צו | תורת הקורבנות
א. בין פרשת "ויקרא" לפרשת "צו"
בפרשת צו מתחילה המסכת השלישית של חוקי הקרבנות בספר ויקרא.
בפרשת ויקרא, הפותחת את הספר, מצאנו את המסכת הראשונה והשניה. המסכת הראשונה עוסקת בקרבנות נדבה: עולה, מנחה ושלמים. המסכת השניה, המגיעה בחציה השני של הפרשה, עוסקת בקרבנות החובה: חטאת ואשם.
בשתי המסכתות הללו, המוקד הוא האדם המקריב. המקריב הוא העיקר והכהנים משרתים אותו. למעשה, האדם המביא את הקרבן יכול גם לשחוט אותו, שכן "שחיטה בזר כשרה" (זבחים לב.). אדרבה, אין ה' רוצה שכהנים ישחטו, כי אסור להם להחזיק בסכין או בחרב – מפני שהברזל מקצר חיים, ושליחותם של הכהנים במזבח היא להאריך חיים (ראה רש"י שמות כ', כ"א).
יתירה מזאת, תפקיד האדם המקריב לטפל בקרבן גם אחרי ההקרבה, כי כל דבר שאיננו עבודה במזבח עושה אותו האדם המביא את הקרבן. רק את ההקרבה של הדם והחלבים, וכן קרבן העולה שעולה כליל, עושים הכהנים.
כיוון שההדגשה בשתי המסכתות, מסכת הנדבה ומסכת החובה, היא על האדם המקריב, הביטוי "תורה" לא נזכר בכל פרשת ויקרא, בה הן נמצאים.
רק במסכת השלישית, בפרשת צו, אנו מוצאים את "תורת הכהנים", תורת הקרבנות. במסכת זו הכהנים הם העיקר, ורק בה פה מופיע הביטוי "תורה". כך, נאמר "תורת העולה", אחר כך "תורת המנחה", "תורת החטאת", "תורת האשם" ולבסוף "תורת זבח השלמים".
במשמעותה הספציפית, המילה "תורה" היא מלשון הוראה. תפקיד הכהן הוא להורות את העם, כפי שנאמר במלאכי:
"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ז')
ה"תורה", היא הוראת כהנים למה שקשור בעמידה לפני ה'. לכן, היא מיוחדת לקרבנות, ודווקא באותו צד של הקרבנות שהכהנים הם העיקר בו.
מהו הדבר שהכהנים הם עיקר בו בנושא הקרבנות? אין זו עצם ההקרבה, שכן ההקרבה עצמה כבר נזכרה בפרשת ויקרא, במסכתות הראשונות. שם מדובר על השרות שהכהנים משרתים את המקריבים.
נראה, שתורת הקרבנות היא תורת אכילת הקרבנות. לכן, דיני אכילת הקרבנות הם העיקר בפרשת צו. מסכת זו, שרק בה נזכר הביטוי "תורת", היא מסכת דיני האכילה. עיקר מסכת זו היא, כיצד ולמי נאכל הקרבן.
לכן, מחולקת פרשת צו לפי מפתח אחר מפרשת ויקרא. פרשת ויקרא מחולקת בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה, ואילו פרשת צו מחולקת בין קדשי קדשים לבין קדשים קלים. זאת, כיוון שקדשי קדשים נאכלים לכהנים וקדשים קלים נאכלים למקריבים (חוץ מאותם חלקים שניתנים תרומה לכהנים). קדשי קדשים הם קרבן עולה, מנחה, חטאת ואשם, ובסדר זה הם מופיעים במסכת תורת הקרבנות. קדשים קלים הם זבחי תודה ושלמים, שנאכלים למקריבים.
בהתאם לאמור לעיל, שונים גם דיני האכילה בין קדשי קדשים לקדשים קלים. קדשי קדשים נאכלים על ידי הכהנים בחצר אוהל מועד במקום קדוש. לעומתם, קדשים קלים נאכלים מסביב למשכן ולמקדש במחנה ישראל. כמו כן, בזמן המשכן בשילה היו נאכלים "בכל הנראה" למשכן, ולדורות נאכלים בתוך ירושלים.
