דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | בנות צלפחד וירושת הארץ

קובץ טקסט

א. החריגות במפקד הנחלה

דרישת בנת צלפחד והרקע שלה

בפרשתנו מופיעה דרישתן של בנות צלפחד לקבל נחלה:

(א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:

(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:

(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:

(במדבר, פרק כ"ז).

מהו הרקע לבקשה זו?

בפרק הקודם (פרק כ"ו) מתואר מפקד שנערך בערבות מואב, לאחר המגיפה של חטא בעל פעור:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

(ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מטרתו של המפקד הזה איננה רק למנות מיהם הנשארים לאחר המגיפה, אלא יש לו מטרה נוספת, והיא כנראה המטרה העיקרית של המפקד, כפי שנאמר בסוף המפקד:

(נב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(נג) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:

(נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ:

(נה) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ:

כלומר: האנשים הנפקדים במפקד זה הם המקבלים נחלה בארץ.

המפקד ובעיותיו

מיהם האנשים הנזכרים בשמותיהם במפקד זה?

(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי:

(יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי:

(יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם:

(פרק כ"ו).

האנשים המוזכרים כאן הם האנשים המוזכרים ברשימת צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים (בראשית,, פרק מ"ו). כלומר, האנשים הנזכרים במפקד בפרשת פנחס הם בניהם ונכדיהם של בני יעקב (הדור השני והשלישי), והם אותם האנשים הנזכרים בבראשית מ"ו, ברשימת היורדים למצרים[1]. אם כן, במפקד זה לא נזכרים שמות האנשים העומדים להיכנס לארץ, אלא נזכרים שמות המשפחות שעל שמן הנכנסים לארץ יקבלו את נחלתם, וכל המשפחות נקראות על שם היורדים למצרים: בני הדור השני או השלישי לבני יעקב.

אולם, בשני שבטים בלבד יש חריגה מן הרשימה הרגילה: בשבט ראובן ובשבט מנשה:

(ה) רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:

(ו) לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי:

(ז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:

עד כאן, הרשימה של ראובן דומה לכל שאר השבטים - היא מזכירה את הדור הראשון והשני של בני יעקב:

1. ראובן

2. חנוך, פלוא, חצרון, כרמי.

 אולם, לאחר סיכום כל בני ראובן ממשיכה התורה לתאר את בני ראובן:

(ח) וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה':

(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס:

(יא) וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ:

בפסוקים אלה מופיעים עוד שני דורות של בני ראובן: הדור השלישי (אליאב), והדור הרביעי (נמואל, דתן ואבירם), כך שבסופו של דבר הרשימה נראית כך:

1. ראובן.

2. חנוך, פלוא, חצרון, כרמי.

3. אליאב.

4. נמואל, דתן, אבירם.

אמנם האנשים המוזכרים בפסוקים אלה אינם נזכרים כבעלי משפחות, אלא הם רק מוזכרים בשמותיהם, כך שאין חריגה במניין המשפחות, אך יש חריגה בכך שנוסף סיפור: בתוך רשימה של שמות משפחות ומניין אנשים, מופיע סיפור שלכאורה איננו שייך למניין.

כעת נעיין ברשימה של שבט מנשה:

(כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:

(ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:

(לא) וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי:

(לב) וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי:

(לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:

השמות המוזכרים הם (על פי דורותיהם):

1. מנשה.

2. מכיר.

3. גלעד

4. איעזר,  חלק, אשריאל, שכם, שמידע, חפר.

5. צלפחד.

6. מחלה, נעה, חגלה, מלכה, תרצה.                         

מתוך עיון זה אנו מגלים שברשימת שבט מנשה יש שתי חריגות:

א. המשפחות הנמנות אינן רק בנות הדור השני ושלישי, אלא בעיקר בנות הדור הרביעי[2].

ב. מוזכר צלפחד, בן הדור החמישי, ומסופר על כך שיש לו רק בנות. סיפור זה הוא חריגה ברורה מן הרשימה, אשר איננה מספרת סיפורים אלא מונה "משפחות".

