דילוג לתוכן העיקרי

עקב | ארץ ישראל וארץ מצרים

קובץ טקסט

איזו ארץ טובה יותר - ארץ ישראל או ארץ מצרים?

בתחילת הפרשה התורה מרבה בשבחה של ארץ ישראל:

"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים… ארץ חטה ושערה... ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (ח'; ז-ט).

ואולם מהמשך הפרשה משתמע שאולי דווקא ארץ מצרים טובה יותר:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך... והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעֹת - למטר השמים תשתה מים" (י"א; י-יא).

איזו ארץ טובה יותר, אם כן? כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין לעומק את טיבה של השוואה זו בין ארץ ישראל ובין ארץ מצרים.

'הברז' הראשון

נתחיל בתיאור התורה את שיטת ההשקיה הנהוגה במצרים: "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך" (י"א; י). מדוע מתוארת מצרים כארץ שבה "משקים ברגליים"? ואיזו משמעות יש לכך בהשוואה בינה לבין א"י?

כפי שבוודאי זכור לכם משיעורי היסטוריה, התרבות המצרית העתיקה התפתחה סביב הדלתא של הנילוס. המצרים השתמשו במי הנילוס להשקיית שדותיהם על ידי חפירת תעלות השקיה. לכן, כאשר איכר מצרי קדום רוצה להשקות את שדהו, כל שעליו לעשות הוא לפתוח את תעלת ההשקיה על ידי פינוי הלכלוך בבעיטה - "והשקית ברגלך" (כדי 'לסגור את הברז' פשוט בועטים קצת בוץ בחזרה פנימה).

בדיוק בנקודה הזאת - דרך ההשקיה - מעמתת התורה בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל.

בניגוד למצרים, אין בארץ ישראל נהר גדול כמו הנילוס, ולכן שדותיה תלויים בגשם - "למטר השמים תשתה מים" (י"א; יא). כאשר יורד גשם - השדות מושקים אוטומטית; אך כשאין יורד גשם - לא יגדל דבר. נמצא כי אף על פי שלארץ יכול להיות יתרון מסוים על ארץ מצרים (ראה רש"י יא, י), ברור שמבחינה חקלאית ארץ מצרים עדיפה בגלל מקורות המים הסדירים והבטוחים שלה (וראה רמב"ן שם).

מדוע מוצא משה לנכון לספר לבני ישראל ערב הכניסה לארץ שארץ מצרים טובה יותר? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לבחון את הפסוקים בהקשרם הכולל.

שלוש פרשיות מקושרות

שימו לב שהפסוקים המצוטטים לעיל (י"א; י-יב) מהווים פרשייה בפני עצמה, אשר פותחת במילה "כי" (= תיאור סיבה), המקשרת אותה לפרשייה שלפניה. עלינו להבין אפוא ראשית כול את הנושא של הפרשייה הראשונה (י'; יב - י"א; ט), ואז לעמוד על הקשר בינו לבין הנושא של הפרשייה שלנו. למרבה המזל, הנושא של פרשייה זו מוצג בפסוקי הפתיחה שלה:

"ועתה ישראל, מה ה' א-להיך שֹאל מעמך, כי אם ליראה את ה' א-להיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אֹתו... לשמור את מצוֹת ה' ואת חֻקֹתיו..." (י'; יב-יג).

עניין יראת ה' חוזר ומודגש לאורך הפרשייה, והתורה מסכמת:

"ושמרתם את כל המצוה... למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ... ולמען תאריכו ימים על האדמה..." (י"א; ח-ט).

כלומר: הפרשייה שלנו (י"א; י-יב) קשורה ליראת ה'. כיצד? התשובה נמצאת בפסוק יב:

"ארץ אשר ה' א-להיך דֹרש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה".

כלומר: ה' שולט במישרין על ירידת הגשם בארץ ישראל! בניגוד לארץ מצרים, שאספקת המים שלה קבועה, אספקת המים בארץ ישראל אינה סדירה והיא תלויה ברצון ה', ולכן ההישרדות החקלאית בארץ תלויה ברצון ה'. מצב זה מוביל ליראת ה'.

מי עצר את הגשם?

ארץ ישראל אינה טובה יותר מארץ מצרים אלא שונה ממנה. החקלאות בארץ ישראל תלויה בגשם: שנה גשומה תניב גידולים רבים, ואילו שנה שחונה תביא רעב. ירידת הגשמים תלויה ברצון ה', הקובע אותה על פי התנהגות בני האדם.

הפרשייה הבאה (י"א; יג-כב) מבטאת רעיון זה, והיא בעצם המסקנה של כל שנאמר לעיל:

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו... ואספת דגנך ותירושך ויצהרך... ואכלת ושבעת. השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה...".

כלומר: המטר משמש כמכשיר למתן שכר ועונש ומהווה מעין "משוב" מה' לעם ישראל.

