דילוג לתוכן העיקרי

עקב | מיהו 'הגר'?

קובץ טקסט

א. הסתירה בין פשטי המקראות לבין ההלכה בביאור המילה "גר"

משמעות המילה "גר" במקרא

בפרשתנו מופיעים הפסוקים הבאים:

(יז) כִּי ה' אלוקיכֶם הוּא אלוקי הָאלוקים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד:
(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:
(יט) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

את המילה "גר" במקרא אנו מוצאים במשמעות אדם זר, מארץ אחרת, שבא להתגורר בארץ זרה לו. זאת, בניגוד ללשון חז"ל, בה בדרך כלל סתם "גר" הוא "גר צדק", כלומר, מי שנכנס לכלל ישראל במילה וטבילה, וקיבל עליו מצוות.

דוגמא למשמעות המקראית מופיעה בפסוקים שלנו: "כי גרים הייתם בארץ מצרים": במשפט זה בוודאי לא מדובר על איזה תהליך המרת זהות, אלא המשמעות היא שהתגוררנו בקרב עם זר. גם במקומות רבים נוספים בתורה, מוזכר שעם ישראל היו "גרים" במצרים[1]. דוגמאות למשמעות זו בהקשרים אחרים הם: "גר ותושב אנכי עמכם" (דברי אברהם לבני חת, בראשית, פרק כ"ג, פסוק ד'); "ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (דברי משה בקריאת שם בנו, שמות, פרק ב', פסוק כ"ב). כך גם פירש רש"י:

כל לשון 'גר': אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם. (רש"י לשמות פרק כ"ב, פסוק כ').

על פי זה, המשמעות הפשוטה של מצוות אהבת הגר היא לאהוב כל אדם שבא לגור בארץ. כך משמע במיוחד במקום אחר בו מופיעה מצווה זו:

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ויקרא, פרק י"ט).

כלומר, כאשר יבוא זר ויתגורר עמכם בארצכם - התנהגו אליו בשוויון ובאהבה.

פירוש ההלכה ל"גר"

אולם, להלכה מצוות אהבת הגר מוגבלת ל"גר" במשמעותו בלשון חז"ל, כלומר לגר צדק. כך משמע במכילתא:

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם: "וגר לא תלחץ", "וגר לא תונה", "ואהבתם את הגר", "ואתם ידעתם את נפש הגר". (מכילתא, מסכתא דנזיקין, פרשה י"ח, ד"ה "וגר לא תונה").

וכן פוסק הרמב"ם:

אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה - שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם את הגר". (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ד' [ובדומה לכך בספר המצוות, עשה רז]).

כך מופיע גם אצל מוני מצוות אחרים[2].

למעשה, המקרה שלנו הוא רק מקרה אחד מני רבים שבהם מופיעה המילה "גר" בתורה, וההלכה מיישמת את הדין המדובר לגר צדק בלבד[3].

מפרשי המקרא נטו לפרש, בשל כך, שיש בתורה משמעות שנייה למילה "גר": משמעות של המרת דת, כלומר, גר שהתגייר ובא לכלל ישראל[4]. אולם, כאמור, אין במקרא שום מופע ברור של המילה במשמעות זו. יתירה מזו: בחלק מאותם מקרים עצמם בהם ברור שההלכה חלה רק על גרי צדק, משתמע מן הפסוק שהמאפיין את הגר בהקשר זה הוא לא מעמדו החדש כישראל, אלא התגוררותו יחד עם ישראל. כך, למשל, בשמות י"ב, פסוק מ"ט: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" - אם ה"גר" המדובר כבר בא לכלל ישראל, מה משמעות הסיוג "הגר בתוככם"?

לכן, נראה שיש כאן סתירה עקבית בין פסוקים רבים בתורה, מחד, לבין ההלכה, מאידך.

הסתירה הזו צריכה ביאור, אך קודם לכן, נסקור את התחומים בהם הסתירה עולה.