מדוע בשבט מנשה ישנה חריגה במניין המשפחות, כך שנמנות משפחות על שם בני הדור הרביעי?

יתכן שהסיבה לכך היא בגלל מעמדו המיוחד של יוסף (עיינו בראשית פרק מ"ח פסוק ה'). יתכן שהסיבה היא אחרת: בבראשית מ"ו לא מופיעים מנשה ואפרים ובניהם, כנראה בגלל שהם היו כבר במצרים ולא היו חלק מן היורדים מארץ ישראל למצרים (עיינו שם פרק מ"ו פסוקים י"ט - כ). אולם, ברור שבני מנשה ואפרים מקבלים נחלה בארץ, ולכן נוספו משפחותיהם כאן, למרות שהם לא נזכרו בין היורדים למצרים. מכיוון שכך, הרשימה של מנשה ואפרים יותר גמישה לשינויים, ניתן להוסיף גם בני דורות אחרים, שהרי ממילא אף אחד מבני מנשה לא נזכר ברשימה המקורית של היורדים למצרים[3]. שאלה זו דורשת עיון וברור נוספים, אך לא נעסוק בה כעת[4].

ב. איבוד נחלה

הסבר החריגה בדתן ואבירם

מדוע מוסיפה התורה שני סיפורים שאינם שייכים למפקד - סיפור דתן ואבירם ובני קרח, וסיפור צלפחד[5]?

לגבי הסיפור על דתן ואבירם אומר הרמב"ן כך:

"ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם". הזכיר הכתוב זה, להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו. או כדברי רבותינו (ב"ב קיח:) לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה.  (רמב"ן, במדבר, פרק כ"ו פסוק ט').

לפי דברי הרמב"ן, הסיפור של דתן ואבירם הוזכר מפני שסיפור זה קשור לחלוקת הנחלות: דתן ואבירם מתו, ובגלל מותם קיבל נמואל את כל הנחלה של משפחת פלוא  הרמב"ן מביא גם את דברי המדרש, המוסיף ואומר שלא רק שדתן ואבירם מתו ולכן מבחינה טכנית הם לא יכלו לנחול, אלא בעקבות חטאם הם איבדו את זכותם לנחול בארץ.

הסבר החריגה בבני קרח

בהמשך הפסוק התורה מזכירה את כל סיפור קרח, שהוא הסיבה למות דתן ואבירם. מפסוק זה נודע לנו דבר שלא נאמר בפרשת קרח: "ובני קרח לא מתו". המדרש מסביר זאת בכך שהם לא חטאו יחד עם אביהם:

ומנין שהיה לקרח בנים ונצולו, שנאמר "ובני קרח לא מתו". ומנין שהיו צדיקים, שנאמר "למנצח לבני קרח על עלמות שיר וגו' (תהלים, פרק מ"ו, פסוק א')...שהיו בוטחים שלא יהיו נבלעים עם אביהם, הרי שהיו צדיקים.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין, השכם עמוד 139):

וכפי שמתרגם תרגום יונתן (בתרגום לעברית של כתר יונתן):

 ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשׂרפה ולא טבעו בבליעת הארץ.  (במדבר, פרק כ"ו פסוק י"א).

מה ראתה התורה להזכיר את בני קרח דווקא כאן? מדוע זהו המקום המתאים לומר שבני קרח לא מתו, והרי אפשר היה לומר זאת בפרשת קרח עצמה?

נראה שלתורה יש עניין מיוחד להזכיר את בני קרח דווקא בהקשר של המפקד הזה, העוסק בחלוקת הארץ לנחלות. בני קרח הם לוויים, ולכן הם אינם נוחלים בארץ. אולם, אם הם היו מבני ישראל, האם הם היו מקבלים נחלה, או שמא חטאו של קרח, אביהם, הביא לאיבוד זכותם לנחלה בארץ?

