קרח | גם ישראל מבקשים מלך

 

שמ"א י"א, יד-י"ב, כב

שתי בעיות

הכתיבה על הפטרת פרשת קרח מציבה בפנינו שתי בעיות:

ראשית, הנושא המרכזי הנידון בה איננו מצומצם להפטרה בלבד והוא מחייב טיפול נרחב הרבה יותר ממה שהמסגרת של שיעור הפטרות ב-VBM מאפשר. דבר זה נכון לגבי הנושא בכללותו, המתפרש מספר דברים ופרשניו ועד להגות בת ימינו, ואף לגבי ספר שמואל בפרט, בו ענין המלכות נדון מפרק ח' ועד י"ב ואיננו מצומצם לפרק שאנו קוראים בשבת.

שנית, כפי שנראה בהמשך, יש לראות את דברי שמואל לעם על רקע המציאות של תקופת השופטים, שהיא הנושא של הפטרת שבת הבאה. ואכן, כל הלומד תנ"ך על הסדר ניגש לספר שמואל לאחר שופטים ולא להיפך, אך בסדר ההפטרות התהפכו היוצרות בגלל צרכי הפרשיות, כך שדברינו השבוע היו מובנים יותר וקלים יותר לכתיבה לו היו נקראים לאחר לימוד הפטרת שבוע הבא. כמובן, שאין זו אופציה עבור סדרה על הפטרות, ודברינו כאן ינסו לתמצת את האלמנטים הנדרשים להבנת ההפטרה, תוך כדי דחיית עיקר הטיפול בענייני ספר שופטים לשבוע הבא.

יציבות

ההפטרה פותחת בהמלכתו הטקסית של שאול, ובכך מסתיים מהלך הכתרתו של שאול, ועם ישראל עובר מתקופת השופטים לשלטון מלוכני, אך עיקר ההפטרה לא עוסק בהמלכת שאול אלא בנאומו של שמואל על מוסד המלכות. לאחר העיסוק האינטנסיבי שלו בענייני המלכות בפרקים הקודמים להפטרה, שמואל פונה לעם בנאום רפלקטיבי על משמעותו הרוחנית של המלכת המלך. שמואל קיבל את רצון העם להנהגה פוליטית יציבה, אך שמואל חרד מפני ההשלכות הרוחניות של מהלך זה, ואת חששותיו הוא פורש בפני העם.

במכוון הדגשנו את עניין היציבות, כי נדמה שהוא העומד בבסיס דבריו של שמואל. את תקופת השופטים מאפיינת אי-היציבות השלטונית, וזאת משתי בחינות:

הראשונה היא הוואקום השלטוני התכוף המתבטא בהעדר שופט או מנהיג שניתן לסמוך אליו בעת משבר. בכל עת שמתעורר משבר בטחוני עם עמי הסביבה מתברר שאין כתובת לפנות אליה ואין אדם המיועד לקחת את האחריות על כתפיו. באם ניזכר בהפטרת פרשת בשלח, המתארת את מאמצי השכנוע של דבורה לברק לצאת בראש העם או במשא ומתן שזקני גלעד מנהלים עם יפתח שנקרא עליו בשבוע הבא ועל התחנונים שהם נאלצים להתחנן בפניו, נבין היטב את החלל השלטוני הגמור הקיים ביחס לצרכים הבסיסיים ביותר. תבנית זו חוזרת על עצמה לאורך הספר, כשפעם אחר פעם מתעוררת מאליה דמות כדוגמת גדעון הנוטל יזמה ומושיע את ישראל מבלי שהאחריות לכך רובצת לפתחו.

שנית, גם כשקם מנהיג ומציל את ישראל, אין מנגנון העברה מסודר של מישרתו לאחר הסתלקותו מן הזירה. בניו אינם יורשים אותו ואין כל דרך מוסכמת אחרת לבחור אדם אחר לתפקיד. הניסיון היחיד שנעשה לבסס מערכת שלטון מסודרת וליצור מנגנון בעל המשכיות נדחה ע"י גדעון בשתי ידיים ולא מומש.

אמור מעתה, סימן ההיכר המובהק של התקופה היא העדר שלטון מרכזי ואי יציבות מתמדת. הפסוק המזוהה ביותר עם ספר שופטים והחותם אותו מבטא נקודה זו היטב: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"[1].

מצב זה הינו מאד בעייתי, כמובן, והוא העומד בבסיס הרבה מאד מן הבעיות המתגלות לאורך הספר. חוסר יציבות שלטונית מוליד אנארכיה חברתית והעדר שלטון מרכזי גורם לבעיות דתיות ומוסריות לא מבוטלות, וכל אלו תולדה של המצב השלטוני. כל הפרשיות המככבות בשלהי ספר שופטים, שרשם נעוץ במציאות הזאת והם משקפים היטב את השפל שאליו הגיעו ישראל בעקבות כך. ואכן, נראים דברי האומר שספר שופטים מבטא מצב דתי ירוד.

