דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | והשבות אל לבבך

קובץ טקסט

מבוא

עיון זה יעסוק בפרשיית התשובה. מיוחדת היא ההדדיות הקיימת בפרשה זו: צעד ראשון הוא של העם המשיב את ליבו, בשני א-להים נענה, השלישי חוזר אל העם, רביעי של א-להים, וכן הלאה. מבין השניים הולך ונרקם תהליך תשובה שהוא גם תהליך גאולה. בעיון זה נבקש לזהות את פשר נקודות הציון השונות בתהליך, כמו גם את ההיגיון המשוקע בו.

 

הפנמה - עבר והווה

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:  (דברים ל', א'-ב')

בפרשייה זו פונה משה אל העם, בגוף יחיד, כישות, ומתאר תהליכים העשויים לפקוד אותו: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ" - נקודת המוצא היא הקשר היסטורי עתידי - בעקבות התממשות הברכות והקללות. צעד ראשון הוא של העם: "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" - לא תנועה טבעית של הלב אלא פעולה מכוונת של האדם. תיאורה בלשון השבה מלמד על עמדה מרוחקת של הלב, ועל השיבה ממנה אל שייכות קודמת.

מהו הדבר המושב אל הלב? מענה לשאלה זו ניתן למצוא לאחור ולפנים. לאחור - בפתיחה לפרשייה, המתארת את ההקשר בו נתון העם בעקבות הברכה והקללה. ולפנים - במשפט העוקב: "בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" - ממקומו הנידח בין הגויים, העם מפנים, משיב אל ליבו להבין את שאירע לו.

במעגל שני נחשף העם לעמדה רוחנית: "וְשַׁבְתָּ עַד ה'
אֱ-לֹהֶיךָ" - בניגוד להשבה הראשונה, שתוכנה הוא הפנמת מאורעות המציאות, התשובה כעת מכוונת אל ה'. שימוש במילה 'א-להיך', קורא לעם לשוב אל הא-ל המשויך אליו, בהתאמה לעולמו[1]. הניסוח 'עד ה' א-להיך' (ולא 'אל ה'
א-להיך') מצביע על ראשוניות הקשר, ועל ריחוק שעדיין קיים - 'עד ולא עד בכלל'.


"וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" - שמיעה היא עמדה פנימית. שמיעה בקולו של מישהו - מגלמת קבלה ואמון, כמו בן השומע בקול אביו ובקול אמו. ומה יניע את העם לשמיעה זו? דומה שהתשובה לכך נמצאת במילים: "כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" - העם יהיה נתון בעמדה הדומה לעמדה עליה מצווה אותו משה היום. פירושה המצומצם הוא פרשיית התשובה שנקודת המוצא בה היא העם המשיב על ליבו, ובמעגל נרחב יותר ניתן ליחסה אל כלל ציוויי ספר דברים - המושתתים על עמדה רוחנית: העם נכנס לארצו, בה הוא יעבור תהליכים, יבנה וייבנה, ומתוך עמדה זו יפנה אל ה' אשר יבוא וישכון בכליו. משמעות הדימוי לציוויי משה תתפרש כאמירה: שיבת העם המדוברת עד ה' א-להיו תתחולל במקום בו הוא נתון, בכלי המציאות והחיים, והיא אינה עשויה לדלג עליהם. "אַתָּה וּבָנֶיךָ" - אל שמיעה זו יהיה מכוון העם מכאן ואילך, בתהליך היסטורי שעשוי להירקם בין אבות לבנים. "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" - נקודת המוצא בתהליך היא הלב, העולם הפנימי, ובמעגל שני הוא יחלוש על מרחבי הנפש והחיים.

אלה הם צעדיו הראשונים של העם הנתון בגלות ('בכל הגויים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה'), המפנים את מקומו, ואף אוזר כוח להשיק כעם, נקודת מגע ראשונה בינו לבין ה' א-להיו (עד ה' א-להיך').

 

קיבוץ גלויות, ירושה ורווחה

וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:  (שם, ג'-ה')

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" - כעת עובר השרביט אל
א-להים השב את שבות העם. מה פירוש הביטוי 'ושב ה'? מובנת היא תשובת בני אדם אל עמדה בה היו נתונים, או ראויים להיות נתונים. לא ברור מהי הכוונה בשיבת ה'? ניתן לדבר על מעורבות שלו בפעולת השיבה של העם[2], ומזווית נוספת - ה' היה נוכח עמהם בצרתם, וכעת הוא שב עמהם בתשובתם[3].

