דילוג לתוכן העיקרי

קרח | פוליטיקה ואידאולוגיה במרד דתן ואבירם

קובץ טקסט

א. קרח ודתן ואבירם - שתי מרידות שונות

ראשונים ואחרונים בין פרשני התורה כבר הצביעו על כך שמרדם של דתן ואבירם שונה ונבדל ממרדו של קורח. למרות שהפסוק הראשון מחבר ביניהם - "ויקח קורח בן יצהר...ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר, ט"ז, א'), המשך הפרשה מעיד שלא הרי טענותיו של קורח כהרי טענותיהם[1].

נבחן בקצרה את ההבדלים העיקריים בין שני המרידות:

א. קורח מבקש כהונה[2], ואילו דתן ואבירם אינם מבקשים כלום, אלא אולי את ראשו של משה.

ב. קורח אינו מטיל ספק מפורש בסמכותו של משה, ופונה אליו כמנהיג על מנת שייתן לו את מבוקשו (שם, ג'-ד'). דתן ואבירם, לעומת זאת, מורדים במנהיגותו של משה, וממאנים לשמוע בקולו ולעלות אליו ("ויאמרו לא נעלה" [י"ב]).

ג. קורח מגיע אל משה, ואחר כך אל אהל מועד (ב', י"ט), ואילו דתן ואבירם נשארים באהליהם (כ"ה-כ"ו), ובכך הם יוצרים מוקד נפרד של מרד, ואלטרנטיבה למנהיגות.

ד. טיפולו של משה בשתי הקבוצות שונה: לקורח הוא פונה בדברי ריצוי ושכנוע, ומציע לו את מבחן המחתות (ה'-ז'). על דתן ואבירם הוא זועם, ואינו מציע להם פתרון כלל (י"ב, ט"ו). ההבדל נובע, כמסתבר, מההבדל שבין שתי המרידות.

ה. העונש לשתי הקבוצות שונה: מאתיים חמישים האיש שטענו לכהונה נשרפו באש ה' (ל"ה), ואילו דתן ואבירם נבלעו באדמה (ל"ב-לג)[3].

מכאן, שהחיבור בפרשה בין שתי המרידות אינו נובע משותפות יסודית במניעי המרד ובתכליותיו, אלא מסיבות אחרות. ייתכן שהחיבור הוא ספרותי, אף שהיסטורית היו שתי מרידות שונות, וייתכן שבפועל התגבשה קואליציה של מורדים שהיו בה לפחות שתי מפלגות עיקריות, כאשר לכל אחת מהן אידיאולוגיה ומטרה שונה, והמכנה המשותף שלהן הוא הרצון לשנות את סדרי השלטון ולפגוע במשה ו/או באהרן.

ב. שורשי המרד בסיפורי התורה הקודמים

גם קורח וגם דתן ואבירם מופיעים כדמויות משמעותיות לראשונה בסיפורנו[4]. אמנם, חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, זיהו את טביעות אצבעותיהם של דתן ואבירם (אך לא את של קרח) בכמה סיפורים הקודמים לפרשת קרח. נעיין תחילה בדברי רש"י המשלימים את סיפור מעשיהם של דתן ואבירם החסר בתורה:

1. במעשה שני העברים הנצים (שמות ב', י"ג) מפרש רש"י:

"שני אנשים עברים" - דתן ואבירם[5], הם שהותירו מן המן[6].

2. "וישמע פרעה את הדבר הזה" (שם, ט"ו) - מי הלשין לפרעה שמשה הרג את המצרי? בהמשך ספר שמות (י"ח, ד') אומר רש"י כך (על פי שמות רבה א', ל"א, "וישמע פרעה"):

"ויצלני מחרב פרעה" - כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרוג את משה, נעשה צווארו כעמוד של שיש.

3. "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שם, ד' י"ט). התורה לא ביארה מי ביקש להרוג את משה, ורש"י (במקום, על פי שמות רבה ה', ד', ד"ה "ויאמר ה'") מגלה לנו זאת:

מי הם? דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת.

4. "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם ויאמרו אליהם למה הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שמות ה', כ'-כ"א); מיהם האנשים שפגשו במשה ואהרן? רש"י במקום (על פי שמות רבה, ה', כ', ד"ה "ויכו שוטרי") מפרש כך:

...ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים - דתן ואבירם היו, שנאמר בהם "יצאו נצבים" (במדבר ט"ז, כ"ז).

