דילוג לתוכן העיקרי
הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

להאזנה

אחת הפרשיות ההלכתיות המורכבות ביותר בתורה היא פרשת בשר התאווה (דברים פי"ב). קיימות פרשיות הלכתיות המכילות פרטים רבים יותר מפרשה זו, ברם פרשה זו מיוחדת בכך שהיא עוסקת בנקודה אחת, מאריכה בה מאוד וחוזרת מספר פעמים על פרטים שונים בלי כל סדר בולט לעין.

כדוגמה: חובת הבאת קרבנות מוזכרת בפרשה חמש(!) פעמים (ואולי אף יותר), וחלק מהאיזכורים הם חזרות מדוייקות על איזכורים אחרים. כך, לדוגמא, ניתן להשוות בין פסוק ו לבין פסוק יא:

"והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם, ואת מעשרֹתיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבֹתיכם ובכֹרֹת בקרכם וצאנכם". (י"ב, ו)

"והיה המקום אשר יבחר ה' א-לוהיכם בו לשכן שמו שם - שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולֹתיכם וזבחיכם, מעשרֹתיכם ותרֻמת ידכם, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'". (י"ב, יא)

פרט לחזרות המרובות, קיימת בפרשה זו גם בעיה תוכנית: בראשית הציווי על אכילת בשר תאווה, התורה מדגישה שפרשה זו אמורה "כי ירחיב ד' את גבֻלך" (י"ב, כ) - כלומר, כבוש נוסף לאחר שיכבשו ישראל את עבר הירדן המערבי. ביטוי דומה במשמעות זו מצאנו ביחס לפרשת ערי המקלט (י"ט, ח), אך לא ברור מדוע התורה תולה את היתר בשר התאווה בהרחבת הגבול. יתר על כן: בפסוק י התורה כותבת במפורש שבשר תאווה יותר עוד לפני הרחבת הגבול, לאחר שבני ישראל ישבו לבטח בארץ ישראל.

בעיה אחרונה שנזכיר כאן נוגעת לפסוק כב:

"אך כאשר יֵאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדו יאכלנו". (י"ב, כב)

בפסוק כא, התורה קובעת שניתן לאכול בשר תאווה "בכל אות נפשך". מייד אחר כך, בפסוק כב, כותבת התורה "אך כאשר יֵאַכֵל". המילה "אך" לכאורה אינה מתאימה כאן: אין כאן ניגוד לאמור בפסוק הקודם, אלא המשך והשלמה. כיוון שמותר לאכול בשר תאווה בכל אות נפשנו - ממילא מותר לאוכלו כצבי וכאיל.

חלוקת הפרשה לחטיבות

כדי להבין את פרשת בשר התאווה, יש לפתוח ולחלק אותה לשלושה חלקים. אנו נחלק את הפרשה לשלוש חטיבות (עם חפיפה מסויימת ביניהן): פסוקים ד-יב, פסוקים יג-כה ופסוקים כ-כט[1].

החטיבה הראשונה מכילה דין אחד בלבד - חובת הבאת הקרבנות לבית המקדש. חטיבה זו מנוסחת בלשון רבים, והיא אינה מתייחסת כלל לאכילת בשר התאווה. סמוך לתחילת החטיבה ולסופה מופיעים ביטויים דומים: "והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם" בפסוק ו, ו"שמה תביאו... עולֹתיכם וזבחיכם" בפסוק יא.

החטיבה השנייה מכילה שלושה דינים: איסור הבאת קרבנות בכל מקום, חיוב הבאת קרבנות לבית המקדש ואיסור אכילת דם. פרט לאיסור אכילת דם (שאליו נתייחס להלן), החטיבה מנוסחת כולה בלשון יחיד, והיא מבחינה בין העולות לבין שאר הזבחים והקרבנות: חלקה הראשון (פסוקים יג-טז) דן בקרבן העולה, וחלקה השני (פסוקים יז-כה) דן בשאר הקרבנות. מבנה כל חלק הוא איסור הקרבת קרבן בכל מקום, חיוב הבאתו למקום אחד, היתר בשר תאוה ואסור אכילת דם. קיימים גם פסוקים מקבילים בין שני חלקים אלו כדוגמת "בכל אות נפשך", "לא תאכל(נ)ו על הארץ תשפכנו כמים.