התורה איננה מתייחסת לשאלה זו במפורש, אך מתוך דבריהן של בנות צלפחד אנו יכולים להבין מה הן חשבו על בני קרח: בנות צלפחד מדגישות בפני משה שאביהן לא היה שותף בעדת קרח. הן אומרות זאת כחלק מההסבר מדוע צריך לתת לצלפחד נחלה. כלומר: לפי הבנתן, חטא קרח גרם לחוטאים לאבד את זכות הנחלה בארץ, ואם האב איבד את נחלתו, אזי גם בניו לא יקבלו נחלה (שהרי אין להם את מי לרשת). האם צודקות בנות צלפחד בהבנתן? יתכן שהעובדה שהתורה בחרה להזכיר דווקא כאן ש"בני קרח לא מתו", מצביעה על הבנה הפוכה: דתן, אבירם וקרח מתו בחטאם, ולכן הם איבדו את זכותם לנחול בארץ; בניגוד לכך, בני קרח לא מתו - הם לא היו שותפים לחטא, ולכן הם נזכרים כאן, במפקד המונה את הנוחלים בארץ, כדי לומר שאם היו מבני ישראל היו ראויים לקבל חלק בארץ (ומכיוון שהם לוויים, חלקם יהיה בערי הלוויים).

הסבר החריגה בצלפחד ובער ואונן

סיפור צלפחד, המופיע אף הוא במפקד, מתאר עוד מצב בו אדם עלול לאבד את נחלתו: כאשר אין לו בנים.

בעצם, צלפחד איננו היחיד שאיבד את נחלתו בגלל שמת ללא בנים. בפסוק ט' מוזכרים בקצרה שני אנשים נוספים שאיבדו את נחלתם בעקבות מותם ללא בנים: ער ואונן, בני יהודה. איבוד הנחלה של ער ואנן הוא פשוט וברור: שניהם נפטרו בלי בנים כלל, עוד לפני הירידה למצרים, ולכן הם אינם נכללים כלל במניין המשפחות. אצל צלפחד הסיפור קצת יותר מורכב: ראשית, הוא היה בין האנשים אשר יצאו ממצרים והתעתדו לקבל נחלה בארץ, ושנית - לצלפחד אמנם לא היו בנים, אך היו לו בנות.

אם כן, הסיפורים המופיעים במפקד קשורים ישירות למפקד: הם מתארים מצבים בהם אדם עלול לאבד את נחלתו בארץ: בעקבות חטא חמור, או מפני שאין לו יורשים.

בין צלפחד לקרח

מיד לאחר המפקד מתייצבות בנות צלפחד ומבקשות לעשות חלוקה ברורה בין שני המקרים. הן טוענות שלא יתכן שאביהן שאין לו בנים יאבד את נחלתו כמו אדם שחטא בחטא קרח. הנחלה בארץ היא זכות גדולה וחשובה, ולא יתכן שאדם יאבד אותה רק מפני שאין לו בנים; לא יתכן ליצור השוואה בין אדם שאין לו בנים לאדם שחטא בחטא חמור. כעת ניתן לחזור ולקרוא את הפסוקים ולהבין את דבריהן של בנות צלפחד:

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:  (פרק כ"ז).

טענתן של בנות צלפחד איננה לגבי עצמן, אלא לגבי אביהן, צלפחד - הבעיה היא שלצלפחד, אביהן, לא יהיה חלק בירושת הארץ. לכאורה, הטענה הזו תמוהה: הרי צלפחד כבר איננו בין החיים, ומדוע הוא זקוק לנחלה? האם בנותיו רוצות "להרוויח" נחלה נוספת לעצמן, או אולי יש כאן טענה כנגד סדרי הירושה המאפשרים רק לבן לקבל נחלה?

מתוך המשך הדיון מתבררת טענתן:

(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. 

 כל אחד מבני המשפחה מקבל חלק ונחלה בארץ, אשר נקראת על שמו, ובכך יש הנצחה לשמו; אם צלפחד לא יקבל נחלה - שמו יאבד[6]. לכן, הבנות מבקשות להקים שם לאביהן[7], ולצורך כך הן מבקשות לקבל נחלה אשר תקרא על שמו.