"וְרִחֲמֶךָ" - הצורך ברחמים מעיד על תשובה ראשונית, שעדיין אינה מאפשרת לבוא עמהם בדין ובמשפט. "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" - פעמיים בפסוק זה מתוארת שיבת ה', וגם כעת היא תתפרש כמעורבות ה' בשיבת העם לארצו, או כמי שהיה עמהם בגלות, וכעת הוא שב עמהם.

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - לא רק אל העם בכללותו יופנה קיבוץ הגלויות, אלא גם אל יחידיו הנידחים, ואף אם יהיו בקצה השמים. "וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" - לאחר הקיבוץ אל הקיום הקולקטיבי, באה פעולת הלקיחה, המגלמת את המעבר מרשות העמים אל ההימצאות בארץ. "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" - מעגל זה נסגר בביאה לארץ, בירושה וברווחה בה. תחילה מכוח האבות, ומאוחר יותר - בשייכות עצמית של העם אל התהליך.

 

מילת הלב לאהבה

וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:   (ו')

כעת, העם כבר נתון בארצו, ברווחה ('והטיבך') ובריבוי מספרי (והרבך מאבותיך'), אך מתבקש הוא צעד הנוגע אל עולם הרוח. המפתחות לצעד זה נתונות בידי
א-להים: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" - מילה פירושה הסרת הערלה, הכיסוי שאינומאפשר מפגש בלתי אמצעי. אדם 'ערל לב' הוא אדם הנתון בתוך עצמו, ליבו אטום, והוא אינו מרגיש את הזולת. הסרת האטימות עשויה לפתוח את ליבו אל חיבורים חדשים אל הקדש ואל האהבה: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - אהבת ה' א-להיך פירושה - אהבת ה' כפי שהוא נתפש בעולמו של האדם - כא-להים שלו, בתוך מערכת החיים בה הוא נתון[4]. "לְמַעַן חַיֶּיךָ" - כל זאת מכוון למען החיים, כתנועה מעצימה ולא כתנועה מכחישה.

 

אלות על האויבים

וְנָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:   (ז')

שלב זה מתייחס לאויבי העם ולשונאיו, לא אל העם כשלעצמו. מדוע דרוש שלב זה? מהו הקשר בינו לבין תהליך התשובה העובר על העם? תחילה נקדים: מהן האלות בהן מדובר? במובן הישיר - המילים 'כל האלות האלה' מצביעות אל תחילת הפרשה, בה מתואר המעמד בו עובר העם ב'ברית ה' ובאלתו'[5]. הברית היא המחויבות ההדדית בינו לבין א-להיו, והאלה נועדה למצב בו יפר את הברית. האלה - מתוארת בפרשייה זו כהרס החיים[6], ובמובן רחב יותר - היא מצביעה אל הקללות המפורטות באריכות רבה בפרק כ"ח. אלות וקללות אלו באו מאת ה', אך שלוחיו לרדוף ולהכות הם במידה רבה אויביו ושונאיו של העם. כעת עומד להיסגר מעגל, וגם הצדק והמשפט תובעים את חלקם. אויבים אלו באו עם העם במשפט כאשר היה נתון בחטאו, וכעת, לאחר שהוא שב אל עצמו ואל החיים, חוזר המשפט ומופנה כלפיהם. והנה, הם ממשיכים לדבוק   בעמדתם כ'אויביו' וכ'שונאיו'. כעת מתברר שמרדפם של אלו לא במידת הדין והמשפט היה, כי אם בחטאם ובשנאתם. כיוון שכך, הם יישאו את עונשם על שעשו לו[7]. במובן ראשוני - זוהי בשורה רעה לעמים אלו. במובן העמוק - העמדתם למשפט מזמנת אותם למקום חדש, מקום של אחריות על מעשיהם, וזהו צעד משמעותי בתיקונו של עולם.

ומדוע א-להים הוא המביא עליהם את האלות? מדוע צעד זה אינו נתון בידי העם? דומה שהתשובה לשאלה זו חבויה בשלב הקודם. בעקבות מילת ערלת הלב, נפתח עולמו של העם אל החיבור לאהבת ה', בזיקה לתנועת החיים - 'למען חייך'. עמדה זו שונה מהעמדה הרוחנית הדרושה כדי לבוא חשבון עם העמים על מעשיהם הרעים בעבר. בין ה' לבין בני עמו תתקיים מעתה חלוקת תחומים: הם יהיו נתונים במידת אהבת ה' והחיים, ומידת הדין והמשפט על הגויים תימסר בידי ה'[8].