ב. תורת העולה על המזבח, ותרומת הדשן
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה –הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', א'-ו')
בניגוד לקדשים הקלים ולקדשי הקדשים, בקרבן העולה שום דבר אינו נאכל לשום אדם. המזבח הוא לבדו אוכל את הכל. על כן, בפרשה הראשונה של קרבן העולה מצווים הכהנים על הדינים של אכילת המזבח. קרבן העולה נאכל למזבח, ומה שנשאר ממנו הוא הדשן אותו צריך לפנות.
תפקידו של הכהן הוא להרים את הדשן מעל המזבח ולהוציא אותו מחוץ למחנה, ובכך הוא מבצע את השלמת האכילה של קרבן העולה שנאכל למזבח.
לשם כך, צריך הכהן ללבוש בגדי בד פשוטים, שנזכרו כאן ובפרשת הכהן הגדול ביום הכיפורים. בגדי הבד הפשוטים הם בגדי משרת, לא בגדי מלכות. הכהן המשרת מרים את הדשן ומוציא אותו ודואג לאש התמיד.
פרשת העולה ותרומת הדשן הפכה להיות המפתח בסדר העבודה הקבוע בכל יום, במשכן ובמקדש. זאת, מפני שבכל לילה היו נאכלים על המזבח הקרבנות של היום הקודם, והאחרון שבהם היה תמיד של בין הערביים. בכל בוקר צריך הכהן לפתוח את העבודה ב"תרומת הדשן", היא הרמת הדשן והוצאתו לחוץ.
זו הזדמנות נוספת להתבונן בסדר שהתורה קבעה לספר ויקרא: תחילה האדם המקריב ואחר כך סדר הקרבת הכהנים. סדר מעין זה מצאנו גם בספר שמות, שם סידרה התורה תחילה את תרומת הנדבה של כל אדם מישראל, אחר כך את עבודת הכהנים, עבודת התמיד, ולבסוף את מחצית השקל, תרומת החובה. קודם חופש ואחר כך צו, קודם האדם המקריב ואחר כך עבודת הכהנים.
ג. תורת המנחה
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה –הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה,
וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַ-ה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ויקרא ו', ז'-י'(
בתורת המנחה, אנו כבר רואים את תורת אכילת הקרבנות. את העולה אין אוכלים והיא, כאמור, נאכלת על המזבח. את המנחה, לעומת זאת, אוכלים הכהנים, שכן היא "קדש קדשים".
דיני ההקרבה נזכרו כבר בפרשת ויקרא והם חוזרים פה רק בקיצור, כדי שלא תהיה טעות. בכל אופן, עיקרה של הפרשה היא צורת האכילה של קרבנות המנחה.
ד. מנחת הכהן הגדול
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַ-ה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ – עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה, תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַ-ה': וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, חָק עוֹלָם לַ-ה', כָּלִיל תָּקְטָר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (שם י"ב-ט"ז)
בפרשת התמיד ראינו את התשתית לקרבן התמיד. כפי שעם ישראל מקריב כל יום עולה תמיד, כך בכל יום מקריב הכהן הגדול מנחה – מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. זוהי מנחת החביתין של הכהן הגדול, שהיא חלק מסדר העבודה הקבוע. מנחה זו נעשית בשמן על מחבת. היא מוּרבֶּכֶת, כלומר, חלוטה ברותחין וכפולה בשמן. זאת, על מנת שתהיה רכה במיוחד. מנחה זו היא חלק מעבודת התמיד.
כל כהן שנכנס לעבודה מביא, ביום כניסתו, מנחת חביתין כזאת. אבל כהן גדול נכנס לעבודה כל יום, וזוהי מנחתו בכל יום.
בכל אופן, כל מנחת כהן עולה כליל למזבח, כי אי אפשר לאכול קרבן קודש קודשים על ידי מי שמביא אותו. אם אדם מישראל מביא מנחה, הכהן אוכל אותה, אך אם הכהן מביא קרבן מנחה, המזבח אוכל אותה.