ב. התחומים בהם יש סתירה

סתירות בתחום חיוב ה"גר" במצוות

תחום ראשון הוא חיוב ה"גר" במצוות. במקומות רבים בתורה משמע שהגר, כלומר, מי שבא ומתיישב עִם ישראל בארצם, חייב במצוות. את הדוגמא הבולטת ביותר לכך כבר הזכרנו:

(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (שמות, פרק י"ב).

ראב"ע בפירושו הארוך כאן אמנם מפרש ש"ועשה פסח לה'" הוא חלק מתיאור המקרה, כלומר: גר הבא להתגורר, שרצה לעשות פסח - צריך להמול[5]; אולם מלבד העובדה שגם זה נגד ההלכה[6], הרי שאז אין רצף עם הפסוק השני, הקובע באופן גורף "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". קריאה פשוטה מורה שפסוקים אלה באים לקבוע חיוב מילה, פסח ושאר מצוות על הגר (וכן ברש"י); ושמדובר בכל גר המתגורר עם ישראל בקביעות (שלא כדעת רש"י). רק "תושב ושכיר", שעל פי פשט נראה שאינם מתגוררים בארץ בקביעות אלא רק יושבים בה באופן זמני, מופקעים מקרבן פסח, ונאמר לגביהם "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שם, פסוק מ"ה).

אולם, ההלכה אינה כך: ההלכה מכירה במעמד פורמלי של אדם זר, מארץ אחרת, שבא להתגורר בארץ ישראל, והיא מכנה אותו "גר תושב": מבחינת מעמדו האישי, גר תושב חייב כמו כל גוי במצוות בני נח ו"הרי הוא כעכו"מ" (עבודה זרה, סד:), ומותר לו לשבת בארץ[7]. כל זה, בניגוד לפשטות הפסוקים המורים שכל גר שמתגורר עם ישראל בארץ - ממילא חייב במצוות כאזרח הארץ.

דוגמאות נוספות לסתירה בתחום זה הן:

א. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (שמות, פרק י"ב, פסוק י"ט).

ב. וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ויקרא פרק ט"ז, פסוק כ"ט).

ועוד רבים כאלה.

סתירות בתחום היחס אל ה"גר"

התחום השני שבו יש סתירה בין פשטי הפסוקים לבין ההלכה בעניין זה הוא בעניין ההתנהגות כלפי גרים. כבר ראינו סתירה בין הפשט להלכה בעניין מצוות אהבת גרים. מצווה נוספת כזו היא איסור הונאת גר, המופיעה במספר מקומות בתורה:

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות פרק כ"ב, פסוק כ').

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:
(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ויקרא, פרק י"ט).

אף באיסור זה במדרשי ההלכה משמע שהפסוקים נדרשים לגבי גר צדק. כך באותה ברייתא במכילתא שהבאנו לעיל:

חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם: ..."וגר לא תונה"..."[8].

וכן בתורת כהנים קדושים פרק ח', ב:

"לא תונו אותו" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ג) - שלא תאמר לו: אמש היית עובד עכו"מ ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה.

וכן פוסקים הרמב"ם (הלכות מכירה, פרק י"ד הלכה ט"ו; ספר המצוות, לא תעשה רנ"ב) ויתר מוני המצוות[9].

נמצא, שבשני תחומים יש פערים בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה בעניין גר שבא לגור עם ישראל בארצם אבל לא נכנס תחת כנפי השכינה להיות כישראל ("גר תושב"): בתחום חיובו במצוות, ובתחום ההתנהגות כלפיו; בתחום חיובו במצוות התורה שבכתב מחייבת "גר תושב", ואילו התורה שבעל פה פוטרת אותו ומחייבת רק "גר צדק", ובתחום ההתנהגות כלפיו התורה שבכתב מחייבת לאהוב ואוסרת להונות "גר תושב", ואילו תורה שבעל פה מוציאה אותו מכלל זה ומחייבת יחס כזה רק כלפי "גר צדק".

ג. סוגי הפתרונות האפשריים

גישות ראב"ע, רשב"ם ורמב"ן-רמב"ם

בין המפרשים יש גישות שונות לשאלת היחס שבין תורה שבכתב לבין דרשות חז"ל בתחום ההלכתי.