הקב"ה מקבל את טענתן[8]:

 (ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:

(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:

(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:

(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (שם).

לא זו בלבד שה' קיבל את טענתן, אלא שתגובת ה' היא בלשון חיובית ביותר: "כן בנות צלפחד דוברות" (פסוק ז') ומעיר על כך רש"י:

"כן בנות צלפחד דוברת" - יפה תבעו; אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.

ג. נחלת צלפחד ופסח שני

סיפור בנות צלפחד מזכיר סיפור אחר בספר במדבר:

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם:  (פרק ט).

ניתן למצוא מספר נקודות דמיון בין שני הסיפורים:

• ישנו מקרה אשר דינו לא ברור, ועל כן משה שואל ה' כיצד לנהוג.

• ה"נידונים" באים מיוזמתם לפני משה ואהרון, עם בקשה חיובית[9].

• ה' מסכים עם הטענה של האנשים.

• בעקבות הבקשה מתחדשים דינים.

• הטענה היא בלשון "גרע": "למה נגרע לבלתי הקריב..."; "למה יגרע שם אבינו...".

סיפור בנות צלפחד וסיפור הטמאים בפסח מתארים מצבים שבהם כל עם ישראל שותף במצווה משמעותית, ויש כמה אנשים שמנועים מלהשתתף במצווה זו בעל כרחם ושלא באשמתם. האנשים אינם מוותרים על זכותם, והם מביעים חשש מכך שאי השתתפות במצווה זו תגרום להם "להיגרע", כלומר להיות לא שייכים לקהל ישראל.

קרבן הפסח והנחלה בארץ הם שני דברים חשובים מאד בעיצוב עם ישראל, ומי שלא יכול להשתתף בהם מרגיש שהוא "נגרע" מתוך הקהל. לכן, ה' מקבל את הטענות האלה, ומאפשר שינוי או חריגה מן החוק המקורי, על מנת שיתאפשר לאנשים הללו להשתתף ככל הציבור.

גם בנות צלפחד וגם האנשים הטמאים בפסח נחשבים לבסוף כבעלי זכות גדולה, אשר בזכותם התחדשה הלכה שמאפשרת לאנשים נוספים לזכות בקיום הפסח או בקיום נחלתם בארץ, כפי שאומר רש"י:

וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי. (רש"י, במדבר, פרק ט', פסוק ז').

ויקרב משה את משפטן - ... ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. (שם, פרק כ"ז פסוק ה').

לפי דברינו עד כה, בנות צלפחד טענו טענה צודקת, חיובית, שלפיה אביהן לא היה אדם רשע ולכן הוא ראוי לקבל נחלה, ודבריהן מתקבלים ע"י הקב"ה באופן חיובי ביותר.

מתוך שהבנות הן כל כך צדיקות, אשר דואגות לשמו של אביהן ולא לעצמן, ומבינות את החשיבות והמשמעות של הנחלה בארץ ישראל, ניתן ללמוד גם על אביהן, אשר חינך אותן, וכך מפרש רש"י:

"למשפחת מנשה בן יוסף" - למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר (בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה) והעליתם עת עצמותי וגו', ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר (במדבר, פרק כ"ז, פסוק ד') תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק. (רש"י, במדבר, פרק כ"ז פסוק א').

אולם, פרט אחד מעיב על התמונה היפה הזו: בנות צלפחד מזכירות בטענתן שאביהן "בחטאו מת"; מדוע הן מוסיפות זאת? אם טענתן היא שבאביהן לא היה פגם אשר מונע ממנו לנחול בארץ, הן יכלו לומר "אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח". אם כן, מדוע הן מזכירות "כי בחטאו מת"[10]?