5. "ויותירו אנשים ממנו עד בקר" (שמות ט"ז, כ') גם כאן פירש רש"י (במקום) שהאנשים שלא האמינו בה' כי הוא יוריד כל יום מן, ולכן השאירו מן ליום המחרת, הם דתן ואבירם.

במדרש[7] נוספו עוד גילויים על הופעתם של דתן ואבירם, שרש"י לא הביאם:

6. המרד על ים סוף. המדרש לא מפרש במדויק, אבל רק מרד אחד פורש בתורה על ים סוף - כאשר בני ישראל ראו את מצרים רודפים אחריהם: "ויאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות י"ד, י"א-י"ב). לפי דברי המדרש, אלו שאמרו זאת הם דתן ואבירם.

7. האנשים שרצו לחזור למצרים בחטא המרגלים - "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד') - מונהגים ע"י דתן ואבירם.

אם כן - העברים הנצים, המלשינים על משה והמבקשים להרגו, המתלוננים על משה אהרן בצאתם מפרעה, המותירים מן המן, ולפי חז"ל גם אלו המדברים על חזרה למצרים על ים סוף ובחטא המרגלים - כולם מזוהים עם דתן ואבירם.

כלומר, המדרש, וגם רש"י בעקבותיו, זיהו שורה של מרידות, הפגנות או מעשים הפוגעים במשה עם דתן ואבירם. בכל המקרים התורה תיארה אנשים אנונימיים, וחז"ל ורש"י הוציאו אותם מאלמוניותם. בדברים שלהלן ננסה להבין לעומקם את טענות המדרש ורש"י. יש להניח שלחז"ל אין מסורת על זהותם של האנשים, והצעתם לזהות אותם עם דתן ואבירם יכולה להיות פרשנות לפי הפשט או דרשנות, כאשר את היסודות הפרשניים עלינו לגלות.

נשתדל לברר את השאלות הבאות:

א. מהו הבסיס לזיהוי של כל הדמויות האנונימיות הללו עם דתן ואבירם?

ב. מדוע חז"ל מזהים דווקא את דתן ואבירם, ולא קושרים את קורח לכל הפרשיות הללו?

ג. מדוע התורה לא גילתה את שמותם עד פרשת קרח, וחז"ל סוברים שהם יכולים לחשוף אותם?

ד. מדוע דווקא באותן פרשיות שהזכרנו מזוהים דתן ואבירם עם האנשים החוטאים או מורדים, ולא בהרבה פרשיות אחרות, כגון תלונות המים למיניהן (שמות ט"ו, כ"ד; במדבר כ', ב'-ה'), תלונת המן (במדבר י"א, ד'-ט'), חטא העגל (שמות ל"ב, א'-ו) ותלונות תבערה וקברות התאווה (במדבר י"א)?

ה. ולבסוף: רש"י, שהכיר את מדרשי חז"ל, אימץ את דבריהם ברוב המקומות, ומכאן שראה בהם לא רק לקח טוב, אלא גם פרשנות מתקבלת על הדעת; אולם, בשני מקומות - לגבי המורדים בים סוף ולגבי זהות האנשים בחטא המרגלים (סעיפים 6 וְ7 לעיל)- השמיט רש"י את הזיהוי של המדרש, והשאיר את החוטאים באלמוניותם. מהו פשר ההבדל בין רש"י לבין המדרש בנקודה זו?

ג. הבסיס לזיהוי עם דתן ואבירם

עיגון פירוש חז"ל בכתוב

במדרש עצמו התפרשו שלושה נימוקים לשוניים ליצירת הזהות:

א. השימוש החוזר במילה "נצבים" בסיפור ההפגנה מול משה ואהרן במצרים ובפרשת קורח: "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים...ויפגעו בהן שוטרי ישראל" (שמות ה', כ'-כ"א) מול "ודתן ואבירם יצאו נצבים" (במדבר ט"ז, כ"ז)[8].

ב. תיאור התורה את שני העברים במצרים כ"נצים" הזכיר לחז"ל את האמור עליהם בפרשת פנחס "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כ"ו, ט'); ואלה הם דברי חז"ל:

וכן אתה מוצא שלא נשמע הדבר אלא על ידי העברים, שנאמר "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים" (שמות ב', י"ג), - זה דתן ואבירם, קראם "נצים" על שם סופם. (שמות רבה, א', כ"ט, ד"ה "והנה שני אנשים עברים נצים").