איזו ארץ טובה יותר? זו שאלה של השקפה: יש שיעדיפו את החיים בארץ, למרות חוסר-הביטחון שבהם, מכוח היותם השתקפות של מערכת יחסים הדוקה עם ה'; ויש שיעדיפו את הביטחון הכלכלי של ארץ מצרים (= חו"ל).

בחזרה לאברהם אבינו

כבר בתחילת ההיסטוריה הלאומית שלנו אנו מוצאים אותה השוואה בין מצרים לארץ ישראל.

כשהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל לראשונה הוא נסע יחד עם בן אחיו לוט. מאחר שלאברהם לא היו ילדים ולוט היה יתום מאב, נחשב לוט ליורשו של אברהם. אולם לאחר ששבו ממסעם לארץ מצרים (ראה בראשית י"ב; ט-טו) פרץ ביניהם סכסוך, שהוביל לדחיית לוט ממשפחתו הנבחרת של אברהם. שימו לב כיצד אותו נושא (ההבדל בין ארץ ישראל למצרים) עולה בתיאור התורה לסכסוך:

"ויאמר אברם אל לוט: אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי, אם השמֹאל ואֵימִנה... (י"ג; ח-ט).

"שמאל" ו"ימין", פירושם כאן צפון ודרום (ראו תרגום אונקלוס). אברהם עומד בבית-אל ונותן ללוט את הבחירה בין אזור שומרון שבצפון לבין אזור יהודה שבדרום. להפתעתנו, לוט בוחר באפשרות שלישית: הוא מחליט להסתלק לחלוטין מנחלת אברהם ולפנות מזרחה לעמק הירדן! ומלשון הפסוק משתמע שהחלטת לוט לנסוע מזרחה הושפעה מביקורו במצרים:

"וישא לוט את עיניו, וירא את כל כִכר הירדן כי כֻלה משקה [= מי השקיה - מן הירדן!]... כגן ה' כארץ מצרים" (י"ג; י-יב).

אחרי שביקר במצרים וראה את הביטחון הכלכלי הנובע מהשקיה מהנילוס - לא יכול לוט לסבול עוד את החיים בארץ ישראל בציפייה מתמדת לגשם. לכן הוא מעדיף להשתקע בכיכר הירדן, שאף היא - בדומה לארץ מצרים - מושקית מהנהר.

לוט בוחר בחיים הטובים בסדום, בעוד שאברהם נשאר בבית-אל - בלב ארץ ישראל. רש"י לבראשית י"ג; יא - "ויסע לוט מקדם" - מביא מדרש העומד על נקודה זו:

"ויסע לוט מקדם - הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא בא-לוהיו".

הסכסוך בין אברהם ולוט משקף אפוא ויכוח בין שתי תפיסות עולם ודרכי חיים:

1. חיים של תלות ומערכת יחסים עם הקב"ה (אברהם).

2. חיים עצמאיים אך מנותקים מהקב"ה (לוט).

דרכו של אברהם אבינו מובילה לבית-אל - ביתו של א-לוהים - בעוד שדרכו של לוט מובילה לשחיתות ולרשעה של סדום (עיין י"ג; יב-יג).

בחזרה למעשה בראשית

כשם שמצאנו את התפיסה המקשרת בין המטר ובין הקשר והתלות בה' בראשית ההיסטוריה הלאומית שלנו, כך ניתן למצאה גם בראשית ימי המין האנושי כולו - בסיפור הבריאה. כך פותחת התורה את סיפור גן-עדן (ב'; ד - ג'; כד):

"אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם, ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ, ואדם אַיִן לעבֹד את האדמה" (ב'; ד-ה).

במבט ראשון פסוקים אלה סותרים את המסופר בפרק א': שם מסופר שהיו מים בשפע (אמנם לא מטר אלא נהרות) ושנבראו עצים וצמחים שונים, בעוד שבפרק ב' מודגש שהתנאים החיוניים לגידולי קרקע הם אדם ומטר. לא ניכנס כאן לניתוח מעמיק של ההבדלים בין פרק א' ובין פרק ב' (עיין בשיעורנו לפרשת בראשית) ונסתפק במסקנת הדברים: פרק א' מתמקד בבריאת הטבע, ואילו פרק ב' - בהתגלות וביחס בין האדם ובין א-לוהים בבריאה. מנקודת המבט של פרק ב', אדם ומטר הם היסודות ההכרחיים לכל פריחה ופיתוח. המטר מופיע לא רק כמקור מים אלא כסמל לחיבור בין שמים וארץ, בין א-לוהים ואדם.

ואף כאן מביא רש"י מדרש המבטא נקודה זו:

"ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם, וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהן וירדו, וצמחו האילנות והדשאים" (בראשית ב'; ה).

בסביבה הרוחנית האידאלית, המשתקפת בארץ ישראל, משמש המטר אמצעי להידוק הקשר בין עם ישראל לבין ה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)