פירושים רבים ניתנו לשאלת חטאו של צלפחד[11], אך בכל דעה יש קושי, ואף אחת איננה פותרת את שאלת חטאו של צלפחד באופן ברור[12]. התורה בחרה לא לפרסם את חטאו של צלפחד, ולכן אנו משאירים שאלה זו בלתי פתורה, מתוך הבנה שהתורה רוצה לומר לנו שהחטא (כל עוד איננו חמור במיוחד) איננו רלוונטי לשאלת הנחלה; הנחלה היא דבר הרבה יותר חזק, ולא בקלות מאבדים נחלה. רק במקרים קיצוניים ביותר (כמו דתן ואבירם) מאבדים נחלה. בנות צלפחד, אשר הנחלה כל כך חשובה להן, ראויות ללמד הלכה זו לבני ישראל: איבוד נחלה כמעט לא מתרחש, וגם כאשר אדם חוטא, הוא לא מאבד את נחלתו. כמו כן, גם כאשר יש בנות ואין בנים, הנחלה לא אובדת, אלא עוברת לבנות.

ד. נספח: מה היה חטאו של צלפחד?

פירושים שונים ניתנו לכך:

א. חטא לא ידוע. לדעת הרמב"ן (בפירושו לבמדבר, פרק כ"ז פסוק ג'), דברי הבנות אינם מצביעים על חטא מסויים, אלא עיקר דברי הבנות הוא שצלפחד לא חטא בחטא חמור, אלא "בחטאו" - חטא פרטי, קטן:

... וטעם כי בחטאו מת - אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו, כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך.

ב. "מקושש זה צלפחד".

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר ט"ו) "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש" וגו', ולהלן הוא אומר (במדבר כ"ז) "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. (שבת צו:).

ר' עקיבא טוען שצלפחד הוא המקושש. לכאורה, דרשתו של ר' עקיבא תמוהה, שהרי התורה איננה רומזת בשום מקום שצלפחד היה מקושש. אם כן, מהיכן הסיק ר' עקיבא מסקנה זו?

הגמרא אומרת שדרשתו של ר' עקיבא בנויה על גזירה שווה: גם במקושש וגם בבנות צלפחד נאמר "במדבר", ומילה זו מקשרת בין שתי הפרשיות. גם דרשה זו, האמורה להסביר את טענתו של ר' עקיבא, נראית תמוהה. האם ניתן לקשר כך בין שתי פרשיות, על בסיס מילה אחת זהה? קשר כזה נראה רופף למדי, וחסר בסיס והגיון.

אולם, נראה שהמילה "במדבר" היא רק קצה חוט המקשר בין שתי הפרשיות, אשר יש ביניהן קשר עמוק יותר: ראשית, המילה "במדבר" המופיעה בשתי הפרשיות היא חריגה. בדרך כלל התורה מציינת מיקום מדוייק של האירועים, ואילו כאן, בשני האירועים (המקושש ומות צלפחד), המיקום מעורפל - "במדבר", ולכן גם הזמן בו התרחש האירוע איננו ברור. אם כן, מדובר בשני סיפורים על אדם שמת במדבר בעקבות חטא, במקום לא ידוע ובזמן לא ידוע, ובשניהם מציינת התורה (באופן חריג) שזה אירע "במדבר"[13].

יש עוד נקודות דמיון בין הסיפורים, היכולות להעיד על קשר ביניהם:

א. שני המקרים מובאים לדיון משפטי, אך לא רק בפני משה, אלא גם לפני הכהן וכל העדה[14].

ב. בשני המקרים בית המשפט איננו יודע כיצד להכריע.

ג. בשני הסיפורים יש הפסקה בסיפור (פרשה סתומה), ולאחריה מופיע גזר הדין ע"י ה'.

ד. בנות צלפחד חוששות "למה יגרע שם אבינו", ובסיפור המקושש נגרע שמו - לא ידוע מי הוא היה.