ג. השימוש בכינוי הסתמי "אנשים" נראה היה לחז"ל משמעותי, בגלל החזרה עליו בפרשת קרח (במדבר פרק ט"ז, פסוקים ב', י"ד, כ"ו, ל',):

"ויותירו אנשים ממנו" (שמות ט"ז, כ') - אלו מחוסרי אמנה שהיו בהם, ומי הם? אר"ש בן לקיש אלו דתן ואבירם, נאמר כאן "אנשים" ונאמר להלן "אנשים", שנאמר (במדבר ט"ז, כ"ו) "סורו נא מעל אהלי האנשים" - מה אנשים שנאמרו להלן דתן ואבירם אף אנשים שנאמרו כאן דתן ואבירם. (שמות רבה (וילנא) פרשה כ"ה, י', ד"ה "ויותירו אנשים").

המונחים המקבילים, שלמעט האחרון (אנשים) אינם כל כך נפוצים, יוצרים, לדעת חז"ל, זיקה משמעותית בין הפרשיות. אולם, בשתיים מן הפרשיות עליהם אמרו חז"ל שדתן ואבירם הם הפועלים בהן, לא מצאנו שום מונח מקביל: במרד על ים סוף, ובפרשת המרגלים. בשני מקרים אלה מדובר על כלל ישראל: בים סוף - "וישאו בני ישראל את עיניהם" (שמות י"ד, י'), ובמרגלים: "עדה" וְ"בני ישראל"[9], ולא על כמה אנשים בודדים, כמו בשאר הפרשיות. מסתבר שזו בדיוק הסיבה שרש"י לא פירש כחז"ל בשני המקומות הללו[10].

רש"י הבין שהופעתם של דתן ואבירם היא תמיד הופעה של אנשים בודדים או של קבוצה בעם, ולא של הציבור כולו. המכנה המשותף של כל ההופעות הוא היציאה המופגנת נגד משה רבנו ומנהיגותו. כנראה שברוב המקרים המרד במנהיגותו של משה לא היה מקובל על דעתו של רוב העם, אלא מקורו בקבוצה קטנה בעלת מניעים ואינטרסים מיוחדים. הופעתם הראשונה והופעתם האחרונה של דתן ואבירם מחדדות את הפן הזה בהתנהגותם: "ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר...." אומר העברי המכה למשה במצרים (שמות ב', י"ד), וכאשר קורא משה לדתן ולאבירם, בפרשת קרח, הם אומרים לו "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר ט"ז, י"ג) ולבסוף הם ממאנים לקבל את סמכותו ואומרים לו "העיני האנשים ההם תנקר[11] - לא נעלה" (שם פסוק י"ד), דהיינו "אנו מסרבים לקבל את שרותך ואת שררתך". הזיקה בין מריבתם של דתן ואבירם עם עצמם ("שני אנשים עברים ניצים") ועם משה ( "אשר היצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה'"), בתחילת דרכם ובסופה, מלמדת אותנו על מימדי העומק של מרד קורח.

מקורו של המרד

המפרשים נחלקו לגבי מועד התרחשותו של המרד. ראב"ע (במדבר ט"ז, א') סבר שהוא אירע אחרי מינוי הלווים במקום הבכורות, בשל העובדה שזהו נושא מרכזי במרד קורח. הרמב"ן (שם) חלק עליו, וקבע שהמרד התרחש אחרי עונש המרגלים, שהרי אחרת אי אפשר להבין את דברי דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (שם, פסוק י"ד). הן ראב"ע והן הרמב"ן תמכו את דבריהם בזיקה שבין תוכן הטענות של קורח ודתן ואבירם לבין אירועים שקדמו להם. לעומת זאת, מדברי חז"ל שהובאו לעיל עולה שיש שורש אחר, קדום וראשוני יותר, לפחות למרד דתן ואבירם. עוד במצרים - הרבה לפני שהיה אפשר להצביע על איזו שגיאה מנהיגותית של משה, על חלוקת משרות לקויה או על כשלון בהובלת העם לארץ ישראל - נמצאו מי שיצאו נגדו, אלא שאז קולם נבלע בתמיכה הכללית במנהיגות משה, ולכן לא זכה למקום בולט; אולם, כאשר אנו קוראים בפרשתנו על מרדם במנהיגותו של משה, אנו מבינים שאין זה מרד יש מאין, ודבריהם כאן הם בבחינת התחסדות ותירוץ, שהרי עוד במצרים הם סירבו לקבל את בקורתו המוצדקת של משה על התנהגותם, וכפרו במנהיגותו עוד כשהייתה בחיתוליה.

