. מטרת הסיפור היא לשרטט את גבולות צדקותו ויכולותיו של נח. נח מסוגל להתגבר על אתגרים עזים וקשים באמצעות צדקותו - לחיות כאדם מוסרי בחברה מושחתת, לבנות ספינת ענק בזמן שכל השכנים לועגים לו על כך ולהתגורר עם החיות בתיבה. הוא צדיק מספיק לראות עולם בנוי וחרב ובנוי ואפילו להודות לה' על כך. אולם, הצדקות הזו רלוונטית רק לגבי ציר אחד בלבד - זה המחבר בין האדם לבוראו; היא איננה מסוגלת להתרחב לעולם או לזולת, ולכן היא אינה מותאמת לעולם. היא איננה צדקות שיכולה להתעניין בעולם ובתחייתו המחודשת.

נוכל לחזק את טענתנו אם נחזור שוב לסיפור סדום ולהקבלה המשולשת בין נח לבין לוט ואברהם. לעיל אמרנו כי בשלב ההשמדה, השלב השני, אין משתתפים אנושיים, ולכן אין לה חשיבות, אך קביעה זו איננה מדוייקת; בהשמדה משתתף בן אנוש אחד - אברהם:

סיפור השמדת סדום מתחיל בכך שה' מגלה ל"איש צדיק" את תוכניות ההשמדה (יח:יז-כא). אברהם מגיב באחד הנאומים המפורסמים במקרא: הוא מתפלל עבור הצלתה של החברה המושחתת שבסדום. בהשוואה לשטף הדיבור הכפייתי כמעט של אברהם, שתיקתו של "האיש הצדיק" במבול רועמת. נח שותק ומציית - הוא יודע להודות לה' על הצלתו, אך הוא לא מביע שום רגש כלפי זולתו ולא נושא תפילה עבורו; צדקותו היא צדקות היחיד, צדיקות פרטית ומבודדת. היא איננה מכוונת כלפי העולם - לא מסוגלת להתפלל עבורו טרם האסון, וגם לא לבנות אותו אחריו.

נח אינו אברהם בשלב השני, ומי שאינו אברהם במערכה השנייה יכול מהר מאוד להיות שיכור כלוט במערכה הרביעית; צדקות היחיד, צדקות מבודדת ופרטית, היא לא רק צדקות ברמה נמוכה יותר מזו הדואגת לכלל, אלא היא צדקות הנמצאת בסכנת נפילה והשחתה.

נראה שיש ללמוד מכך שעלינו להיות יותר אברהם ופחות נח - להיות שליחים לא רק שרידה אלא גם, ובעיקר, של תחייה.

לעיון נוסף

1) בשבוע שעבר הסברנו את "צלם אלוקים" שבאדם כמשימה ליצור עולם "טוב". נסו לבטא את המסר של השיעור הזה באמצעות המונחים "עולם טוב" ו"אדם טוב".

2) ראו רמב"ן ט:כ-כו. האם הסבריו משכנעים? האם הם תואמים את הדרך אותה הצגנו בשיעור?

3) ראו רש"י ו:ט, בבלי סנהדרין קט. ורמב"ן ו:ט. קראו שוב את הפסוקים ו:ט-יב, וחשבו על ההסברים השונים ועל ההבדלים ביניהם.

4) קראו את הפרשייה ח:טו-כא. מודע ה' מזכיר את יצר לב האדם לאחר קבלת קרבנותיו של נח? ראו רמב"ן ואברבנאל שם, וכן ו:ה-ח, ונסו לבנות תשובה לבעיה על סמך הרעיונות שהצענו בשיעור.