ה. תורת החטאת
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת –בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה, בְּמָקוֹם קָדשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד: כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד, אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדשׁ: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.... וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (שם י"ז-כ"ג)
בתורת החטאת מביאה התורה הלכות, שדומות באופיין להלכות כשרות של כלים: הגעלת כלים והכשרת כלים. אמנם בקדשים יש דינים מיוחדים, אבל העקרונות דומים.
העיקרון הדומה ביותר להלכות הגעלת כלים הוא, שכלי חרס לא ניתן להכשרה ולטהרה. כך כתוב בפרשה הבאה:
"וכל כלי חרשׂ... יטמא, ואֹתו תִשבֹּרו... תנור וכירַיִם יֻתָּץ..." (ויקרא י"א, ל"ג-ל"ה)
תנור וכיריים, שהיו עשויים מחרס, דינם ככלי חרס: כיוון שהחרס בולע אל עובי הדופן באופן שלא ניתן לפולטו לעולם, אין דרך להכשירו.
כלי נחושת ומתכת, לעומת זאת, ניתן להכשיר ולטהר. דבר זה נאמר כאן, וגם בספר במדבר בהלכות כלי מדין:
"אך את הזהב ואת הכסף את הנחֹשת את הברזל את הבדיל ואת העֹפרת: כל דבר אשר יבֹא באש, תעבירו באש וטָהֵר... וכל אשר לא יבֹא באש, תעבירו במים" (במדבר ל"א, כ"ב-כ"ג)
מכאן נקבעו ההלכות, שהעיקרון שלהם הוא אחד – "כבולעו כך פולטו". באותו אופן שבו הכלי בלע את האיסור, כך הוא יפלוט אותו.
אולם בפרשתנו לא מדובר על איסורים אלא על קדשים. אם כן, מדוע את כלי הנחושת, שבו בושלה החטאת, צריך להגעיל?
התשובה לכך, כך נראה, פשוטה. החטאת נאסרת למחרת, ועל כן בלוע בה איסור "נותר". לפיכך, היה הכרח גמור לשטוף להכשיר ולהגעיל את כל כלי המקדש מדי יום ביומו.
נראה שניתן לומר יותר מכך. קרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה, ואילו קרבן תודה וקדשי קדשים נאכלים ליום ולילה. אם נגע בשר שלמים בכלי שבישלו בו תודה, חייבים לאכול אותו בו ביום. כדברי חז"ל, "תֵאָכֵל כחָמוּר שֶבָּהּ" (זבחים צז:). על זה נאמר בפרשתנו "כל אשר יגע בבשרהּ – יִקדָש". כלומר, כל אשר יגע בבשרה יקבל את דין קדשי הקדשים ויֵאָכֵל כחָמוּר שבהם.
לכן, היו חייבים להגעיל את כלי המקדש כל יום, כי אי אפשר שיישאר בלוע בכלים משהו מהקדשים. ברור, שלהלכה הזאת היו גם משמעויות היגיֶניות. כלי המקדש היו חייבים להיות ממורקים ושטופים מקרבנות היום הקודם.
על הלכה זו מצאנו מחלוקת בגמרא במסכת זבחים (צו:), האם אפשר לעמוד בסטנדרט גבוה כזה גם ברגלים, בשעה שהמוני בית ישראל מילאו את ירושלים והביאו קרבנות.
רבי טרפון רצה להקל ולהורות, שהבישול של הזבחים ביום הבא ייחשב כמירוק ושטיפה של הכלים של היום הקודם. חכמים לא קיבלו את דעתו של רבי טרפון, אף שהיה בעצמו כהן בבית המקדש. חכמים לא רצו לקבל בשום אופן, שהבישול ייחשב מירוק של מה שבושל ביום הקודם, ועבר זמן אכילתו.
הלכה חמורה זו הטילה מעמסה כבדה על עבודת המקדש. על כן, יש מקום להניח שהיו זמנים בהם נהגו כהנים כרבי טרפון. באחת התעודות שנמצאו בקומראן[1], יש ככל הנראה מחאה גם נגד שיטת המירוק שהייתה נהוגה במקדש ("במרק זבחם").
הכרעת ההלכה שמרה על הסטנדרט הגבוה, המחמיר והמקפיד, של הוראות החטאת.