ההלשנה לפרעה, כפי שהתפרשה על ידי רש"י והמדרש, היא נסיון לחסל את הסיכוי שיצמח מנהיג לבני ישראל המשועבדים. ובאמת, אם אחרי חטא המרגלים אפשר להביו את האכזבה והמרירות על כך שלא ייכנסו לארץ - אף כי אין סליחה להאשמת משה במצב זה - הרי שבמצרים, בעצם השעבוד, נראית התנגדותם של דתן ואבירם תמוהה. גם עמידתם מול משה ואהרן אחרי כשלונם הראשון להביא לגאולת ישראל (ראו לעיל בפרק ב' של השיעור, סעיף 4) על פי חז"ל ורש"י, מבטאת מגמה דומה: "אשר הבאשתם את ריחנו". אף אם יש צד אמיתי בדברים, הם מסתירים את ההתנגדות היסודית למנהיגותו של משה.

ייתכן שגם החטא של האנשים שהותירו מן (שם סעיף 5) מתפרש באופן דומה: ודאי שיש כאן חוסר אמונה, אבל באופן ראשוני יותר יש בכך חוסר אמון במשה וחוסר משמעת, כפי שנאמר "ויקצף עליהם משה" (שמות ט"ז, כ').

ד. הסבר שיטת חז"ל במדרש

האידיאולוגיה של דתן ואבירם

חז"ל הוסיפו עוד שתי מרידות לכרטיס הביקור של דתן ואבירם - בים סוף ובחטא המרגלים (סעיפים 6 וְ7 בפרק ב' של העיון). בשני המקרים הללו אין בסיס פרשני לזיהוי שלהם, כפי שהראינו לעיל, ועלינו להבין מדוע הם הוסיפו דווקא את שתי המרידות הללו. נראה כי חז"ל הדגישו את המרכיב האידיאולוגי במרדם של דתן ואבירם. לפי רש"י, מצאנו את המכנה המשותף בין האירועים השונים בשלילת מנהיגותו של משה, כלומר מוקד המרד הוא פוליטי; לדעת חז"ל עלינו להתמקד באידיאולוגיה שהנחתה את דתן ואבירם: ההתנגדות למשה היא התנגדות לעמדותיו ותוכניותיו.

חז"ל הבינו שכבר במצרים התגלתה התנגדות לתוכנית של יציאת מצרים ולהנחות האידיאולוגיות שלה. עוד בראשית הופעתו של משה זיהו דתן ואבירם את ה'סכנות' הטמונות בתוכניתו של משה, וניסו למנוע אותו מלממש את 'תוכניותיו'. לדעתם, הפרויקט הגדול של יציאת מצרים הוא טעות מראשיתו. הם מצביעים על כשלונו כבר בשלב הראשון, כאשר פרעה מחריף את הגזרות במקום לשחרר את ישראל, וממשיכים להציג את עמדתם ואת טעותו של משה בכל שעת משבר; כל רגע קשה הוא, עבורם, הזדמנות לחזור ולהציע את משנתם האידיאולוגית, לפיה הבטחון הקיומי שהיה לבני ישראל במצרים טוב מההימור המסוכן של יציאת מצרים וארץ ישראל. לכן, לדעת חז"ל, דווקא המרד על הים, בו נשמעת הטענה "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים" מציג בשלמות את מפלגת דתן ואבירם. לא שמענו על טענה כזו במצרים, אך אם נאמין לעובדות שבפי העם המתלונן על הים, הרי שבאמת ההתנגדות ליציאת מצרים הועלתה עוד במצרים. ומי העלה אותה? כנראה שכל אלה הנזכרים כמתנגדים למשה בשלבים מאוחרים. מכאן הסיקו חז"ל את הזהות בין המורדים במשה לבין אידיאולוגית ההתנגדות ליציאת מצרים.

כמו במרד על הים, גם קריאת העם בפרשת המרגלים משקפת אידיאולוגיה דומה: "נתנה ראש ונשובה מצרימה". גם כאן אין להבין את יוזמת העם (ולפי חז"ל - דתן ואבירם) כפתרון אד הוק לבעיה שעוררו המרגלים, אלא כניצול של הסיטואציה כדי לקדם את האידיאולוגיה הותיקה של שלילת יציאת מצרים.