החטיבה השלישית פותחת בהיתר אכילת בשר תאווה, מזכירה את איסור אכילת דם ומסיימת באיסור לשחוט קדשים מחוץ למקדש. אף חטיבה זו, כמו החטיבה השנייה, מחלקת בין קרבן העולה לבין הקרבנות האחרים.

איסור שחוטי חוץ

למעשה, האיסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש הוזכר כבר בעבר - בפרשת אחרי-מות (ויקרא י"ז, א-ה). בפרשתנו, התורה מסבירה שהגויים נוהגים לעבוד את אלוהיהם תחת כל עץ רענן, ולנו אסור לעשות כך לה' אלוקינו אלא עלינו להביא את כל הקרבנות למקום אחד. בפרשת אחרי-מות, התורה אוסרת לשחוט בהמות מחוץ למשכן, ומנמקת: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

ההבדל הבולט בין שתי הפרשיות המזכירות את איסור שחוטי חוץ הוא היתר בשר התאווה: בפרשת אחרי-מות נאסר לשחוט בהמות מחוץ למשכן, ואילו בפרשתנו הותר לשחוט בהמות מחוץ למשכן לצורך אכילת בשר תאווה. ואכן, כידוע אכילת בשר תאווה הייתה אסורה במשך כל ימי הנדודים במדבר, והותרה רק עם הכניסה לארץ.

מהו טעם האיסור? בפרשת אחרי-מות, התורה מתייחסת לשחיטת בהמות מחוץ למשכן בדומה לאיסור רצח:

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' - דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונִכרת האיש ההוא מקרב עמו". (ויקרא י"ז, ג-ד)

הניסוח שהתורה משתמשת בו מלמד שהשוחט בהמות לצורך אכילתן עובר על איסור מעין רצח. לפי הבנה זו, הכניסה לארץ מבטאת ירידה בדרגה, שהרי בפרשת ראה הותר לשחוט בהמות גם לצורך אכילתן[2]. ייתכן שהכניסה לארץ אכן מהווה ירידה בדרגה, שכן במדבר הקב"ה התהלך במחנה לרוח היום, ובארץ ישראל (אף שעיני ה' נתונות בה מראשית השנה ועד אחריתה) - רמת השראת השכינה היא נמוכה יותר[3].

בשר התאווה לעומת הקרבנות

בפרשתנו, התורה מדגישה את חוסר המשמעות שיש לייחס לאכילת בשר תאווה: "כאשר יֵאַכֵל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו". בדומה לכך, התורה גם מדגישה את חוסר המשמעות של דם בשר התאווה: "על הארץ תשפכנו כמים". ראינו לעיל, שבפרשת אחרי-מות נאסר לשחוט בהמות מחוץ למשכן כדי שלא ייראו כקרבן לשעירים. נראה, שהתורה מעוניינת להדגיש בפרשתנו שאין כל קדושה בדם ובבשר התאווה, כדי שלא יעלה על דעתו של איש שהשוחט בשר תאווה מחוץ למשכן מקריב קרבן לשעירים.

מגמה דומה מצאנו ביחס לבכור שנפסל:

"וכי יהיה בו מום - פִּסח או עור כל מום רע - לא תזבחנו לה' א-לוהיך: בשעריך תאכלנו, הטמא והטהור יחדו, כצבי וכאיל: רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים". (ט"ו, כא-כג)

התורה מדגישה שמותר לאכול בכור שנפסל כשם שאוכלים צבי ואיל, ואף דמו אינו חשוב ונשפך על הארץ כמים. שוב - התורה מבקשת להדגיש שבכור שנפסל אינו קרבן (בניגוד לבכור תמים), ואכילתו מחוץ לירושלים אינה מהווה הקרבה לשעירים[4].