ו. תורת האשם
"וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם –קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם, וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ –אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב; וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, אִשֶּׁה לַ-ה', אָשָׁם הוּא... כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם, הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז', א'-ז')
קרבן האשם הוא חידוש גדול של התורה. בפרק ה' של פרשת ויקרא, בניגוד לכל הקרבנות הקודמים, אין התורה מתארת את דרך ההקרבה של קרבן האשם, אלא רק את נסיבות הבאתו. הסיבה לכך היא, כאמור, כיון שהוא לא היה מוכר. מדובר בחידוש שהיה צורך להסבירו קודם כל ברמה העקרונית. בניגוד לכך, העולה, המנחה, השלמים והחטאת, היו ידועים ומוכרים. ממילא, והעיקר היה לקבוע דרכי הקרבה.
בפרשתנו, התורה מתארת בפרוטרוט את דיני ההקרבה של האשם, שלא כתובים בפרשת ויקרא. דיני הקרבה אלה זהים לגמרי לדיני הקרבת החטאת, שכן נכתבו בויקרא. גם מקום השחיטה של האשם הוא אותו מקום שבו שחטו את החטאת, גם דיני ההקרבה של החלב, וגם דיני האכילה. כפי שכותבת התורה, "כחטאת כאשם – תורה אחת להם".
ההבדל היחיד הוא, שדיני ההקרבה של האשם מובאים בפרשת צו ולא בפרשת ויקרא. מכאן אנו למדים, שהאשם היה חידוש מיוחד והיה צורך לפרט את סיבות הבאתו.
נראה, שהסיבה העיקרית לכך היא, ששיש באשם צד של חטא במזיד, שעליו לכאורה שום קרבן לא יכול לכפר. כמובן, "אשם גזלות" מותנה בהשבת הגזלה, אך עדיין יש חידוש גדול בעצם האפשרות לכפרה.
ז. תורת כהנים – מי יאכל?
"וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת, וְעַל מַחֲבַת, לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו" (שם ח'-י')
בסיום החלק הזה של קדשי הקדשים, חותמת התורה גם בעור העולה, שהוא הדבר היחיד שלא קרב ממנה למזבח (אלא ניתן לכהן המקריב), וגם בדיני המנחות השונות (הנאפות בתנור, המטוגנות במחבת או במרחשת). רק מנחה רגילה שהיא בלולה בשמן, או מנחת חוטא, החרבה ללא שמן, נאכלת לכלל הכהנים (דהיינו הכהנים העובדים באותה משמרת). כך עולה מפשט הכתוב.
הרמב"ן הסביר שינוי זה בדיני המנחה, בכך שלכהן יש טרחה יתירה באפיית המנחה. לכן, כופלת התורה את שכרו בכך שהוא גם מקבל את המנחה לאכול, ואילו המנחה הרגילה מתחלקת.
אולם, היכן כתוב שהכהן אופה ומטגן את המנחה? אדרבה, ברור שהכנת המנחה כשרה בזר. לכן, המקריב אותה הוא הטורח בה (כפי שהסברנו גם בפרשת 'ויקרא').
חכמינו זכרונם לברכה סירבו לקבל פשט זה של הכתובים, מסיבה אחרת. לדעת חכמים, פירוש התורה הוא שהכהן המקריב תמיד מתחלק בכל הקרבנות עם הכהנים הטהורים הנמצאים שם. כלומר, אותו בית אב המשרת באותו זמן. כך נאמר במדרש המובא ברש"י:
"לכהן המקריב אֹתה... יכול לו לבדו? תלמוד לכל בני אהרן תהיה; יכול לכולן? תלמוד לומר לכהן המקריב; הא כיצד? לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה" (רש"י שם ט')
תכלית ההכרעה הזאת היא, כך נראה, כדי שלא תהיה מריבה על כל מנחה. על ידי החלוקה לכולם, נמנעים ניסיונות של כהנים 'לאמץ' לעצמם מביאי מנחות כדי לזכות באכילתן תוך כדי תחרות פרועה (בדומה לבני עלי, כמסופר בשמואל א' ב', י"ב-י"ז). המקדש חייב להיות מקום של שלום.