בני ישראל התלוננו עוד תלונות רבות במסעם במדבר, אך חז"ל הבינו שהתלונות האחרות אינן ממין הטענה הזו: כל התלונות האחרות נגעו לבעיות המזון והמים, ולפיכך אין לראותן כמשקפות התנגדות ליציאת מצרים, אלא הן נובעות מצורך קיומי, שלעתים היה כרוך גם בחוסר אמון או בחוסר אמונה בה'. שלושת המקרים בהם נושא התלונה אינו מזון ומים, אלא התוכנית הגדולה של מסע ישראל ממצרים לארץ ישראל, הם התלונה על הים, התלונה במרגלים, ותלונת דתן ואבירם בפרשת קורח, ולכן הסיקו חז"ל שכולם קשורים בדתן ואבירם.

שתי הטענות המרכזיות של דתן ואבירם

אם נדייק עוד, נמצא שההתנגדות ליציאת מצרים מבוססת על שתי טענות שונות:

1.מבחינת התהליך - הטענה שהמסע במדבר לא יצליח, ויביא למותם של ישראל בגלל הקשיים הטמונים בו.

2. מבחינת התוצאה - הטענה שארץ ישראל אינה מהווה תחליף טוב למצרים, ומוטב היה להישאר במצרים.

בתלונה על הים באה לידי ביטוי הטענה הראשונה, שהרי המתלוננים לא יודעים עדיין מה טיבה של ארץ ישראל, אך הם מפקפקים בסיכוי להצליח לגבור על קשיי המסע: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות י"ד, י"א), וכן "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר" (שם, י"ב). טענתם מבליטה את הניגוד בין שתי אפשרויות - מצר אחד מצרים, ומצד שני המדבר. כאשר הים נמצא מול העם ומצרים מאחוריהם, אין הם יכולים לחשוב על אופק אחר, אך הסיטואציה עצמה היא סמלית, שכן היא מבטאת את היותו של המסע חסר סיכוי.

בתלונת העם במרגלים באה לידי ביטוי הטענה השנייה, שהרי המדבר כבר מאחוריהם, ועתה פניהם לארץ ישראל. אם נדייק, נראה שתלונת העם "ונשובה מצרימה" לא עלתה אחרי דברי המרגלים הראשונים, שהבליטו את הקושי הצפוי בכבוש הארץ ("אפס כי עז העם הישב בארץ..." [במדבר י"ג, כ"ח]), אלא אחרי שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ עצמה ("ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה...ארץ אוכלת יושביה היא..." [שם ל"ב]). כאן הניגוד כבר אינו בין מצרים והמדבר, אלא בין שניהם לארץ ישראל: "ויאמרו אליהם כל העדה...לו מתנו בארץ מצרים ובמדבר הזה לו מתנו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה" (שם פרק י"ד, פסוקים ב'-ג'). החלופות הן מצרים והמדבר מצד אחד, וארץ ישראל מן הצד שני. המרגלים טענו לא רק כלפי הדרך, אלא כלפי התוצאה, כלומר כיבושה של ארץ ישראל הוא בלתי אפשרי, וגם החיים בה אינם כדאיים.

מה באשר לטענתם של דתן ואבירם בפרשת קורח? ממבט ראשון נראית טענתם מסורבלת:

(יב)...לֹא נַעֲלֶה!
(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?!
(יד)אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה!

טענתם כוללת גם את המרכיב הפוליטי, כמו שפירש רש"י[12] - בקביעתם "לא נעלה" שבפתיחת דבריהם ושאלתם "כי תשתרר עלינו גם השתרר" שבסיום דבריהם; וגם את המרכיב האידיאולוגי, כחז"ל, בחלק המרכזי של דבריהם. מה בדיוק הם טוענים? ממבט ראשון נראה כאילו טענתם בחלק הראשון (י"ב-י"ג) ובחלק שני (י"ד) זהה: הם אומרים ושונים כי משה הוציא אותם מצרים וכעת הם מתים במדבר. אולם, לאור הניתוח שערכנו, ניתן להבחין שבפרשתנו מצטרפות שתי הטענות שכבר עלו במקרים הקודמים כנגד יציאת מצרים לכדי טענה שלמה ומפותחת:

א. משה כשל כאשר סבר כי העם יוכל לגבור על קשיי המדבר, ואכן עתה העם מת במדבר ולא יכול להכנס לארץ, כפי שנטען עוד על הים ובמצרים. זו משמעות החלק הראשון המעמת את מצרים עם "להמיתנו במדבר".