אמנם, ייתכן שיש יותר צורך להדגיש את חוסר החשיבות של שחיטת בשר התאווה בארץ ישראל, שכן התורה מקישה במפורש בין דיני אכילת בשר התאווה לבין דיני הקרבן: התורה מצווה לזבוח את הבהמה "כאשר ציוויתיך"[5], למרות שבשום מקום לא מופיעים דינים לגבי שחיטת בשר, פרט לשחיטת בשר קרבנות. עולה מכך, ששחיטת בהמה לצורך אכילתה דומה - מבחינות מסויימות - לשחיטת בהמה לצורך הקרבתה.

ואכן, ניתן לבסס סברה זו בשתי ראיות[6]:

א. התורה מצווה לתת מתנות כהונה מכל בהמה הנשחטת, כשם שהיא מצווה לתת מתנות כהונה מבשר זבח השלמים. מתנות הכהונה הניתנות מהשלמים הן קדושות, כמובן, וייתכן שישנה קדושה מסויימת אף במתנות הניתנות מבשר החולין.

ב. בספר שמואל (י"ד, לג-לה) מסופר שלאחר שעם ישראל שחט ואכל על הדם - שאול הקים אבן גדולה, שחט עליה והפך אותה מאוחר יותר ליסוד המזבח. אם אין קשר בין שחיטת בשר חולין לבין עולם הקרבנות - לא ברור מדוע הוא הקים מזבח על אותה האבן. לפי הצעתנו, גם שחיטת בשר חולין היא בעלת משמעות מסויימת של קרבן, ולכן אותה אבן ששחטו עליה בשר תאווה - הפכה מאוחר יותר ליסוד המזבח.

ואכן, ניתן להציג את הזיקה שבין בשר החולין לבין בשר הקרבנות באופן נוסף: בשל הבעיה האימננטית שבשחיטת בהמה לצורך אכילתה, התורה מתירה לעשות זאת רק במקום מצווה. במדבר לא הותר לשחוט בהמות אלא כדי להקריב קרבנות, ואילו בארץ ישראל הותר לשחוט בהמות גם לצורך אכילה, שכן עצם השחיטה היא מצווה. באופן כלשהו, כל בהמה הנשחטת - יש בה מימד של מתנה לה'.

אמנם, קיים הבדל בולט בין שחיטת בשר חולין לבין שחיטת בשר הקרבנות. בפרשתנו נאמר שיש לשפוך את דם הבהמה על הארץ כמים, ואילו בפרשת אחרי-מות נאמר שיש לכסות את הדם. פשר חובת כיסוי הדם הוא ברור: ראינו שיש בעיה בשחיטת בעל חיים לצורך אכילתו, וכיסוי הדם מבטא בושה על הריגתו לצורך אכילה בלבד[7]. מסתבר, שהתורה ביקשה ליצור פער בין שחיטת חולין לבין שחיטת קדשים, ולכן ציוותה לשפוך את דם החולין ולא לכסותו.

איסור אכילת דם

התורה נותנת שני נימוקים לאיסור אכילת דם: מחד - כיוון שהוא ניתן על המזבח (ויקרא י"ז, יא), ומאידך - כיוון ש"הדם הוא הנפש". הנימוק הראשון מבהיר מדוע אסור לאכול דם בהמה, ואילו הנימוק האחרון מסביר מדוע אסור לאכול גם דם של עוף וחיה (שאינו ניתן על המזבח). כניגוד לדם, ניתן לציין את החֵלֶב: התורה אוסרת לאכול חלב רק בשל סיבה אחת - כי הוא ניתן על גבי המזבח (ויקרא ז', כה) - ולכן אין כל בעיה לאכול חלב חיה, שאינו ניתן על גבי המזבח.

למעשה, קיים הבדל נוסף בין חלב לבין דם: חלב נבילה מותר בהנאה, ואילו דם אסור בהנאה. לאור דברינו לעיל, נראה שהסיבה לכך היא שיש נימוק נוסף לאיסור אכילת דם - "כי הדם הוא הנפש". מעתה, ייתכן שאנו מצווים לשפוך את הדם כדי למנוע שימוש בו[8].