גם כל דיני משמרות הכהונה וחלוקת העבודה בין משמרות הכהונה לשבועיים בשנה, כפי שמפורטים על ידי חז"ל, נועדו כדי לשמור על השלום במקדש. תחרות ומריבות במקום הקודש סותרות את עיקרו של מקדש.
חז"ל עשו שלום בין כולם, וחילקו את הקרבנות לכל הכהנים המשרתים שם, על אף פשט הכתוב.
למעשה, גם מצוות ותקנות אחרות סביב מעמד הכהונה בנויות על היסוד הזה של השכנת שלום במקדש.
כך, רק הכהנים מברכים את עם ישראל ורק הלויים משרתים אותם. גם אם יבוא מישהו חשוב – רב או עשיר, גביר או מנהיג פוליטי, וכל אדם שמחשיב את עצמו, הוא לא יוכל לעלות לדוכן לברך. לעומת זאת, כל כהן זוטר, שלא קרא ולא שנה, עולה לדוכן. המצווה הזאת והלכותיה נקבעו כך כי ה' הוא המברך דרך הכהנים, את עמו ישראל בשלום. אם היו מברכים לפי מעמד ודרגות חשיבות, היו מריבות עד אין קץ.
כך הדבר גם בקריאת התורה – כהן, לוי ואחר כך ישראל. אם לא כן, היו פורצות מריבות אין קץ על הכיבודים הראשונים. כולנו יודעים מתרבות בתי הכנסת, כמה מריבות היו על עליות שנחשבו מכובדות יותר, כגון עליית "שלישי" ו"שישי". ואכן, היו תקופות שבהן חכם קרא ראשון, וידוע שהדבר גרם לקנאה ולמחלוקות.
התורה וחז"ל, עשו מאמץ גדול כדי לצמצם את המריבות ככל האפשר.
ח. תורת זבח השלמים – קרבן תודה
"וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב לַ-ה': אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ –וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" (שם י"א-י"ג)
קרבנות השלמים, שהם קדשים קלים ונאכלים למקריבים אותם, נפתחים בקרבן תודה. קרבן זה מיוחד בכך שהוא בא עם קרבנות לחם: שלושה סוגי מצות, וכנגדן חלות לחם חמץ!
אין עוד קרבן יחיד שיש בו לחם חמץ. לעומת זבחי התודה של יחידים, הציבור מביא את שתי הלחם ביום הביכורים הוא חג השבועות, שעליהן נאמר "חמץ תאפינה" (ויקרא כ"ג, י"ז).
ט. משמעות החמץ והמצה בקרבנות ובפסח
מדוע "כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה" (משנה מנחות ה', א')? באיל "המִלֻאים", לדוגמה, המופיע בהמשך הפרשה (ח', כ"ב-ל"א), יש רק את שלושת סוגי המצות. ולא עוד, אלא שיש איסור מפורש להקטיר למזבח כל סוג של חמץ (ויקרא ב', י"א). אם כן, מדוע יש חמץ בקרבן תודה ובשתי הלחם בשבועות?
אם נבין תופעה זו בקרבנות, אולי נבין טוב יותר גם את איסורי החמץ בפסח ובחג המצות[2], ואת חובת המצה שבו.
יש מכנה משותף לכל הקרבנות שקרבים עם לחם – החל בקרבן הפסח, המשך באיל "המִלֻאים" וכלה קרבן תודה. כל הקרבנות הללו נאכלים על ידי מקריביהם באותו היום ובלילה (קרבן הפסח רק בלילה), ובכולם יש איסור להותיר מהקרבן לבוקר.
השוואה בין קרבנות אלו, תוכל ללמוד דברים נוספים על כל קרבן.
קרבן הפסח קרב עם מצה אחת (לחם עוני), שאין בה שמן כלל ואוכלים אותה "על מרֹרים" (שמות י"ב, ח'). דבר זה מבטא את העוני והמרור של עם מסוגר בבתים בקצה האחרון של השעבוד, מצפה להצלה פלאית ועדיין אין בידו כלום: כולם שווים.
האיל, שהנזיר מקריב ביום "מלֹאֹת ימי נזרו" (במדבר ו', י"ג-ט"ו), יש בו "סל מצות, סֹלת חלֹת בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן" – שני סוגי מצה, ואין בו חמץ. גם שם מדובר ביציאה לדרך ארוכה, כי הנזירות איננה אלא תקופת הכשרה לחיים מתוקנים שיבואו אחריה.