גישת ראב"ע באופן עקבי היא שההלכה תואמת את משמעות הפסוקים, ומשום כך הוא משתדל תמיד לפרש את הפסוקים בהתאם להלכה כפי שהוא מכירה.

בקצה הנגדי של קשת הגישות לשאלה זו נמצא הרשב"ם: לדעתו, בהחלט ייתכן פער בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואין בכך שום בעיה. במקרים כאלה הרשב"ם אף איננו טורח לדון ביחס שבין תורה שבכתב לבין ההלכה.

באמצע הדרך מצויים ראשונים אחדים, ובעיקר הרמב"ם והרמב"ן. ראשונים אלה בהחלט מקבלים שייתכן פער בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, אלא שיש להבין ולהסביר את הפערים. שני רבדים אלה אינם זהים זה לזה, אך יש יחס וקשר ישירים ביניהם. בשאלת מידת הפער האפשרית ובסוגי היחסים שבין תורה שבכתב לבין ההלכה, יש, כמובן, אפשרויות וגישות שונות. נראה שניתן לסווג את העקרונות המנחים את החריגה של ההלכה מפשוטי המקראות לפי שלושה עקרונות: פורמליזציה; קונקרטיזציה; וסינתזה של סתירה.

פורמליזציה

על פי עקרון זה, תורה שבכתב מציירת את הדינים במקרים ובפעולות מתוך המציאות החברתית ("דיבר הכתוב בהווה"), או באופן שמביע ומדגיש את המשמעות הקיומית של התביעה ההלכתית הספציפית. לעומת זאת, אופייה של תורה שבעל פה הוא של דינים חתוכים והגדרות מדוייקות, והעמדת הדינים על מחייביהם היסודיים המדוייקים. תורה שבעל פה הופכת תיאור דוּגמָתי מעשי לישות משפטית פורמלית.

כדוגמא לפורמליזציה של תורה שבעל פה ניתן להביא את דיני שומרים: התורה בשמות כ"ב מתארת שני מקרים של שומרים אשר נגנב מהם הפקדון. אחד הוא "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש" (פסוק ו'). השני הוא "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור... ואם גנב יגנב מעמו" (ט' - י"א). במקרה הראשון השומר פטור מלשלם, בעוד במקרה השני הוא חייב לשלם. התיאור של התורה מתמקד בסוגי הפקדונות - מטלטלין לעומת בהמה. בניגוד לכך, ההלכה תולה את חיוב השומר כאשר נגנב הפקדון, רק בסוג השומר - שומר חינם פטור, בעוד שומר שכר חייב[10].

הרשב"ם לפסוקים אלה מציע הסבר לחילוק שבין מטלטלין לבין בהמה, ואיננו טורח כלל לגשר בין הפסוקים לבין ההלכה של תורה שבעל פה (אם כי ייתכן שניתן לבנות גשר כזה על פי הסברו של רשב"ם). הרמב"ן, לעומת זאת, מסביר שמטלטלין בדרך כלל נשמרים בחינם, בעוד בהמות ניתנות לרועים לשמירה בתשלום. לפי זה, המקרה של "כסף או כלים" מצטייר בהקשר החברתי המוכר כמקרה של שמירת חינם, בעוד המקרה של "כל בהמה" מצטייר כמקרה של שמירה בשכר; כלומר, התורה ציירה מקרים מוכרים מן המציאות החברתית הקיימת, מבלי לעמוד בפירוש על המאפיין המשפטי הרלוונטי במקרים הנידונים, בעוד תורה שבעל פה מעמידה את הדינים על יסודות משפטיים פורמליים רלוונטיים.

קונקרטיזציה

עקרון זה גורס כי תורה שבכתב מציבה עקרונות ודרישות נעלים, מתוך שאיפה לקדש ולהעלות את מציאות העולם ליישום ערכים אלוקיים, ולעיתים השאיפה העילאית של תורה שבכתב מסתפקת בהצבת עקרונות ערכיים כלליים מופשטים. תורה שבעל פה לוקחת את השאיפה העקרונית, מיישמת אותה בפועל למציאות קונקרטית, ומציירת את דיוקנו המציאותי של הדין.