 

שמיעה מחודשת בקול ה'

וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:  (ח)

כעת שב הכתוב ומתאר את חלקו של העם. במבט ראשון נדמה שאין כאן חידוש ביחס לפועלו בשלב הראשון: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ב'). בשניהם תשובה, שמיעה בקול ה' והיענות למצוותיו.

שתי תשובות בדבר. ראשית - גם אם התיאור היה זהה לגמרי, ההקשר בו נתון העם כעת מעניק לאותן מילים משמעות חדשה. לא הרי תשובת מי שנתון נידח בתום עידן הקללות, כתשובת עם הנתון בארצו, ה' מטיב עמו, וכבר הוסרה ערלת לבבו לאהבה את ה'. כעת, שמיעתו בקול ה' היא בנושאים ובהקשרים אחרים, וגם המצוות אליהן הוא נחשף הן אחרות.

שנית - השינויים בניסוח מעידים על פער מהותי המתקיים בין השניים. נפתח בתנועה הרוחנית השונה המתקיימת בכל אחד מהם: בראשון, התיאור הוא של תשובה המשויכת לה': "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ובעקבותיה שמיעה: "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" - ללא אזכור מחודש של שם ה'. האזכור, טוען בחשיבות את פעולת התשובה, והופך אותה למשמעותית. השמיעה לעומת זאת אינה נטענת, והיא נשענת על נוכחות ה' בתשובה הקודמת לה. וביחס לצלע השלישית - המצוות, אין באזכורן תוספת או נקודת שיא חדשה, כי אם פרשנות לטיבה של ההתרחשות[9].

בשונה מכך, המיקוד בפסוק הנדון הוא אחר (ח'). הצעד הראשון נעדר את שם ה': "וְאַתָּה תָשׁוּב", ואילו הצעד השני משויך לה': "וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'". מבנה זה מציב את המוקד בשלב השני. תשובת העם היא צעד ראשון, והיא מכינה את העם לקראת שלב משמעותי יותר - השמיעה בקול ה'. ומה בדבר המצוות? בניגוד לפסוק ג', בו הן שימשו כפרשנות, המצוות כעת הן גורם חדש, עצמאי, המוסיף נדבך לשלבים שקדמו לו, ומשמש להם ביטוי בעולם המעשה: 'ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום'.

ובאופן עמוק יותר: במופע הראשון ההתמקדות הייתה בפעולת התשובה, לא בשלבים שלאחריה. עובדה זו מעמידה תהליך שהמוקד בו הוא סובייקטיבי: התרחשות תודעתית בליבו של העם השב עד ה', עדיין ללא אינטראקציה של ממש, לא עם ה' ולא עם מכלול החיים. לעומת זאת, בשלב השני ההתפתחות היא דרמטית. התשובה משמשת כנקודת פתיחה, אך הנושא הוא - האינטראקציה עם המציאות במובנה הרחב. תחילה עם ה' - בשמיעה בקולו, ובמעגל נוסף - בהתרחבות אל עבר כלל ממדי המציאות - במערכת המצוות.

הבדלים נוספים בין הפרשיות: "וְאַתָּה תָשׁוּב" - הפניה הישירה בלשון 'אתה' מעצימה את נוכחות העם; תחת הלשון 'ושבת' בלשון עבר (בצירוף ו' ההיפוך) המגלמת עמדה מוצקה ומוגדרת, מתוארת כעת התשובה בלשון עתיד - 'תשוב' - כיאה לעם שפניו אל העתיד הלא מוגדר, והוא נתון בתהליכי התפתחות; כבר הערנו על הלשון 'ושבת עד ה' א-להיך' הגודרת את התשובה הראשונה - 'עד ולא עד בכלל', והנה כעת המילה 'עד' נעדרת, וכמו הוסרה המחיצה הגובלת מן התשובה.

 

כי ישוש ה' עליך

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:   (ט)

ה' ייתן לעם יתרון, בכל מעשה ידיו - בריבוי ובהעצמת החיים - בפרי בטנו, בהמתו ואדמתו. העצמה זו אינה נשארת נושא כשלעצמו, והיא מהווה בסיס לשלב הבא, השונה מכל קודמיו: "כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב" - 'ששון' הוא שמחה, המתייחסת להגעת דבר טוב, כמו - "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קי"ט, קס"ב). הששון קשור אל המפגש עם החיים, וביטוי יפה לכך בדימוי הבא: "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ" (ישעיהו פרק סב ה). כמשוש חתן על כלה, כן ישיש ה' על אומתו[10]. מילים אלו מתארות עמדה חדשה של ה' ביחס לעמו, כמי שבא בגבולם, ושוכן בעולמם. בניגוד לתחילת הדרך בה עמדתו הייתה רחמים: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (ג'), כעת מתקיים קשר ובו הדדיות.