אם כן, מתברר שדרשתו של ר' עקיבא איננה תלושה לחלוטין: התורה אומרת שצלפחד מת במדבר בעקבות "חטא", ור' עקיבא מרגיש שאם התורה ציינה שצלפחד חטא, כנראה שאנו אמורים לדעת על חטא זה. בסיפור של המקושש יש מן הדמיון לסיפור של בנות צלפחד, ולכן טוען ר' עקיבא שיש קשר בין הסיפורים, וצלפחד הוא המקושש.

ובכל זאת, שני קשיים יש בדברי ר' עקיבא:

1. קושי מהותי: התורה הרי לא אמרה זאת במפורש, אז כיצד אפשר לומר זאת? מסיפור בנות צלפחד עולה שחטא צלפחד לא היה מאד חמור, והעובדה שבנותיו טובות כל כך מעידה שאף הוא היה אדם טוב; אם כך - איך יתכן ל"הדביק" לו חטא חמור כל כך? טענה זו מופיעה בדברי ר' יהודה בן בתירא, בהמשך הגמרא בשבת שם:

אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

2. מבחינה טכנית: סיפור המקושש היה כנראה בשנה השנייה, לאחר חטא המרגלים (או אולי בשנה הראשונה, לדעת חלק מהמפרשים), כך שעברו כבר 38 שנה ממותו של המקושש עד עכשיו, ואם כך, הקטנה בבנות צלפחד צריכות להיות כעת לפחות בת 40. אולם, לפי המסופר בבמדבר ל"ו בנות צלפחד עוד לא היו נשואות בזמן שביקשו נחלה. נקודה זו מופיעה בספרי זוטא:

אמר לו ר' שמעון: אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת? (פרק ט"ו, ד"ה "לב").

ג. צלפחד מת במלחמה עם הכנענים. כך היא דעת ר' שמעון (בספרי זוטא, שם):

 וכי באיזו שעה מת צלפחד בשעה שנאמר "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר, פרק ל"ג פסוק מ') באותה שעה מת צלפחד.

אמירה זו מלמדת מתי מת צלפחד אך לא מלמדת מדוע הוא מת, כלומר מה היה חטאו, ואם כן - נשארנו עם השאלה המקורית, במה חטא צלפחד.

ד. "מן המעפילים היה". דעה זו מובאת בהמשך הגמרא בשבת שם.

מדוע לקשר בין צלפחד לבין המעפילים?

ראשית, המוות במדבר - מתואר שצלפחד מת במדבר, וסיפור המעפילים הוא הסיפור המתאר בצורה הברורה ביותר את "המוות במדבר". בעקבות חטא המרגלים נגזר על ישראל למות במדבר, וגם אלה שניסו ל"הלחם" ברע הגזירה, ולעלות אל הארץ למרות הגזירה, המעפילים, מתו במדבר. בנוסף לכך, חטא המעפילים מביע רצון עז להכנס לארץ, וגם מעשה בנות צלפחד מביע רצון עז להתיישב בארץ. יתכן שה"חינוך" שצלפחד נתן לבנותיו הוא חינוך של אהבת הארץ ללא פשרות. מעשהו אמנם היה טעות והביא למותו, אך בנותיו המשיכו את דרכו בצורה החיובית והמתוקנת.

אולם, לפי דעה זו, נשארת אותה השאלה לגבי גילן של בנות צלפחד.

ה. מרד במשה. לפי הזהר (חלק ג', פר' בלק, דף ר"ה ע"ב) צלפחד יצא נגד משה אך לא בחטא קרח, ולכן משה לא הכריע בעצמו בשאלת בנותיו.

 


[1]   אנו ציטטנו רק את תחילת המניין, אך כך הם הדברים גם בהמשכו, לגבי כל השבטים.

[2]   בנוסף לכך, מנשה אמנם נחשב שבט בפני עצמו, אך מבחינת סדר הדורות הוא בנו של יוסף, כך שלמעשה מוזכרים כאן ששה דורות.

