דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

לקובץ וורד>>

  • מהו טוב-הארץ המתואר בפרשתנו (פעמיים)?
  • מהו התנאי לירושת הארץ?
  • מהם הקשיים בהליכה במדבר? (פרק ח')?
  • מה מטרת תיאור קשיי המדבר בסמיכות לתיאור טוב-הארץ?

א. מבנה פרק ח' ומשמעותו

פעמיים בפרשתנו מתאר משה לבני ישראל את טוב-הארץ, ובשתי הפעמים הללו הוא מדגיש שירושת הארץ הטובה תלויה בשמירת המצוות:

כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם...

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה' אֱ‑לֹהֵיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

דברים ח', א‑יא

 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֵיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ‑לֹהֵיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ...

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.

דברים י"א, ח‑כג

בשיעור זה נעיין בפרק ח'.

תיאור טוב-הארץ מופיע במרכז פרק ח' (פסוקים ז‑י), כאשר לפניו ולאחריו מתארת התורה את תקופת המדבר על קשייה הרבים. הפסוקים המתארים את קשיי תקופת המדבר מהווים מעין מסגרת (מבוא וחתימה) לפסוקים המתארים את הארץ הטובה.

גם קטעי המבוא והחתימה, שמרכזם הוא תיאור קשיי השהות במדבר, כוללים פסוקי מסגרת בתחילתם ובסיומם, שעיקרם הוא אזהרה מפני שכחת ה' וזירוז לקיום מצוותיו. כמו כן גם הקטע המרכזי שבפרשה זו – תיאור טוב-הארץ – מסומן ומודגש על ידי התורה באמצעות תיחומו במילות-מסגרת בתחילתו וסיומו – "הארץ הטובה".

מבנה פרק ח'

קשיי המדבר

אזהרה על שמירת המצוות

תיאור קשיי המדבר

אזהרה על שמירת המצוות

תיאור הארץ

"הארץ הטובה"

תיאור טוב-הארץ

תרשים מבנה פרק ח'.
הפרק במלואו, בחלוקה על פי מבנה זה, מובא בנספח לשיעור.

 

"הארץ הטובה"

קשיי המדבר

אזהרה על שמירת המצוות

תיאור קשיי המדבר

אזהרה על שמירת המצוות

כאשר פרשה מן התורה 'ערוכה' במבנה ספרותי של פסוקי מסגרת (או מילות מסגרת) התוחמים מרכז, המרכז הוא המסר העיקרי של אותו קטע, וקטעי המסגרת באים להבליט ולחדד את אותו המסר[1]. כך גם בפרשתנו. במוקד הפרשה מתואר טוב-הארץ, והוא עיקר המסר שמשה רוצה להעביר לבני ישראל – שהארץ שהם עומדים לרשת היא טובה מאד. טוב זה מודגש עוד יותר על רקע מסגרת הפרק – תיאור הקשיים שעברו על ישראל במדבר; וכמובן – התנאי לירושת הארץ הוא שמירת המצוות.

ב. הסתירה בתיאור קשיי המדבר

נעיין בשני הקטעים המתארים את תקופת המדבר: כיצד מתאר משה את תקופת המדבר, ומה מטרתו בתיאור זה?

קטע א' (פסוקים ב‑ח):

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ‑לֹהֵיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ‑לֹהֵיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

קטע ב' (פסוקים טו‑טז):

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.

בשני הקטעים מתואר הקושי הגדול שבהליכה במדבר, כשהביטוי המיוחד "למען ענותך לנסותך" חוזר בשני הקטעים, וגם אכילת המן נזכרת בשניהם.

אולם, מלבד שתי החזרות הללו, בכל אחד מן התיאורים מוזכרות נקודות שונות מתקופת המדבר:

בקטע א' מתואר אורך הדרך (40 שנה), מוזכר הנס ש"שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה", ונאמר כמה פעמים שההליכה במדבר היא ייסורים שה' מביא על ישראל: "למען ענותך... ויענך וירעיבך... מייסרך".

בקטע ב' מתואר המדבר כמקום נורא: "המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון", ומתואר גם חסד ה' עם ישראל בהוצאת מים מן הסלע.