במקרים של שני העקרונות האלה, פורמליזציה וקונקרטיזציה, ההלכה שומרת על אופיו הקיומי היסודי של השאיפה העקרונית המתבטאת בתורה שבכתב, תוך שינוי או הרחבה של צורתה החיצונית.

סינתזה של סתירה

לפי כיוון זה, התורה שבכתב, מתוך שאיפה לצייר דין בצורתו הטהורה והמזוקקת ביותר, לעיתים מתעלמת מעקרונות ודינים אחרים שהיא עצמה קבעה, המתנגשים במציאות עם הדין המדובר. תורה שבעל פה מגשרת ומפשרת בין העקרונות הסותרים והמתנגשים, וקובעת לכל דין את תחומו.

שני העקרונות הראשונים (פורמליזציה וקונקרטיזציה) מיושמים על ידי הרמב"ן ומפרשים אחרים במקומות שונים. העקרון השלישי, הסינתזה, מיושם על ידי מו"ר הרב מרדכי ברויאר ז"ל בהקשרים שונים (לדוגמא, במאמרו על אמה עבריה במגדים ט"ז).

הכיוון הדרוש בענייננו

לענייננו, נראה שעקרונית הפומליזציה והקונקרטיזציה יכולים לספק לכל היותר תרופה חלקית, שהרי ההלכה מכירה במושג ה"גר תושב", כלומר אדם זר המתגורר בארץ - נאמר עליו ש"אתה מצֻווה להחיותו" (פסחים כא:). נמצא, שהקטגוריה של "גר תושב", כמי שיכול להתגורר בארץ עִם ישראל ויש כלפיו יחס חיובי בסיסי, מוגדרת היטב, עם דרישות מעשיות מסויימות, כפי שיטות התנאים שהזכרנו לעיל. כיוון שהקטגוריה הפורמלית קיימת, ודיניה נוטים לכיוון הכללי המתבקש לענייננו, מסתבר לענייננו שגם אחרי פורמליזציה וקונקרטיזציה, הדינים שאנו דנים בהם צריכים היו לחול כלפי "גר תושב" - מדוע שמצוות 'אהבת הגר" או איסור הונאתו לא יחולו על "גר תושב" אלא רק על "גר צדק"?

לכן, מסתבר לחפש את הפתרון בכיוון הסינתיזה. לשם כך, עלינו למצוא בתורה מקור סותר לגבי היחס ל"גר" של התורה ("גר תושב" של ההלכה), ולהבין כיצד ההלכה מגשרת ומפשרת את הסתירה.

ד. קדושת ישראל

סתירה במקרא בשאלת חיוב גר במצוות

נראה שניתן למצוא מקור בתורה לגישה אחרת לגר, במקום ממנו נלמדות (לדעה אחת) הדרישות מגר תושב. בברייתא (עבודה זרה סד:) נאמר כך:

איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב. אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

דעת אחרים היא תמוהה. במה נתייחד איסור אכילת נבילות לעניין זה? המקור לכך הוא כנראה הפסוק בפרשת ראה:

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלוקיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (דברים פרק י"ד, פסוק כ"א).

מפורש בפסוק שישנו "גר" המותר באכילת נבילות, ומסתבר שפסוק זה משמש מקור למעמד של גר תושב, כמי שמתגורר "בשעריך", ואף על פי כן איננו מצווה על איסור נבילה כישראל. ומסתבר, שלעניין זה מסכימים כל התנאים, ולא נחלקו אלא בזה: לדעת אחרים, רק מאיסור זה נפטרו, בעוד לדעת חכמים, נפטרו באופן כללי ממצוות, והתנאי היחיד לשהותם בארץ הוא קבלת שבע מצוות.