[3]   ובכל זאת, יש להבין מדוע היה צורך לקרוא משפחות על שם בני הדור הרביעי. השאלה מתחזקת לאור העובדה שבשבט אפרים נשמר הסדר כמו בכל השבטים: המשפחות נקראות על שם הדור השני והשלישי בלבד. אם הייתה ראויה להיות חריגה בגלל מעמדו המיוחד של יוסף, היינו מצפים לחריגה אצל אפרים, שקיבל מיעקב את הברכה המיוחדת.

[4]   הקוראים מוזמנים לחשוב על השאלה ולנסות להציע פתרונות.

[5]   חריגה קטנה נוספת (הדומה לחריגות אלה) יש בשבט יהודה, כאשר מזכירים גם את ער ואונן, אשר מתו ולא הפכו למשפחות:

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

 (פסוק ט').

[6]   בעניין ה"שם" עיינו בהרחבה במאמרו של הרב א. סמט בבית המדרש הוירטואלי (http://www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/41pinchas.rtf):

"שם" של אדם הוא ...הדבר הממשיך את קיומו של האדם האנושית גם לאחר מותו. קיומו הפיזי של האדם אמנם נפסק עם מותו, אולם "שמו" - מהותו המטפיזית - ממשיך להתקיים בעולמנו בתנאים מסוימים.

...כיצד זוכה האדם הישראלי במקרא לקיים את "שמו" ובכך לא להיכרת מן העולם? בשתי דרכים ששילובן הוא הכרחי: בהעמדת בנים, ובקיום משפחתו על נחלת אבותיו.

[7]   בדומה למצוות היבום, אשר מטרתה לדאוג להקים שם לאדם שמת בלי בנים.

[8]   אם הבקשה של בנות צלפחד חיובית, מדוע משה לא קיבל את דבריהן בעצמו, אלא השאיר את ההכרעה בידי שמים?

 כנראה שהסיבה לכך היא שלמרות שהבקשה חיובית ואף צודקת, יש בה צד בעייתי ביותר: אם בנות יקבלו נחלה (ומתברר שנחלת צלפחד הייתה גדולה מאד, כפי שניתן לראות אחר כך, בחלוקת הנחלות בימי יהושע; עיינו באטלס כרטא, עמ' 87, מפה מס' 137: הר אפרים לאור חרסי שומרון), מה יקרה לנחלה לאחר נישואיהן? האם הן ימשיכו להחזיק בה? אם כן - הנחלה שהייתה שייכת לשבט מסויים, תעבור לנחלת שבט אחר (שבטו של הבעל), וזה יוצר בעיה גדולה מאד (כפי שבא לידי ביטוי בטענת בני יוסף בבמדבר פרק ל"ו:

(א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ב) וַיֹּאמְרוּ ...וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:

(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:...

[9]   בשני מקרים נוספים הדין לא היה ברור: בפרשת המקלל ובפרשת המקושש. אולם, בשני המקרים הללו הנידונים חטאו והובאו ע"י בני ישראל למשפט, ואילו בסיפור בנות צלפחד ובסיפור פסח שני הנידונים באים מיוזמתם ל"משפט", מתוך תביעה חיובית שלהם, ולא עומדים למשפט כנאשמים.

[10] עיינו בדברי הרמב"ן על אתר.   

[11] ובשאלה זו נעסוק בהרחבה בנספח.

[12] יתכן שלשומעים באותה שעה היה ידוע מה היה חטאו של צלפחד, ובנותיו אינן יכולות לבא ולומר "אבינו היה צדיק, ולכן מגיעה לו נחלה", אלא הן אומרות "למרות שאנו יודעות שאבינו לא היה צדיק לגמרי, כי הרי מת בחטאו, בכל זאת אנו חושבות שחטאו לא חמור עד כדי כך שהוא יאבד את נחלתו".

[13] עיינו בשיעור לפרשת "שלח", העוסק בסיפור המקושש.

[14] בבנות צלפחד נאמר:

וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה.

במקושש נאמר:

 וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ ...אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.

 בבנות צלפחד נאמר:

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם.

במקושש נאמר:

 ויֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִיש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)