ב. בחלק השני הם שוללים את התכלית האידיאולוגיה של משה רבנו - "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו", ואני מציע לפרש זאת כך: "לא רק שלא הצלחנו להגיע אליה, (שהרי זה נאמר כבר בפסוק הקודם), אלא שבאמת אין ארץ כזו, ואין באמת אפשרות שתהיה לנו נחלת שדה וכרם". הבנה זו מעניקה יתר רצינות לטענתם, שכן החלק הראשון באמת תמוה: האם משה אשם בכך שהם תקועים במדבר? הרי זו אחריותם הגמורה! לפי דברינו יש לקרוא את טענתם כך: ראשית - לא הצלחת במבחן התוצאה להביאנו לארץ, כפי שטענו מתחילת הדרך; ואם תאמר 'אשמתכם היא', הרי נשיב לך כי יודעים אנו כבר שגם לו היינו ממשיכים, לא היה לנו לאן ללכת, שהרי המרגלים סיפרו לנו את האמת אודות הארץ. ייתכן שמרומזת כלפי משה טענת קונספירציה: כדי שלא תעמוד מול כשלון תוכניתך, כאשר יגלו כולם שהארץ איננה זבת חלב ודבש כפי שהבטחת, ואיננו יכולים לרשת בה נחלת שדה וכרם - גרמת שניענש בכך שלא נוכל ליכנס אליה כלל ואנו מתים במדבר. כינויים את ארץ מצרים "ארץ זבת חלב ודבש" מדגיש את המימד הזה באידיאולוגיה השוללת את יציאת מצרים: מצרים היא הארץ הטובה והראויה, ולא ארץ ישראל.

ה. המשמעות העמוקה של מרד דתן ואבירם

פשר ההתנגדות למשה

מדוע שעבדים משועבדים יתנגדו למנהיגות הקמה ומבטיחה להם חרות ושפע חומרי בארצם? מה הטעם בהתנגדות הפוליטית ומה הטעם בהתנגדות האידיאולוגית?

ניתן להעמיד את מרדם הפוליטי של דתן ואבירם על ציפיות אישיות שלא התממשו - אולי מכוח היותם בני שבט ראובן הבכור וציפייתם לזכות בנתח בהנהגה משום כך, או מסיבות אחרות. את מרדם האידיאולוגי ניתן אולי להבין מתוך החשש לכישלון ולאכזבה.

אולם, דומני שאין בהסברים אלה די, במיוחד לאור פירושם של חז"ל ורש"י, המבליטים את האופי השיטתי והעקרוני של המרד. האופוזיציה של דתן ואבירם היא בבחינת אופוזיציה נצחית, ויש להבין אותה במבט כזה. צדיקים שהיו אצל החוזה מלובלין סיפרו שכאשר הוא דיבר על קורח, הוא היה קורא לו 'דער הייליגער זיידע קורח' ('הסבא קדישא קורח'); אינני יודע אם אנו יכולים להעביר כינוי זה לדתן או אבירם ולומר 'דער הייליגער דתן', אך נראה לי שגם הצגתם כשני קוריוזים חולפים, כשרלטנים תאבי שלטון, או כרשעים קטני אמונה וחסרי סבלנות בלבד, לא תקלע לעומק כוונת התורה.

הסבר המרד ה'פוליטי' לשיטת רש"י

נפתח את ההסבר בשיטת רש"י, כלומר בהבנת המרד ה'פוליטי'. נראה כי דתן ואבירם אינם מתנגדים למשה רבנו האיש, אלא הם מתנגדים לרעיון הפוליטי עצמו, כלומר עצם העובדה שנוצרת מנהיגות ומתגבש מבנה מדיני עצמאי שהם ייאלצו לקבל את סמכותו, היא מקור התנגדותם. אמנם הם מצויים בתוך מדינה שיש בה פוליטיקה ושלטון - אך זה איננו השלטון שלהם: הם אינם צריכים להעריך אותו, הם לא חייבים להשפיע עליו, ולשלטון גם אין כל עניין בהם מלבד מילוי חובותיהם. אם רק 'יהיו בסדר' ולא יסתבכו, הם יכולים, ברמה האישית והחברתית, לעשות ככל העולה על רוחם. מבחינה זו, העבדות לשלטון זר - משחררת, עד כמה שקביעה זו נשמעת פרדוכסלית. היחס לשלטון הזר יכול להיות לגמרי אינסטרומנטלי: משתדלים להסתדר איתו, להפיק ממנו תועלת ולא להינזק מפגיעתו. יחס כזה אינו אפשרי לשלטון העצמי, שיש לו סדר יום לאומי ורוחני משמעותי וציפיות משמעותיות מאיתנו, ושיכול לשלול מאיתנו את החירות להיות כפרטים כפי שאנו רוצים. חרות מדינית יכולה לפגוע בחירות הפרטית. "אל תשתרר" הם אומרים למשה: תן לנו לריב כרצוננו ולחיות כרצוננו - חרות ללא אחריות: האחריות שתובעת העצמאות המדינית שוללת את החירות הקלה המתקיימת תחת שלטון זר, שאיננו מטיל שום אחריות.