שלטון מרכזי חזק וקבוע

אין פלא שקצה נפשו של העם באנדרלמוסיה, והם דורשים ייסוד מלכות על מנת לבסס שלטון מרכזי חזק וקבוע. בקשתם למינוי "מלך לשפטנו"[2] מבטאת את כמיהתם לשליט חזק ולשלטון יציב לאורך זמן[3]. ואכן, מרגע עלייתו של שאול על כס המלוכה, הוא נוטל אחריות ומגלה יזמה להציל את ישראל ולהלחם את מלחמותיהם. כמו כן, מינויו של שאול מבטיח גם המשכיות ומנגנון הורשה מסודר לדורות הבאים. לאור ניסיון העבר, אין פלא שהם מבקשים להקים שלטון מונרכי.

עם זאת, שמואל איננו מרוצה מכך, והוא מוכיח את ישראל על רצונם במלך כשהתנגדותו נעוצה ביתרון שהוא רואה במציאות ששררה בתקופת השופטים. בשעתו, לא היתה לעם כתובת אל מי לפנות ולא היה להם אל מי לשאת את עיניהם. העם רואה בכך חסרון גדול, אך לא שמואל. מבחינתו, מצב שבו אין כתובת אנושית לישראל לתלות בה את עיניהם עדיפה, כי ע"י כך יתלו את עיניהם לאביהם שבשמים. שלטון יציב נוטע בעם את תחושת הבטחון הנסמכת על מעשה אנוש, ואילו העדר מנהיגות קבועה תורמת להכרתם בהשגחתו של הקב"ה[4]. העובדה שאין מנהיג מיועד האמור ליטול אחריות אלא צץ לפתע דמות בלתי מוכרת ותופסת פיקוד היא משום שד' שולח אותו להושיע את ישראל. מילת המפתח החוזרת פעם אחר פעם בדבריו של שמואל הוא וישלח ד'. המנהיג כשליח ד' הוא המודל ששמואל מציג בדבריו והיא נהירה ובהירה יותר כשאין מלך קבוע אלא שליח מזדמן המופיע בפתאומיות.

ברם, קיים מתח מתחת לפני השטח, וניתן לעמוד עליה דרך דבריו של שמואל עצמו. בין יתר דבריו, הוא מציין מספר מקרים שהקב"ה שלח שופטים להושיע את ישראל, וכך הוא אומר: "וישלח ד' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח". על פסוק זה, מעירה הגמרא בר"ה (כ"ה:):

ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואומר וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ירובעל זה גדעון ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל בדן זה שמשון ולמה נקרא שמו בדן דאתי מדן יפתח כמשמעו ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים

אם נשאל לפשר הביטוי "קלי עולם" לעומת "חמורי עולם" ומה היא העקרון המבדיל בין משה, אהרן ושמואל לבין גדעון, יפתח ושמשון נראה לטעון שההבחנה המשמעותית ביניהם מתיחסת למקור הכוח. שלשת הראשונים, "חמורי עולם" הינם דמויות רוחניות השואבות את כוחן הצבאי מדיני מסמכותן הרוחנית ומייחסים כוח זה לזיקתם הרוחנית הכללית למלך מלכי המלכים, ואילו שלשת האחרונים, "קלי עולם", הינם דמויות צבאיות שמוקד כוחם הוא ביכולותיהם הפיזיות והצבאיות. מכוח סמכותם הארצית, ולא הרוחנית, הם מובילים את העם. מטרת הגמרא בראש השנה היא להעמיד על סמכותם המדינית הזהה מבחינה הלכתית, אך ברור שיש פער עצום בין שני הטיפוסים מבחינת המשמעות הרוחנית של הענין.

לאמיתו של דבר, שתי הקבוצות הללו מייצגות את שתי הקטבים ביחס לשאלת היסוד העוברת כחוט השני לאורך ספר שופטים והיא טיב ההנהגה והזיקה שבין הכוח והרוח. דמויות כמשה, אהרן ושמואל אכן משדרים הנהגה שבה האלמנט הרוחני ניכר וגלוי לעין ובזה יש יתרון בהנהגתם על פני שלטון יציב, שהרי בהנהגתם תהיה ההשגחה האלקית ניכרת וגלויה. לעומת זאת, הנהגת שמשון ויפתח איננה בהכרח טובה יותר שהרי אין הם משדרים את ההשראה הרוחנית של משה ואהרן. אמנם, גם הם מדברים בשם ד' ושואבים את כוחם ממנו, אך מדובר בהענקת כוחות עילאיים ללא ההשראה הנלוית. מבחינה זאת, ישנה בעייתיות רבה מרובה בטיעון שדמות הירואית אך נעדרת רוחניות עדיפה על פני מלכות יציבה.