איסור אכילת הדם מופיע בפרשתנו פעמיים: פעם אחת ביחס לעולה, ופעם אחת ביחס לקרבנות האחרים. בפעם השנייה, התורה חוזרת על האיסור שלוש פעמים, אולם בכל פעם היא נותנת לו נימוק שונה: בפעם הראשונה, האיסור מנומק בכך ש"הדם הוא הנפש"; בפעם השנייה, התורה קובעת שיש לשפוך את הדם על הארץ כמים (וכזכור, ביטוי זה קשור לעובדה שהדם ניתן על גבי המזבח); ואילו בפעם השלישית, התורה מתייחסת לעצם היתר השחיטה: שחיטת בשר תאווה הותרה רק במקום קיום מצווה (מצוַת השחיטה) - "כי תעשה הישר בעיני ה'"[9].

חטיבות הפרשה

כעת, לאחר שעסקנו ביסודות שלושת הדינים המופיעים בפרשתנו, ניתן לבחון את שלושת החטיבות ולגלות במה עוסקת כל אחת מהן.

כפי שהסברנו, התורה מצווה להביא את הקרבנות אל המקום אשר יבחר ה' כמשקל נגד לעבודה הזרה ("ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים"). ריבוי האלים של העבודה הזרה חייב מקומות עבודה רבים, ולמרות שה' נמצא בכל מקום - ייחודו של ה' מובלט אם הוא בוחר במקום אחד בלבד ורק בו מותר לזבוח לו. ניתן, אם כן, לומר שיש מחייב כפול להביא קרבן דווקא לבית המקדש: מחד - חובה מצד המקדש: הבאת הקרבן למקדש מבטאת את ייחודו של המקדש על פני שאר המקומות; ומאידך - חובה מצד הקרבן: הקרבן מתקבל ע"י הקב"ה רק במקום שהשראת השכינה בו היא ברמה הגבוהה ביותר.

החטיבה הראשונה דנה בחובת הבאת הקרבן למקדש מצד ייחוד המקום. בקטע זה, אין הבחנה בין סוגי הקרבנות השונים, שכן החובה מצד כולם היא אחת: להביא את הקרבן לבית המקדש. קטע זה מנוסח בלשון רבים[10], כיוון שהבאת הקרבן למקדש מקיימת חובה ציבורית (לייחד את בית המקדש), ולא רק את חובתו של מביא הקרבן. היתר בשר תאווה אינו מוזכר בקטע זה, שכן במידה מסויימת הוא אף פוגע במרכזיותו של מקום המקדש. איסור אכילת דם אינו קשור לבחירת המקדש, ולאכילת בשר תאוה ולכן לא הוזכר.

החטיבה השנייה דנה בחובת הבאת הקרבן לבית המקדש מצד דיני הקרבן. כיוון שיש הבדל בין דיני הקרבנות השונים, יש צורך לחלק בין סוגי הקרבנות: התורה הזכירה בנפרד את חובת הבאת העולה לבית המקדש, ובנפרד את חובת הבאת שאר הקרבנות לאותו מקום[11]. במסגרת זו, כניגוד לקרבנות שצריך להביא למקדש, הוזכר היתר בשר תאווה, שאין חובה להביא אותו למקדש. כך גם הובא איסור אכילת הדם, שהוא חלק מדיני האכילה. ניתן גם לראות שהתורה מרחיבה בפירוט דיני בשר התאווה דווקא בחציה השני של החטיבה, הדן בקרבנות הנאכלים, ולא בחציה הראשון, הדן בקרבן העולה. כיוון שבחצי הראשון התורה מדברת על העולה - קיים ניגוד ברור בין הקרבן, שאינו נאכל, לבין בשר התאווה. בחצי השני, כאשר התורה מפרטת את דיני הקרבנות הנאכלים - יש להרחיב ולבאר את ההבדל שבין הקרבן לבין בשר התאווה. קטע זה מנוסח בלשון יחיד, שכן חובת הבאת הקרבן למקדש שייכת לאדם המביא את הקרבן, ולא לכלל העם[12].