הד לעמדה מעין זו ניתן למצוא בקביעת זרמים מסויימים בימינו ש'דינא דמלכותא דינא' חל כלפי גויים ולא כלפי שלטון יהודי. את הסדר החברתי שכופה שלטון זר ניתן לקבל בכל מקרה, מפני שאין שום יומרה שיהיה נכון או אמיתי; אבל השלטון שלנו, של ישראל, מוכרח שיהיה אמיתי וצודק, ולכן אין 'דינו דין'. תוצאת לוואי של עמדה זו סוג זה עלולה להיות העדפה של שלטון גויים בחו"ל על פני עצמאות מדינית בארץ ישראל[13].

הסבר המרד האידיאולוגי לשיטת חז"ל

מדוע מתנגדים דתן ואבירם ליציאת מצרים? האם חיי העבדות במצרים נוחים להם? האם הם אינם רואים את התקווה הגדולה שבחיים בארץ ישראל? דומה, שגם כאן ההתנגדות שלהם היא עמוקה ונצחית. מצרים מעניקה ומסמלת את הביטחון הקיומי השלם: 'בסך הכל, יש לנו חיים בורגניים לא רעים. אנחנו שכירים, אף אחד לא מאיים עלינו בפיטורים, יש משכורת קבועה, יציבות כלכלית, מזון ('סיר בשר ולחם לשובע'... [על פי שמות ט"ז, ג'])'. אלו הם חיים ללא אופק, ללא אשליות, ללא עליות וירידות קיצוניות - ללא ספק. ואכן במצרים אין ספקות: הנילוס זורם תמיד, והחקלאות מובטחת - "אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים י"א, י'). יציאת מצרים היא ויתור על הביטחון הבורגני, ודתן ואבירם תמהים לטובת מה נעשה הויתור הזה. כל הבטחה של אופק אחר, שונה, תובעת שינוי הכרוך בתהליך שיש בו סיכונים וקשיים. המדבר קיים תמיד במעבר בין מציאות אחת למציאות אחרת אפשרית, הקיימת כחזון, אבל הטענה שלהם אינה רק כלפי הדרך, כאמור, אלא גם כלפי התכלית: החלפת הבטחון הקיומי של מצרים בארץ ישראל, איננה החלפת בורגנות במקום אחד לטובת בורגנות במקום אחר; זהו ויתור לצמיתות על שיווי המשקל הקיומי היציב שהעניקה מצרים. בארץ ישראל החיים מתוחים באופן תמידי בין ארץ לשמים: הם אינם במנוחה, אלא בשאיפה להתקדמות. ארץ ישראל איננה אובייקט שמשיגים אותו ובכך תם העניין, אלא היא אופן של חיים, שבהם מול כל הווה מתייצב אופק אחר, גבוה יותר, הקורא לשינוי. לכן, ברור שבארץ ישראל אף פעם לא תהיה יציבות ובטחון כמו במצרים. בארץ ישראל חיים כשעיני ה' עלינו (שם, פסוק י"ב), ואנו נתונים בברית הנבחנת מידי יום ומידי שנה; אפשר להגיע עד השמים - וליפול עד התהום; היום אינו כמו אתמול, ומחר לא יהיה כמו היום. מנקודת ראות זו אכן ארץ מצרים היא "זבת חלב ודבש" וארץ ישראל איננה כזאת. זו הסיבה הקיומית העמוקה, עד ימינו, לבחירה של יהודים להישאר בעבדות הגלות הבטוחה, ולא לבוא אל ארץ ישראל המתוחה[14].