בקרבן "המִלֻאים", כאשר ממלאים את ידי הכהנים להיכנס לתפקידם, יש שלושה סוגי מצה – חלות מצות, רקיקי מצות וגם חלות שמן מסולת שהורבכה, והם חלות רכות יותר. בשלושת סוגי המצות יש שמן, אבל אין בהם חמץ. גם הכהנים הממלאים את ידיהם ונכנסים לעבודה יוצאים לדרך של כהונת עולם, שאין ממנה 'שחרור'. כהן איננו משתחרר לעולם מכהונתו. לחייל יש שחרור (בתורה בגיל שישים), ללוי יש גיל שחרור (גיל חמישים), אך לכהן אין – כהונתו כהונת עולם. מִשוּרה ישחרר רק המוות.
לכן, מביאים הכהנים סל מצות עם הקרבן שהם אוכלים בימי "המִלֻאים". הנזיר יוצא לדרך ארוכה שמושפעת מימי נזירותו לכל חייו ומביא קרבן עם סל מצות. עם ישראל יוצא לדרך ארוכה שהייעוד שלה הוא נצחי, מביא בכל שנה מצות, לחם עוני.
רק קרבן התודה וקרבן הביכורים באים עם חמץ. פירוש הדבר, שתודה מביא אדם כאשר הוא מסיים פרק, כאשר הוא עומד ומתבונן לאחור על ישועתו. אז יכול האדם לומר ל-ה' תודה על מה שנתן לו, תודה על רפואתי, תודה על הצלתי.
בדיוק כך בביכורים. גם כאשר אדם יחיד מביא ביכורים הוא אומר תודה לא רק על פרי הביכורים, אלא על יציאת מצרים. דווקא בפרשה זו כתובה פרשת "ארמי אֹבד אבי" (דברים כ"ו, ה'-י'), שהפכה למוקד ההגדה של פסח. קרבן הביכורים של עם ישראל כולו, בחג השבועות, הוא מבט מסכם לאחור. זוהי נקודת סיום של דרך ארוכה שבה זכה עם ישראל גם למתן תורה, גם למתן הארץ עם פירות ביכוריה. קרבן הביכורים נקרא "קרבן ראשית" (ויקרא ב', י"ב), מפני שהוא "ראשית כל פרי האדמה" (דברים כ"ו, ב'). אולם, הוא גם סיום והודאה על הדרך הארוכה עד שהגענו לארץ וזכינו לגדל את פירותיה.
אם כן, החמץ מבטא את המטרה. על כן, הוא מבטא את סוף הדרך הארוכה שאליה יצא עם ישראל. על כן, גם האדם הפרטי בכל הדרך שהוא הולך, כשיגיע יביא תודה עם חמץ.
התורה אומרת שחלות המצות עומדות כנגד חלות החמץ: "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו". מהדגשה זו למדו חז"ל, שחצי הכמות למצות וחצי הכמות לחמץ. כלומר, כל חלת חמץ שקולה כנגד שלוש מצות.
מכאן ניתן להסיק, ששלושת המצות מכוונות כנגד השלבים של הדרך הארוכה אותה הלך האדם אל רפואתו, אל שחרורו, אל הרגע שבו הוא אומר תודה.
החמץ, מבטא את רגע הסיום עצמו, את שמחת הרגע שבו אומרים תודה. לכן יש חמץ בקרבן תודה ובחג השבועות ולעומת זאת יש איסור מוחלט על חמץ בחג הפסח.
חג הפסח וחג המצות מציינים את נקודת ההתחלה, וחג השבועות את נקודת הסיום.
[1] "מקצת מעשי התורה" (מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים, כרך ב', ירושלים תשע"ג, עמודים 211-204): יותר מ-20 הלכות (שתיים מהן ידועות לנו כהלכות של 'צדוקים') בהן נחלקו הפורשים מן המקדש בימי בית שני, מפני שחכמי ירושלים וכהניה הקלו בהלכות עד שהמקדש הפך "טמא" בעיני הפורשים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)