ההבדל מתחדד כאשר שמים לב דווקא לביטוי החוזר בשני הקטעים:

בקטע א':    "...אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ‑לֹהֵיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּוֹתְךָ לְנַסּוֹתְךָ...".

בקטע ב':    "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ...".

לפי קטע א' העינוי והניסיון הם ההליכה הממושכת במדבר, ואילו לפי קטע ב' העינוי והניסיון הם אכילת המן[2].

יתר על כן – עיון מדוקדק יותר יגלה כי תפקיד המן בשני הקטעים הפוך: לפי קטע א', המן מוצג כפתרון לעינוי ולרעב שבמדבר: "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן"; והמטרה של נתינת המן לבני ישראל היא "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[3]. לעומת זאת, לפי קטע ב' אכילת המן מתוארת כחלק מהעינוי והניסיון; והמטרה של נתינת המן, של הניסיון הקשה הזה, היא "להיטיבך באחריתך".

מהו פשר הסתירות בין שני הקטעים?

ג. התיאור הראשון של החיים במדבר 

כאמור, באותו פרק אנו מוצאים שני תיאורים של קשיי ההליכה במדבר, אך שני התיאורים שונים מאוד זה מזה:

לפי הקטע הראשון, ההליכה במדבר הייתה רצופה ניסיונות וייסורים שה' הביא על ישראל. מטרת הניסיונות הקשים הללו היא "לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא"; כלומר – ה' מעמיד את ישראל במצבים קשים, כדי לבחון האם הם מוכנים לעובדו גם כאשר קשה להם, גם כאשר באים עליהם ייסורים והחיים אינם מתנהלים על מי מנוחות.

במצב זה, שבו תנאי החיים של ישראל קשים ביותר, מופיע המן כמתת-שמים, המאפשרת להם להתקיים. ה' מעמיד את ישראל במדבר במצבים קשים של עינוי ורעב – "ויענך וירעיבך". אמנם בד בבד דואג ה' לפתרון שמימי לאותו הרעב: "ויאכילך את המן". פתרון זה איננו טבעי, אלא ברור שהוא מתת-שמים מיוחדת, "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", ואפשר להוסיף: 'ואשר לא ידעו הדורות אחריך'. ישראל המורעבים, המקבלים את הלחם השמימי, מתוודעים בעצמה רבה לכך שהחיים מתנהלים על פי ה'[4].

כך גם לגבי יתר הייסורים הכרוכים בשהות ובהליכה במדבר – "שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה". התחושה איתה יוצאים ישראל מן המדבר היא: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א‑להיך מיסרך" – הייסורים הם מאת ה' ולטובת האדם, וכך גם ההצלה מהם היא מאת ה'.

כפי שראינו לעיל, תיאור תקופת המדבר ממוסגר בפסוקי פתיחה וחתימה המזהירים את ישראל על שמירת המצוות. בנוסף לכך, גם תוך כדי תיאור קשיי המדבר מופיעה תזכורת קצרה בעניין: "למען ענותך לנסותך לדעת התשמור מצוותיו". מתוך הקושי הגדול של תקופת המדבר, ישראל לומדים את הלקח החשוב שהחיים מתנהלים על פי ה' בלבד, ולכן עליהם לשמור את מצוותיו. שמירת המצוות מאפשרת את המשך הקשר המיוחד בין ה' לישראל, והמשך ניהול החיים על פי ה' באופן ישיר.

שפע הטוב בארץ וסכנת שכחת ה'

לאחר תקופת המדבר המחנכת לחיים על פי ה', ישראל עתידים לבוא אל "ארץ טובה" (כמתואר בהרחבה בפסוקים ז‑י). החיים במדבר אינם החיים האידיאליים, אלא רק 'סדרת חינוך' שישראל צריכים לעבור לקראת הכניסה לארץ.

החיים בארץ שונים לגמרי, שכן הארץ משופעת בכל טוב:

... אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.