כמדומה, שלאור הדילמה הזאת, ניתן לעקוב אחר הגישות השונות במפרשים לעמדתו של שמואל. גישה אחת רואה אותו כשוללת את המלכות לחלוטין ומעדיפה את המציאות הקודמת של הנהגה ישירה ע"י הקב"ה, בין אם בידי מנהיגים רוחניים כמשה ואהרן, ובין ע"י מנהיגים הנשלחים ע"י הקב"ה אך אינם אנשי רוח, שהרי העם תולה עיניו למרומים ולא למלך, הם נשלחים ע"י הקב"ה והנהגתם מבטאת את השגחת הקב"ה על עמו.

לעומת זאת, הגישה הנגדית אינה רואה את שמואל כמתנגד למלכות כשלעצמה אלא שאין בקשת העם למלכות ראויה בנסיבות הללו. בהקשר זה, ראוי להביא את דבריו של הרמב"ן בנידון:

שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא... והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וד' אלקיכם מלככם (ש"א י"ב, י"ב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. (בראשית מ"ט, י')

משמעות הענין היא שיש להבדיל בין סוגי השופטים השונים. במידה והשופט הוא מקלי עולם, עדיפה מלכות ושלטון יציב על פני הוואקום הנוצר בשיטת ממשל של מושיעים לשעתם. דמויות כיפתח ושמשון אינן משדרות לעם קדושה ורוחניות אלא כוחניות ועדיפה שיטה יציבה ואנושית על פניה. ואולם, בעתות של הנהגה ראויה, בה אנשי מופת, "חמורי עולם" עומדים בראש העם, מדריכים אותו בדרך התורה והיראה ומייצגים את הקב"ה כלפי העם, אזי ודאי עדיפה שיטה כזו של "השליט הנביא" על פני דמות ארצית. הארעיות והתלות המתמדת הנגזרת ממנה יכולים להיות לברכה, אך רק בתנאי שמנהיג ראוי עומד בראשם. הדגשת שמואל את היתרון שבמציאות פוליטית בלתי יציבה והטענה ליתרון הרוחני הטמון בכך הוא רק משום שמנהיג בעל השראה רוחנית מכוונם בעת הזאת.

בהקשר זה, יש לציין שההפטרה מורכבת משני חלקים, ושמואל פותח אותה בבחינת הנהגתו הכללית כלפי העם ואשורם לדפוסי התנהלותו. לאור האמור כאן, אין המדובר רק בעלילה נפרדת המתרחשת באותו זמן מפאת פרישתו של שמואל בעקבות מינוי המלך, אלא היא באה להדגיש את דרך הנהגתו של שמואל ויתרונה. תוכחתו כלפי בקשת המלכות נאמרת בדוקא מפני שהוא מנהיג מתאים, ולא היתה נאמרת לו ביקשו בתקופתו של יפתח, למשל, ולכן חשוב לכתוב לבסס זאת, בטרם שמואל מוכיח את העם.

לכן, אם נלך בעקבות הרמב"ן, ניתן לומר ששמואל מעדיף את אי-היציבות הפוליטית רק בתנאים המסוימים ששררו בתקופתו ואיננו טוען בזכותה של מערכת השופטים כראויה בכל תנאי ומקום.

כידוע, קיימת ספרות ענפה מסביב למצוות מינוי מלך ורציותה של שלטון מלוכני בעם ישראל, כשהפרשיות בספר דברים ובספר שמואל עומדים במוקד הדיון. במידה רבה, הדיון נסוב על שאלות עקרוניות של פילוסופיה פוליטית ועמדת ההלכה בענין, ולשאלות הללו אין בכוונתנו להתיחס במסגרת זאת, אך בהכרח נלווה לדיון אלמנט פרשני שהרי מדובר בפרשיות תנ"כיות הנמצאות בהקשר מסוים במסגרת הכתובים וזיקות הגומלין שביניהן. בעיקר נכון הדבר לגבי ספר שמואל, בה ההתיחסות הערכית למוסד המלוכה שזור במסגרת עלילתית מובהקת.