כפי שהוסבר לעיל יש קדושה מסויימת בבהמת חולין שנשחטת. לכן, היה מקום לחלק בין הארץ ובין חוץ לארץ, ולטעון שדין "המקום אשר יבחר ה'" נוהג רק בארץ ישראל[13]. להבנה זו, בחו"ל היה מותר להביא קרבנות מחוץ למקדש והיתר בשר תאווה היה נוהג רק בארץ, שהרי לא היה בו צורך. כדי להוציא מדעה זו, התורה חוזרת על חובת הבאת הקרבן למקדש פעמיים: מחד - התורה מדגישה שמחוץ לארץ ישראל מותר לשחוט בשר תאווה; ומאידך - התורה קובעת שחובת הבאת הקרבנות למקדש חלה גם בחוץ לארץ. כדי לבאר זאת, התורה חוזרת ומפרטת בחטיבה השלישית (המתייחסת לארץ ישראל המורחבת) את דין בשר תאווה ואת חובת הבאת הקרבנות למקדש.

לתגובות - [email protected]

 


[1] לא ניתן לטעון שהקטע השלישי פותח בפסוק כו, לאחר סיומו של הקטע השני, שכן פסוק זה פותח במילים "רק קדשיך", ומכאן שהוא קשור באופן מובהק לקטע הקודם.

[2] בפרשיות המשכן הזכרנו שככל שנכנסים אל הקודש פנימה - הולכים ונעלמים הבדים והחומרים העשויים מבעלי החיים.

[3] תמורה דומה מצאנו לאחר הגירוש מגן עדן. בגן עדן היה אסור לאדם לאכול בשר, והותר לו רק להביא קרבן מן החי (כפי שעשה נח ואולי גם הבל). אכילת הבשר הותרה לאדם רק לאחר המבול, לאחר שירדה דרגתו. במדבר הותר לאדם לאכול בשר רק במסגרת הקרבת קרבן שלמים, כאשר האדם אוכל משולחנו של הקב"ה.

[4] אמנם, להלכה קיימת קדושה מסויימת גם בבכור שנפסל.

[5] ראשונים השתמשו בפסוק זה כדי לנגח את הקראים. האחרונים דנו אם שחיטה בקדשים דומה לשחיטה בחולין, אך אנו להלן נציע הצעה הפוכה: שחיטה בחולין דומה מבחינות מסויימות לשחיטה בקדשים.

[6] להלכה, שחיטת בשר חולין היא מצווה, מצווה המובנת יותר אם יש פן של קדשים בכל בשר תאווה.

[7] ייתכן שיש משמעות מיוחדת לשחיטה, ולכן כיסוי הדם שייך דווקא בשחיטה ולא בהריגה. לא נכנסנו כאן לשאלה אם דין שפיכת הדם כאן מתייחס לבהמה או גם לחיה ועוף.

[8] בדומה לכך, נפסק להלכה שכל הנקברים - נקברים כדי שלא ישתמשו בהם, כיוון שאין פסולם בקודש.

[9] מצווה הדומה למצות השחיטה היא מצות שילוח הקן. העובדה שמשלחים את האם לפי ציווי הקב"ה היא המתירה לנו לקחת את הבנים, ולכן "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך - משתקין אותו".

[10] בחטיבה השנייה, איסור אכילת דם נאמר בלשון רבים, כדי לקשר אותו לחטיבה הראשונה, שהרי האיסור חל גם במסגרת בית המקדש.

[11] למעשה, התורה הזכירה רק קרבנות שיש בהם תפקיד מרכזי לאכילה. כך ביחס למעשרות ולבכורות, אך גם לזבחים: אכילת הבעלים עם הכהנים ועם המזבח מציינת כריתת ברית ביניהם, ואכמ"ל.

[12] החטיבה הראשונה נאמר שהקב"ה יבחר מקום "מכל שבטיכם", ואילו בחטיבה השנייה נאמר "באחד שבטיכם" (ומכאן דרשו חז"ל שמקום המקדש שייך לכל השבטים). גם שוני זה מייצג את ההבדל בין חובת הכלל לבין חובת היחיד.

[13] שלמה בתפילתו רואה צורך להדגיש שגם בגלות יתפללו דרך בית המקדש, שני השבטים מקימים מזבח בעבר הירדן, ובסופו של דבר מוקם במצרים מקדש חוניו. ניתן אם כאן לראות שבפועל ראו חלוקה בין הארץ וחו"ל בכל הנוגעה להשראת שכינה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)