שם, ז‑ט

הניגוד בין ה"ויענך וירעיבך" שבמדבר ובין השפע של הארץ מודגש ביותר: הארץ משופעת במים ובפירות, והאכילה בה איננה ב"מסכנוּת" אלא אכילה לשובע. לעומת המחסור שבמדבר, בארץ ישראל לא חסר דבר.

לכאורה, כאן צריך להסתיים הפרק: הרי לכאורה ישראל למדו בתקופת המדבר את הלקח החשוב של חיים על פי ה', ואת טוב הארץ הם זכו לרשת רק לאחר 'סדרת החינוך' והפנמה במשך תקופה ארוכה שכל השפע בא ישירות מאת ה'.

אולם, מסתבר שעם כל זאת, למרות החינוך הממושך שקיבלו במדבר, עם ישראל איננו מחוסן מפני שכחת ה', ומשה רבנו רואה לנכון לחזור ולהזהיר על כך:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ  לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ...

שם, יא‑יד

מסתבר שחינוך לביטחון בה' בעת משבר וקושי, אינו ערובה לביטחון בה' מתוך ניסיון הפוך, ניסיון של שפע. כאשר אדם מתרגל לקבל את השפע באופן ארצי וטבעי, ולא ישירות מאת ה', קיים חשש שירום לבבו וישכח את ה' המעניק לו את כל אותו השפע.

כיצד מתמודדים עם חשש זה?

ד. התיאור השני של החיים במדבר

משה חוזר לתאר את תקופת המדבר, הפעם מזווית שונה מעט. הוא מתאר את המדבר הגדול והנורא, אשר יש בו נחשים ושרפים ומחסור במים; ועם כל זאת, בפסוקים יד‑טו מתואר ה' כמיטיב עם ישראל ומאפשר את הליכתם במדבר[5], מוציא להם מים מן הסלע ונותן להם מן (תיאור זה בולט על רקע ההשוואה לפסוקים ב‑ה, אשר תיארו את ה' כמייסר את ישראל במדבר).

לפי תיאור זה, במדבר ישראל חוו את הטבת ה' עמם, וחוויית ההטבה אמורה לצרוב בזכרונם את מקור הטוב והשפע, את ההכרה שכל הטוב בעולם בא מאת ה': "וזכרת את ה' א‑להיך, כי הוא הנותך לך כח לעשות חיל".

כלומר, בקטע השני משה רבנו מתאר לבני ישראל את תקופת השהות וההליכה במדבר כתקופה שבה כל מחסורם היה על ה'. תפקידה של תקופה זו היה לטעת בישראל את תכונת הכרת הטוב, ולהכינם לקראת השפע הצפוי להם בארץ – זאת כאשר מים יוצאים להם באופן פלאי מצור החלמיש, וענני הכבוד מקיפים אותם ושומרים עליהם מפני הנחשים והעקרבים והדרך הופכת לפניהם למישור[6].

אולם דווקא כאשר השפע בא באופן ישיר מאת ה', ללא כל מאמץ מצד האדם, עלול האדם לקבל זאת כדבר המובן מאליו ולא לייחס זאת למתנת שמים; כיצד יודה לה' על הצלתו מן הנחשים בזמן שהוא עטוף בענני הכבוד ומעולם לא ראה נחש?

משום כך נתן ה' להם את המן. ירידת המן באה ללמד את בני ישראל לקח חשוב: "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסותך – להיטבך באחריתך". המן הוא אמנם אחד מן הדברים הטובים שה' משפיע על ישראל, אך יש בו גם מידה של עינוי וניסיון, ומשום כך הוא המכשיר את ישראל לקבל את הטובה העתידית.

מהו העינוי והניסיון שבמן?

כדי להבין זאת נחזור לפרשת בשלח, המתארת את נתינת המן לישראל:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ...

שמות טז, ב‑ד

עד כאן מתואר המן כפתרון לרעב של ישראל, כפי שמתואר בפרקנו בפסוקים ב‑ה.

אולם בפרשת בהעלותך, כתגובה למואסים במן ומתאווים לבשר, התורה מתארת את ייחודו וטובו של המן:

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.