 

תשובה חותמת

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:   (י)

פסוק זה חותם את פרשת התשובה, ומתאר שלוש התרחשויות: שמיעת העם בקול ה', שמירת המצוות ותשובה אל ה' בכל לב ונפש. כמה שאלות יש לשאול עליו: ראשית, זו הפעם השלישית בפרשייה זו ששלושה תכנים אלו חברו זה לזה: תחילה בפסוק ב', לאחר מכן בפסוק ח', וכעת בחתימת הפרשייה. בשניים הראשונים מתוארת תשובה, ובעקבותיה שמיעה בקול ה' תוך התייחסות למצוות; כעת חוזר הכתוב על אותם שלושה נושאים, אך במבנה אחר: פתיחה בשמיעה בקול ה', לאחריה שמירת המצוות, ורק לבסוף התשובה. מה מקופל בחזרה זו? מה מקופל במבנה השונה? מהי משמעות פסוק זה, החותם את הפרשייה?

כבר הערנו על התהליך המקופל במבנה הראשון - תשובה, שמיעה בקול ה', ושמירת המצוות. מבנה זה התקיים לראשונה תוך מיקוד בשלב התשובה, ובאופן מפותח יותר במופע השני - תוך התמקדות בשמיעה בקול ה' ובקיום מצוותיו[11]. כעת, חוזר הכתוב ומתאר את המשולש, אך הפעם הוא משמש כהקשר וכתנאי למתואר בפסוק הקודם לו. יתרון השפע יתקיים, וה' ישוש על העם לטובה, אם וכאשר ימלא העם את חלקו - בשומעו בקול ה' א-להיו לשמור מצוותיו וחוקותיו, ובשובו אליו בכל לבבו ובכל נפשו. במבט ראשון תיאור זה מיותר, שהרי כל שלוש הדרישות מופיעות בפסוק ח', בפתחו של פסוק ט', ומה הטעם בחזרה עליהם?

חזרה איננה מיחזור לתיאור קודם. חזרה מקפלת בתוכה תנועה רוחנית חדשה בנפש העם. הפסוק הקודם הסתיים בתיאור הקשר החי שבין ה' לבין עמו - כאשר הוא שש עליהם לטוב, וכעת, ממשיך הכתוב ומתאר את התנאים לקיומו ולהמשכיותו של קשר זה. לא התשובה ולא המצוות הם הנושא בשלב זה, אלא השמיעה בקול ה', המצביעה על עמדת השמיעה של העם, המאפשרת את בוא השוכן, ואת משוש ה' על עמו. שמיעה זו מכוונת אל המצוות: "לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" המשמשות ביטוי לשמיעה בקול ה', במכלול החיים הממשיך את התורה הכתובה בספר הזה. במעגל נוסף מתרחב הכתוב אל תנועת הנפש של העם - אל התשובה, ובה הוא חותם את הפרשייה. בראשונה, השמיעה בקול ה' - בתנועה של הקשבה ושל קליטה, באחרונה, התשובה - המהווה את פעולת האדם. ועדיין יש לשאול - מהו טיבה של תשובה זו? מה מקופל בעובדה שהיא החותמת את הפרשייה?

נחזור לאחור להשקיף על מופעיה השונים לאורך הפרשייה: בתחילה היא משמשת כנקודת מוצא לתהליך כולו - "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (א'). תשובה זו צומחת מתוך העמדה בה נתון העם בתום הקללות, כשהוא נתון במחוזות נידחים, מפנים את אשר עבר עליו. משלב לשלב פושטת התשובה צורה ולובשת צורה חדשה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (ב') - כצעד ראשון בדרך אל ה'; ובתגובה - ה' שב ומאפשר את שבות העם: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (ג'). בשלב נוסף הוא מל את ערלת לב העם - לאהבה את ה', ושוב באה תשובת העם, ומניעה בעקבותיה תהליך שלם: "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (ח); תהליך זה מביא להבשלת החיים ולבואו של השוכן - לשוש על עמו לטוב, ולאלו קיים הקשר: "כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (י'). תנעה רוחנית של תשובה אל ה', המאפשרת את בואו של השוכן ואת המשוש הטוב שלו על עמו.