והנה, ישנה גישה השוללת את המלכות באופן עקרוני ומעדיפה שיטת ממשל אחרת, בין אם מדובר בתיאוקרטיה או בדמוקרטיה. הדוגלים בכך מסתמכים על דבריו של שמואל כמבטאים עמדה עקרונית הנכונה בכל עת ומקום, ועל כן אין להם צורך לבדוק את הנסיבות הפרטיות של פרשתנו וההקשר ההיסטורי שלה. ואולם, לאור דברינו, יש לסייג ואו לבקר את הסתמכותם על דברי שמואל כי היא מתעלמת מן המציאות ההיסטורית שבהם נאמרו וכלפיהם כיוון שמואל את דבריו. ניתן לטעון טיעונים כבדי משקל כנגד שיטת ממשל מונרכית ולספק טעמים טובים למדי בעד אלטרנטיבות אחרות (כפי שעשה האברבנאל בפירושו לספר דברים). וכבר נחלקו חכמי ישראל בשאלת שיטת הממשל הרצויה, והדברים עתיקים. ברם, יש להדגיש שדברי שמואל אינם באים להעדיף שיטה יציבה אחרת ולבכר רפובליקה מבוססת על פני מונרכיה חזקה אלא דבריו נאמרים בשבח מציאות נזילה ושלטון מתחלף. בחוסר היציבות שבתקופת השופטים, הוא רואה את היתרון הרוחני שהיה בה, ועל כן לא בהכרח ניתן להסיק מדבריו ביחס לעדיפותן של שיטות אחרות במציאות יציבה[5].

בנקודה זו, עלינו לראות את הצד השני של המטבע, והוא היחס למלכות. היתרון של אי-היציבות של השופטים על פני המלכות תלויה גם בהנהגה הרוחנית שהמלכות תשדר לעם. אמנם, ישנו יתרון מובנה לשיטה שהיתה נהוגה אצל השופטים לדעת שמואל, במידה והשופט היה "מלך פילוסוף" אך יש לה גם מחיר משמעותי והוא עצם אי היציבות. ישנו, אם כן, תועלת לעומת נזק בכל אחת משתי השיטות והערכת הענין איננו רק פונקציה של טיב השופט אלא גם של המלך וההשראה הרוחנית וההכרה במלכות שמים שהוא יתן לעם. אדרבה, במידה והמלך יכיר בעצמו כמשיח ד' ושלוחו של הקב"ה לפעול עלי אדמות להאדרת כבוד שמים, אזי יש בכך יתרון מסויים על פני המצב הקיים שהרי תהיה יציבות ושלטון מבוסס המכיר במלכות שמים. שמואל מדגיש בדבריו את היתרון שהיה לשופט על מנת להעמיד את העם על מה שיחסר מעתה, אך הפיצוי לכך טמון בהנהגת המלך.

ועתה הנה המלך אשר בחרתם אשר שאלתם והנה נתן ד' עליכם מלך. אם תיראו את ד' ועבדתם אתו ושמעתם בקלו ולא תמרו את פי ד' והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחר ד' אלקיכם

במצב כזה, ישראל ימשיכו להיות נאמנים למקום, ודאגותיו של שמואל יבואו על פתרונן. גם אם נניח שההנהגה הישירה של תקופת השופטים היתה עדיפה לכתחילה, ההתנהלות בעידן המלכות היא קריטית לדמותם הרוחנית. יש סכנה גדולה ביצירת הנערכת המונרכית ואשליית הסדר האנושי שאינו נזקק לחסדי ההשגחה, אך פתוחה בפניהם הדרך ללכת אחרי ד' ולהעמיד את כלל המערכת כפועלת עבור הקב"ה ולאור השגחתו.

נראה, שאת מופת ירידת הגשמים בקיץ, המופיע בסוף ההפטרה, יש להבין לאור האמור עד כה בענין הזיקה שבין השגחה אלוקית לתחושת היציבות של האדם בעולם מסודר. חששו של שמואל הוא שהסדר והיציבות השלטונית שהמלכות תביא יבואו על חשבון ההכרה במלכות שמים, שהרי עולם יציב נוטה להסתיר מעיני האדם את הבורא המסתתר מאחרי יציבות זאת. לשם כך, בוחר שמואל לשדד את המערכת היציבה ביותר הקיימת בעולם - מערכת הטבע והמחזוריות העונתית שלו - על מנת להמחיש לעם עד כמה זו אשליה אופטית לחשוב שהמערכות הללו עומדות בזכות עצמן ואינן נתונות למרות מלכו של עולם. הפרת הסדר הטבעי ע"י הורדת הגשם שלא בעתו אינו בא רק כאות ומופת על ידו הגדולה והחזקה של הקב"ה אלא היא קשורה בקשר אדוק לנושא ששמואל מתמקד בו לאורך ההפטרה, והיא הסכנה הרוחנית שבעולם יציב והדרכים להתמודד עמה.