במדבר  י"א, ז‑ט

וכך מפרש אבן עזרא (שם):

ספר הכתוב חסרון דעת המתאוים, כי המן היה כזרע גד, והוא קל ללקוט, והיה נראה, כי הוא לבן. ועוד כי יוכלו לאוכלו כאשר היה, גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות, או לדכותו ולבשלו בפרור, ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן. ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום.

אם כן, המן מתואר כמתת-שמים נפלאה; ומדוע בפרשתנו הוא מתואר כעינוי וכניסיון[7]?

אם נמשיך לקרוא את המשך הפסוקים בפרשת בשלח נוכל להבין זאת:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם ויָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא...

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

שמות ט"ז, ד‑כד

המן ניתן לבני ישראל כדי לפתור את בעיית הרעב במדבר, ובכך הוא דומה למים אשר ניתנו לבני ישראל כדי לפתור את בעיית הצמא במדבר. אולם, בניגוד למים, אשר רק הוצאתם הייתה בדרך נס והם עצמם היו מים רגילים לכל דבר – המן הוא בריאה חדשה שכל קיומה בעולם הוא פלאי.

פלאיותו של המן מזכירה לישראל בכל רגע ורגע את מקורו האלוהי, ואת היותו דבר שאינו מובן מאליו; וכך בשל תכונותיו הייחודיות:

א.  המן נברא לצורך ישראל במדבר[8] ואיש לא הכירו קודם לכן, כפי שמציין משה בפרשתנו: "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותך".

ב.  ההתנהגות עם המן הייתה כרוכה בכללים נוקשים מאד, ואיננה כאכילה טבעית: יש ללקוט כמות מסוימת, לא להשאיר למחרת, וביום שישי יש ללקוט כפול.

ג.  המן מתנהג בהתאם לכללים הא‑לוהיים: הוא מתקלקל כאשר שומרים אותו ליום המחרת, אך ביום שישי ניתן לשמרו ליום המחרת (בנוסף לכך, על פי המדרש[9], כמות המן שהושגה איננה כפי הכמות שנלקטה, אלא משתנה כך שכל אחד יקבל את אותה הכמות).

ד.  המן ניתן בכל יום מחדש ואי אפשר להתרגל למציאותו.

ייחודו של המן מהווה אפוא מעין השלמה לשפע הא‑לוהי של ענני הכבוד. בניגוד לענני הכבוד שכל מהותם הוא השלמת מחסורו של אדם במידה כזאת מושלמת שגורמת לו שלא לחוש בחסר ולקבל את השפע כמובן מאליו – המן הוא שפע א‑לוהי המשמש כתזכורת מתמדת על ההשפעה הא‑להית הבלתי פוסקת.

בכך מהווה המן ניסיון לבני ישראל: ראשית כול, במובן הפשוט – האם הם יקיימו את מצוות ה' הכרוכות במן[10] (לא ללקוט יותר מהנדרש לאותו היום, לא להשאיר למחרת ולא לצאת ללקוט ביום השבת).

אך מעבר לכך – המן מהווה ניסיון קשה מאד לבני ישראל בגלל הקושי הנפשי שהוא מעמיד לפניהם: עליהם לסמוך על ה' באופן מוחלט, ולבטוח בו שבכל יום מחדש הוא יוריד להם את המזון הניסי הזה, כאשר אין להם שום מאגרי מזון שאפשר להשתמש בהם בעת הצורך. המן דורש מבני ישראל לחיות בתחושה מתמדת של תלות מוחלטת בקב"ה[11].

 ואכן, בפרשת בהעלותך מתארת התורה את הקושי של ישראל לעמוד בניסיון זה:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

במדבר  י"א, ד‑ו

אמנם תלונתם פותחת בחד-גוניות המן ובתשוקתם למזון עשיר ומגוון; אך בנוסף לכך, ישנה תלונה על כך שהם צריכים לצפות לו בכל יום מחדש, כפי שמסביר הרמב"ן את תלונתם:

ואמרו "בלתי אל המן עינינו" – שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא עד ע"ב[12]), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו...

רמב"ן, במדבר י"א, ו

אם כן, המן הוא מצד אחד מתת-שמים המושפעת על ישראל בחסדו של הקב"ה, ומאפשרת את קיומם במדבר; ומצד שני המן מהווה ניסיון מתמיד ולא פשוט עבור בני ישראל[13].