'החרות הקשה'

יתר על כן - השאיפה לחיים מטיפוס מצרים היא כל כך עמוקה, עד שיהודים טובים מנסים לממש אותה כאן, בארץ ישראל, כאילו שניתן ללכת נגד רוחה ועצמיותה של הארץ ולכפות עליה לבוש בורגני לא לה. יהודי הוא שליח, וחיי ארץ ישראל הם קיום שליחותו. הממאן בשליחותו, מי שאינו רוצה לצאת ממצרים - עלול למצוא עצמו, חלילה, כמו דתן ואבירם, כשהאדמה בולעת אותו.

בשורשם, מתלכדים המרד האידיאולוגי (כחז"ל) והמרד הפוליטי (כרש"י) לנקודה אחת: העצמאות המדינית, וחיי ארץ ישראל, מציעים לנו משהו שניתן לקרוא לו, תוך שאילת מונח מהפילוסוף לוינס, "חרות קשה". הליכה, חיפוש וטיפוס, מתוך חירות שאין בה רגע שעמום, אבל יהיה מי שיאמר שחסרים בה כמה רגעי שלווה. ארץ שמגיעים אליה לא מפני שרוצים ליהנות מהשפע שהיא מוציאה מעמקי אדמתה, אלא מפני שממנה - ורק ממנה - ניתן להגיע לשמים.

 

[1] ראה באתר זה בשיעוריהם של ר"א סמט, ר"י גרוסמן, ר"מ ליבטאג ועוד.

[2] עיינו רש"י וספורנו לפסוק ט"ז, ג', וכך עולה גם מן המבחן שמציע משה לבחירת "האיש אשר יבחר ה'" (שם ו'-ז') ומדבריו המפורשים "ובקשתם גם כהונה" (י').

[3] עונשו של קרח אינו ברור, והפסוקים אינם ברורים כל צרכם; חז"ל התלבטו בכך, וכך גם המפרשים. דנו בכך באריכות הרב אלחנן סמט והרב מנם ליבטאג בשיעוריהם בשנים הקודמות.

[4] קרח נזכר לראשונה ברשימת שמות שבט לוי (שמות, ו', כ"א).

[5] על פי המדרש (שמות רבה [וילנא], פרשה א', כ"ט" "וירא כי"), האיש העברי שהוכה על ידי המצרי היה דתן עצמו. לא ציינתי זאת למעלה, משום שסברתי שעובדה זו היא נגזרת הכרחית מסיפור העברים הניצים והאיש העברי המוכה: אחד העברים הניצים אומר "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב', י"ד) ובסיפור העברי המוכה שלעיל קראנו "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שם י"ב), ואם כן הדרך היחידה בה יכול היה האיש העברי לדעת שמשה הרג את המצרי היא שהוא בעצמו היה המוכה. כיוון שחז"ל מזהים את הנצים עם דתן ואבירם, הרי שרק אחד מהם יכול להיות האיש.

[6] עיינו לקמן סעיף 5.

[7] שמות רבה, א', כ"ט, "וירא כי אין איש".

[8] שמות רבה, פרשה ה', כ' ד"ה "יכו שוטרי".

[9] "עדה": במדבר פרק י"ד, פסוקים א', ב', י', כ"ז, ל"ה, ל"ו.

"בני ישראל": שם, פסוקים ב', ה' ז', י', כ"ז.

[10] יש כאן דוגמה ליחסו של רש"י למדרש: כאשר רש"י יכול ליישב את המדרש על פי פשוטו של מקרא, כלומר כאשר קיים נימוק פרשני (טקסטואלי) לדברי המדרש, הוא מפרש כמותו, אך כאשר דברי חז"ל אינם נסמכים על המקרא, הוא נמנע מלהביאם (לפחות במקרה זה).

[11] כלומר - "האם אתה סבור להענישנו מכוח סמכותך?!".

[12] הובא לעיל.

[13] ההשוואה היא לשם המחשה והיא איננה מדוייקת: דתן ואבירם דוחים את השלטון של משה רבנו, והזרמים שאליהם אני מכוון דוחים את השלטון החילוני של ימינו. למרות זאת, יש איזה יסוד משותף ביניהם: כאשר דתן ואבירם דיברו נגד משה בראשית דרכו, התורה עדיין לא ניתנה לו ולא היו לו שטריימל וגרטעל; הוא היה יהודי מתבולל שגדל על ברכי התרבות המצרית, ורק התקלות עם אירוע אנטישמי גרמה לו לשים לב למתרחש אצל בני עמו.

[14] לאו דווקא מבחינה בטחונית. המתיחות נובעת מכך שבארץ ישראל לא ניתן להסתפק במצב הנוכחי, השאיפה היא ליותר ויש הטלת ספק תמידית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)