שאלנו - מהו טיבה של תשובה זו? ודומה שניתן להשיב על כך משלוש נקודות מבט: מנקודת מבט על מכלול הפרשייה, זוהי הבשילה שבתשובות, והיא אוצרת בתוכה את התהליך כולו, על שלל המורכבות שבו. מנקודת מבט ממוקדת יותר - היא יוצרת הקשר למשוש ה' על העם: כאשר ישוב העם אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, ישוש ה' עליו לטוב. התשובה במובן זה נתפשת כמעשה אנושי, המכיל קשר ותנועת חיים, והיא מאפשרת את בואו של השוכן לשוש על העם במובנים דומים[12]. במעגל שלישי, ממוקד עוד יותר, סמיכותה אל השמיעה בקול ה' ושמירת מצוותיו, מעמידה תשובה שאלו הם נקודת המוצא לקיומה. תשובה זו שונה עד מאד מן התשובה המתוארת בפתח הפרשייה: בראשונה - הפנמה עמוקה למציאות, למקום האנושי בו היה נתון העם. באחרונה - המניע הוא הקוטב ההפוך - השמיעה בקול ה', ועשיית מצוותיו. הראשונה מוקרנת מן הארץ, באחרונה - שותפים גם השמים.

פרשייה זו פותחת בצעד של תשובה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה'
אֱ-לֹהֶיךָ", ומסתיימת בצעד של תשובה "כִּי תָשׁוּב אֶל ה'
אֱ-לֹהֶיךָ". הראשונה היא 'עד ה' א-להיך' - ולא עד בכלל, האחרונה - היא תשובה אל ה', והיא משמשת כנקודת שיא לפרשייה. ובתווך - צועד העם משלב לשלב, בתהליך המובל בשותפות - א-להים ואדם.  מבין שניהם, הולכים ונרקמים תהליכי תשובה ותהליכי גאולה גם יחד.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 


[1] שיוך מעין זה שכיח בחומש דברים, והוא מצביע על כך שהרעיון הרוחני של קשר בין המאמין לבין א-לוהים המשויך אליו, הוא מרכזי ומשמעותי בחומש זה דברים.

 [2]רש"י: "ושב ה' אלהיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך... ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר: 'ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל'. ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון".

[3] ובלשון חז"ל: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' א-להיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות" (מגילה כ"ט, ע"א).

[4] כך נתפשת נוכחות ה' בספר דברים. השוואה לחומשים אחרים הובאה בעיוננו לפרשת ויקרא ולפרשת במדבר.

[5] "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: (דברים כ"ח, ט'-י"ג)

[6] "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה... וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם כ"ט כ' - כ"ז).

[7] ניתוח זה נשען על ההתייחסות אליהם כ'אויביך' ו'שונאיך' בהווה, ומאידך - רדיפתם מתוארת בלשון עבר ('אשר רדפוך').

[8] ניתן ללכת צעד נוסף לאחור ולשאול - מה מקופל בעובדה
שא-להים בא במשפט עם האויבים - אחרי שמל את ערלת לב עמו, ולא לפני כן? דומה שזהו צעד נוסף של זיכוך למידת המשפט. הגם שהוא נעשה בידי א-להים, הוא לא נעשה לפני שהעם מאמץ עמדה של חפץ גדול בחיים. מנקודת מבט זו, עשוי העם להשקיף על פועלו של א-להים ממקום נקי יותר, רחוק ממיצוי דין ונקמה, ואולי אף למתן את מידת המשפט (מעין עמדת אברהם ביחס לסדום).

[9] ראה בפרק 'הפנמה- עבר והווה'.

[10] רבינו בחיי: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך - יתכן שירמוז הכתוב הזה לחזרת המלך עם הכלה בזמן הגאולה, ושעור הכתוב כן: כי ישוב ה' לטוב לשוש עליך כאשר שש על אבותיך, ובאור הענין: כי השם הנכבד יותירך בכל מעשה ידיך, כלומר יתן לך יתרון טובה כשישוב המלך אל המלכות, ואז ישוש עליך כאשר שש על אבותיך..."

[11] על ההבדל ביניהם ראה בפרק 'שמיעה מחודשת בקול ה''.

[12] מכוונות זו היא אינה תיאור למניעי התשובה, אלא לענפיה, ולהשפעתה על עמדת ה' השש על עמו לטוב.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)