ה. סיכום

על סף הכניסה אל הארץ, המשופעת בכל טוב, מזכיר משה פעמיים את תקופת המדבר, כדי שבני ישראל לא ישכחו בארץ הטובה את הלקח החשוב שלמדו במדבר:

תקופת המדבר למדה את בני ישראל לבטוח בה' ולדעת שהכול מתנהל על פי ה': גם הטובה וגם הרעה מנוהלות על ידי ה', המשגיח על הכול ומסובב את הכול.

משה בוחר לתאר את תקופת המדבר בשני קטעים שונים, ובכך הוא מלמד את בני ישראל שיש שתי מציאויות שבהן אדם עלול להפסיק לקיים את המצוות: האחת – מרב עינוי וקושי, כאשר האדם מרגיש שה' לא עוזר לו, ואולי יותר מכך – שה' מייסר אותו; והשנייה – מרב טובה, הגורמת לו לשכוח מי משפיע את הטובה.

המן[b1]  הוא תשובה לשני מצבים אלה. מצד אחד, ממנו לומד האדם שבתוך העינוי יש גם טובה שה' משפיע על האדם; אז האדם שם לב עד כמה חייו הם על פי ה', והוא גם מבין שה' מייסרו, כשם שאב מייסר את בנו, כדי לחנכו: "...כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... (פס' ג); "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ‑לֹהֵיךָ מְיַסְּרֶךָּ (פס' ה). את התלות ה'ילדותית' הזו שבימי עוניים, צריכים ישראל לשמר בזיכרונם גם ב'בגרותם', בבואם אל השפע שבארץ ישראל.

מצד שני, המן מסמל את השפע התמידי שאינו פוסק, אך יחד עם זאת הוא איננו מובן מאליו. בכך לימד המן את ישראל להישאר תלויים בשפע הא‑לוהי גם בזמני השפע, בבואם לארץ ישראל. גם כאשר ייהפכו ישראל בארצם לאנשי חיל (אנשי ממון): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ‑לֹהֵיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (פס' ח).

 

[1].    מבנה זה נקרא מבנה קונצנטרי כהגדרתו של שמעון בר אפרת ועי' עוד:

S. Bar-Efrat, "Some Observation on the Analysis of Structure in Biblical Narrative", VT 30 (1980), p. 170.

[2].    כך פירש הספורנו על פס' טז אמנם רבנו בחיי שם הסביר שהמילים 'למען ענותך' מוסבות על הפס' הקודם בו נאמר 'המוליכך במדבר הגדול והנורא' והעינוי הוא לא המן אלא ההליכה במדבר ולפי דבריו שני הקטעים זהים.

[3].    וכך מסביר הרמב"ן:

       ... יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה, וירעיבך, מתחלה, כמו שאמרו (שמות ט"ז, ג) להמית את הקהל הזה ברעב, ואחרי כן האכילך את המן, להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם...

       קטע זה הוא אחת האפשרויות המובאות בדברי הרמב"ן, ועל אפשרות זו אומר הרמב"ן: "וזה עולה בדרך הפשט". פירוש הרמב"ן לפסוקים אלה ארוך, ובהמשך דברינו נעיין בו עוד.

[4].    כך פירש רשב"ם בספר שמות פרק טז פס' ד ד"ה ולמען אנסנו:

מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם, אולי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: "ויענך וירעיבך".

[5].    המדבר מתואר כמקום נורא אשר ההליכה בו מתאפשרת רק בעזרת ה', כפי שמתאר המדרש:

וזה הענן הי' אחד משבעת ענני הכבוד שסיככו בהם, ארבעה מארבע רוחותם, שנא' יסובבנהו (דברים לב י), אחד מלמעלה שלא יזיקם שרב ושמש, שנא' ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם (ישעי' מט י). ואחד מלמטה, שנא' ישאהו על אברתו (דברים לב יא), ואחד שהי' מהלך לפניהם כל הנמוך מגביה וכל הגבוה משפילו, וכה"א לעתיד כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו (ישעי' מ ד), והי' מכה נחשים ועקרבים ומכבד לפניהם, שנאמר בעמוד ענן לנחותם הדרך...