נמצא, שבמישור פשטי הפסוקים יש סתירה בסיסית בין הפסוקים שראינו לעיל, המחייבים כל גר המתגורר בארץ במצוות, לבין הפסוק בראה, הפוטר גר זה ממצוות (לדעת אחרים - רק ממצווה אחת, ולדעת חכמים ולהלכה - ממצוות באופן כללי). ההלכה מפשרת את הסתירה על ידי יצירת שני מסלולים של גרות: מסלול אחד של גר צדק, החייב במצוות, ומסלול שני של גר תושב, שהוא פטור ממצוות (למעט מצוות שחייבים בהן גויים באופן כללי).

משמעות הסתירה

מהי משמעות הסתירה?

הפסוקים המחייבים גרים במצוות באים לאחד את כל תושבי הארץ ולהחיל עליהם את התורה, כתורת אלוקי הארץ, "כגר כאזרח יהיה"[11]. לעומת זאת, הפסוק בראה מופיע בהקשר המדגיש את קדושת ישראל וייחודו:

(א) בָּנִים אַתֶּם לַה' אלוקיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:
(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלוקיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:
(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ...
(כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלוקיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (דברים, פרק י"ד).

יש כאן מתח בין שני ערכים מתנגשים: מחד - הערך של התביעה מכל תושבי ארץ ישראל, ארצו של הקב"ה, להיות עובדי ה", ולהשתתף במחוייבות של ישראל כלפי ה' ותורתו. ערך זה מתבטא במיוחד בפסח, המבטא התנערות מעבודה זרה ומחוייבות לעבודת ה'. מאידך - הערך של זיקת ה' לישראל ("בנים אתם לה'"), הדורשת ייחוד ישראל וקדושתו, והבדלה בין ישראל לבין הגויים.

הפתרון של תורה שבעל פה למתח זה הוא, כאמור, בהגדרת שני מסלולים: כל תושבי הארץ חייבים במצוות ה' ברמה הבסיסית, ומי שאיננו מוכן לקבל עליו אפילו רמה בסיסית זו - אין להושיבו בארץ (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק י', הלכה ו'). מעבר לרמה הבסיסית, שאר מצוות מחוייבות רק בהקשר של קדושת ישראל, וקדושת ישראל איננה חלה על כל המתגורר בארץ, אלא רק על מי שמעוניין לקבל עליו חיוב מצוות, ועובר תהליך של התקדשות (המתבטאת בעיקר בטבילה) וכניסה לברית ישראל.

בכך ביארנו את דיני תורה שבעל פה לעניין חיוב מצוות לגר. מה לגבי ההתנהגות כלפיו?

כפי שראינו, יש בתורה חילוק בין "גר" לבין "תושב". על פי פשט, "גר" הוא מי שבא להתגורר בקביעות, ו"תושב" הוא מי שיושב בארץ ישיבת ארעי. ה"גר" חייב במצוות (שמות, פרק י"ב פסוקים מ"ח - מ"ט; ויקרא, פרק ט"ז פסוק כ"ט, ועוד), וה"תושב" - פטור (שמות שם, פסוק מ"ד). במצוות אהבה ואיסור הונאה נזכרו רק הגרים, למרות שמבחינת השיקול של ההזדהות עם החלש, עם מי שהוא זר בארץ לא לו, לכאורה שייך גם - ואפילו יותר - ב"תושב". כנראה, גם כאשר התורה מחייבת הזדהות ואהבה לזר המגיע מארץ אחרת, בכל זאת החיוב הפורמלי של אחווה זו הוא רק למי שמשתתף עם ישראל בחיוב מצוות. בתורה שבכתב, מתוך הנחה שה"גר" המתגורר בארץ חייב במצוות, ממילא נאמרה לגביו מצוות אהבה ואיסור הונאה. להלכה, כיוון שמגר זה הופקע חיוב מצוות, גם מצוות אהבה ואיסור הונאה כבר אינם חלים כלפיו, אלא רק כלפי גר שנתחייב במצוות, כלומר, כלפי גר הצדק.

לעומת זאת, מה שנאמר בתורה לגבי ה"תושב", חל להלכה לגבי ה"גר תושב". בניגוד לדרגה הגבוהה של מצוות אהבה, שנאמרה בתורה שבכתב לגבי ה"גר" הזר המתגורר בארץ ולהלכה חל רק לגבי גר צדק, על גר תושב נאמר ש"אתה מצֻווה להחיותו" (פסחים כא:). לעניין התוכן של מצווה זו נחלקו ראשונים: לדעת הרמב"ן (בהוספות למצוות עשה, מצווה ט"ז, ובפירושו לויקרא פרק כ"ה, פסוק ל"ה) מדובר בהצלת נפשות, מעין "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז); לדעת הרמב"ם, כנראה, מדובר בתמיכה ונתינה, כלומר, אחריות ציבורית המאפשרת מחייה, ובכלל זה גם התנהגות של דרך ארץ וגמילות חסדים (הלכות מלכים, פרק י', הלכה י"ב). הגמרא איננה מפרטת את מקורה של מצווה זו של "להחיותו", אבל הראשונים (רש"י שם; רמב"ם הלכות זכייה, פרק ג' הלכה י"א; רמב"ן בהוספות למצוות עשה, מצווה ט"ז) מפנים לפסוק בפרשת בהר:

(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא, פרק כ"ה).

מבנה הפסוק קצת לא ברור, אבל המשמעות היא כנראה שהמצווה להחזיק ולהחיות את האח מתרחב לכלול גם "גר ותושב". חז"ל דורשים כך (תורת כהנים שם): "גר - זה גר צדק; תושב - זה גר אוכל נבילות". כלומר, "גר" של הפסוק הוא גר הצדק, כמו בלשון חז"ל; "תושב" של הפסוק הוא בעצם הגר תושב (ללשון "גר אוכל נבילות", השווה עבודה זרה סד:). ומכאן המקור לחיוב החייאה לגבי גר תושב.


[1] עיינו, למשל, שמות , פרק כ"ב פסוק כ', פרק כ"ג פסוק ט'; פרק י"ט פסוק ל"ד, ועוד.

[2] למעט ספר המצוות הקצר לבעל החפץ חיים, עשה ס"א, הכולל במצווה את כל מי שבא לגור, בניגוד למשמעות הפשוטה של המכילתא ובניגוד לדעת הראשונים.

[3] וראו לקמן הרחבה בעניין זה.

[4] עיינו, לדוגמא, ראב"ע בפירושו הארוך לשמות פרק י"ב, פסוק מ"ט.

[5] האות "ו" בתורה משמשת גם בתיאור מקרה וגם בתיאור הדין של המקרה, ולכן לעיתים קשה להבחין במשמעותה. במקרה שלנו, למשל, ישנן שתי אפשרויות להבנת הפסוקים:

א. "וכי יגור אתכם גר" (אם יגור אתכם גר, אז הדין הוא) - "ועשה פסח לה'" ובמשפט הבא מופיע דין נוסף - על הגר להמול לפני עשיית הפסח.

ב. "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה'" (אם יגור אתכם גר והוא ירצה לעשות פסח לה', אז הדין הוא) - "המול לו כל זכר", ורק אז הוא רשאי לעשות את הפסח.

[6] ראו רמב"ם, הלכות קרבן פסח, פרק ט', הלכה ז'.

[7] א. ראו רמב"ם, הלכות ע"ז, פרק י' הלכה ו'; הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד הלכה ז'.

ב. אמנם קיימת דעת "אחרים" בברייתא (שם), הסוברים ש"גר תושב" הוא "אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל המצות האמורות בתורה, חוץ מאיסור נבילות", אבל ההלכה היא כדעת חכמים, שגר תושב הוא "כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח". וראו לקמן בעניין זה.

[8] והרי "גר" סתם בלשון חז"ל הוא גר צדק.

[9] ייתכן שבפועל יש איסור הונאה גם לגר תושב, אך איסור זה כנראה נלמד מפסוקים העוסקים בעבד (ראו ערכין כט. וברגמ"ה; ירושלמי יבמות, ח', א), והפסוקים העוסקים באופן ישיר באיסור הונאת "גר" בכל אופן נדרשים לגר צדק.

[10] עיינו משנה בבא מציעא צג. .

[11] השוו גם מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים כ"ד - מ"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)