(שכל טוב [בובר] שמות פרק י"ג).

[6].    עי' הערה 4 לעיל.

[7].    כך הקשה גם האברבנאל בפירושו לשמות פרק טו, פס' כב, שאלה ח. וראה תירוצו בפרק טז פס' ד.

[8].    במהלך הדורות היו אנשים שניסו לזהות את המן עם מאכל טבעי שהכירו במציאות, ואבן עזרא ורס"ג יוצאים נגד גישה זו:

ישתחקו עצמות חיוי הפושע וכל הזונים אחריו, שאמרו כי מנהג זה המן לרדת עד היום במדבר. ואמרו, כי כמוהו הוא היורד עם הטל בארץ מערב התיכון... הנקרא תרנגבי"ן. ולא התביישו אלה... והוא איננו כאשר דימו. (אבן עזרא, הפירוש הקצר, שמות ט"ז, טז).

יש מקצת מן ההמון הסבורים שהמן היה דומה לאלתרנגבין או שאר מזונות של ממתקים ודבש. אך אין הדבר כן, מחמת שמעדנים אלה רכים וקלים, אינם עמידים במים כפי שאנו רואים. אבל המן היה נצרך לאחת משתי הפעולות: או שיטחנוהו ברחיים ויעשוהו ככרות לחם או רקיקים אפויים, או שכותשים אותו במכתש ומבשלים בקדירות... "שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור" (במדבר י"א, ז). אם כך הדבר בטלה הדעה שהמן ידמה לאלה במשהו. (רס"ג, הפירוש הארוך, שמות פרק ט"ז).

[9].    עיינו ברש"י שם לפסוקים יז‑יח, וכן בראב"ע.

[10].   כך הסביר רש"י את הגדרת התורה את המן כניסיון (שמות ט"ז, ד'): "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" – "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט".

[11].   כך הסביר גם רש"ר הירש בפרשתנו:

'לחם' הוא מזון שאדם 'נלחם' עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות. הלחם הוא התוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי השולט בטבע ופועל בחברה עם גורמים אחרים, וכך יוצר האדם את האמצעים לקיומו. והנה יכולה המחשבה לעלות על דעתנו שכח יצירתו של האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי, וכך עלולים אנחנו לשכוח את הנהגת ה' שהיא הגורם של מזונו של אדם; זאת, אע"פ שכל פרוסת לחם המפרנסת אותנו מעידה על השגחת ה' ועל ידו המלאה והרחבה... וכך 'הדאגה ללחם' תהפוך לרדיפת ממון שאין לה קץ ותכלית ושוב לא יהיה לבנו פנוי להגות בשום עניין שיש לו משמעות רוחנית ומוסרית גרידא... אין קיומו של אדם תלוי רק בסעד הטבע והאדם המיוצג ע"י ה'לחם', אלא כל פקודה של ה' יש בה כדי להחיות את נפשו של אדם, וגם הלחם שאדם מוצא בדרך מלאכותית אינו אלא פקודה של ה'.

[12].   הגמרא (יומא עד ע"ב) מביאה את שתי האפשרויות של העינוי:

"המאכלך מן במדבר למען ענתך", רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.

[13].   הרמב"ן בפירושו לדברים (ח', ב‑ג) מתאר יפה את שני הצדדים במן:

"וזכרת את כל הדרך" וגו' – יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו.

וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות ט"ז, ד) טעם "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא" – כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם.

וטעם "אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך" – כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם.

או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב, א), לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א', ב), בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך. ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, א"כ שמור מצותיו וחיה.

       כלומר: מצד אחד – המן הוא חסד גדול, שישראל זכו לאכול לחם-שמים, מזון ניסי. ומצד שני – המן הוא ניסיון גדול בכך שאיננו מצוי בידם כל הזמן אלא צריך לסמוך על נתינתו בכל יום מחדש, ובנוסף לכך הוא מאכל לא מוכר ולא ברור האם אפשר להתקיים בעזרתו.

File

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)