דילוג לתוכן העיקרי

ראה | תהליך הכפרה בספר ויקרא ובספר דברים

קובץ טקסט

א. מדוע לא נזכרו קרבנות החובה בספר דברים?

לפרק י"ב בפרשתנו נודעת משמעות רבה. לראשונה בתולדות עם ישראל נאמר להם כי הקב"ה עתיד לבחור מקום מיוחד שבו ישכן את שמו, וכלפיו מצווים ישראל "לשִכנו תדרשו ובאת שמה" (י"ב, ה). אל המקום הזה נדרשים בני ישראל להביא את כל מתנותיהם לקב"ה. ברם, רשימת המתנות, החוזרת שוב ושוב לאורך הפרק, מעוררת תהייה: שוב ושוב נזכרים קרבנות הנדבה - עולות ושלמים, תרומות ומעשרות, נדרים ונדבות ובכורות - אך נעדרים לחלוטין קרבנות החובה, הבאים לכפר על עוונות בני ישראל - החטאת והאשם:

והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם[1] ואת מעשרֹתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבֹתיכם ובכֹרֹת בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם... (שם, ו-ז).

והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולֹתיכם וזבחיכם מעשרֹתיכם ותרֻמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תִדרו לה' (שם, יא).

רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תִשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ועשית עֹלֹתיך הבשר והדם על מזבח ה' א-להיך ודם זבחיך יִשָּפֵךְ על מזבח ה' א-להיך והבשר תֹּאכֵל (שם, כו-כז).

תופעה זו חוזרת גם במקום נוסף בספר דברים המזכיר את הקרבנות:

אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך והעלית עליו עולֹת לה' א-להיך. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך (כ"ז, ו-ז).

מדוע מתעלם ספר דברים מקרבנות החובה? נראה שהתשובה לשאלה זו קשורה להיבט בסיסי המאפיין את ספר דברים ואת זווית הראייה המיוחדת שיש בו כלפי מושג הכפרה.

ב. "וכִפר על הקדש מטֻמאֹת בני ישראל"

כידוע, השפעתו של החטא איננה מתמקדת דווקא בחוטא. לחטא יש השפעה על העם, על הארץ, על המקדש ועל תחומים נוספים. תהליך הכפרה, הקשור באופן ישיר לחטא, אמור אף הוא לפעול בכל המישורים. מעניין הדבר ששני ספרים בתורה מתארים שני מישורים שונים שבהם פועל החטא, וכנגדם הם מתארים גם שני תהליכי כפרה שונים, המקבילים לחטא.

בספר ויקרא תהליך הכפרה ברור. בפרק ד', בתיאור קרבנות החטאת השונים, בולטת העובדה שהכפרה מתבצעת על ידי הקרבן ועל ידי נתינת הדם על קרנות המזבח והזאתו:

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת... ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אֹתו אל אהל מועד. וטבל הכהן את אצבעו בדם והִזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרֹכת הקֹדש. ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטֹרת הסמים לפני ה'...
ואם כל עדת ישראל ישגו... והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת... והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד. וטבל הכהן אצבעו מן הדם והִזה שבע פעמים לפני ה' את פני הפרֹכת. ומן הדם יִתן על קרנֹת המזבח אשר לפני ה'...
ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת[2] כן יעשה לו, וְכִפֶּר עלֵהם הכהן ונסלח להם (ויקרא ד', ג-כ).

תנו דעתכם: הכפרה והסליחה מותנות בהבאת הקרבן ובעשייתו בלבד; בפסוקים אין נזכרים כלל תהליך של תשובה, תפילה או בקשת סליחה מאת החוטא! יתרה מזאת: תהליך הכפרה קשור במעשי הכוהן, והוא 'המכפר' בפועל.

כך גם בהמשך אותו פרק, ביחס לחטאות החיצוניות:

אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים... ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה... וְכִפֶּר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו...
ואם נפש אחת תחטא... והביא קרבנו שעירת עזים תמימה... ולקח הכהן מדמהּ באצבעו ונתן על קרנֹת מזבח העֹלה... וְכִפֶּר עליו הכהן ונסלח לו (שם, כב-לא).[3]

מה טיבה של כפרה זו? מדוע היא תלויה בכוהן ובנתינת דמים? תשובה ברורה לכך עולה מתוך תיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים:

וְכִפֶּר על הקדש מטֻמאֹת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטֹאתם, וכן יעשה לאהל מועד השֹכן אִתם בתוך טֻמאֹתם. וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבֹאו לכפר בקדש עד צאתו... (שם ט"ז, טז-יז).

הווה אומר: עוונות בני ישראל גורמים לטומאה בקודש ובמזבח, ותהליך נתינת הדם כמוהו כתהליך של חיטוי (ראה שם ו', יט, "הכהן המחטא"!) כלי הקודש מהלכלוך שדבק בהם בגלל חטאי בני ישראל; 'כפרה' - לשון קינוח וניקוי (עיין רש"י לבראשית ל"ב, כ). ואכן, הכפרה מתבצעת דווקא על ידי הכוהן, שיש לו גישה למזבחות ולקודש.

ספר ויקרא מבטא, אם כן, את השלכותיו של החטא על המקדש, וממילא מתמקד גם תהליך הכפרה ב'טיהור' המקדש מהנזק שגרם לו החטא.

ג. "כַּפֵּר לעמך ישראל"

בניגוד להופעותיו הרבות בספר ויקרא, בספר דברים מופיע השורש כפ"ר בהקשר אחד בלבד: בדברי זקני העיר בפרשת עגלה ערופה. לאחר עריפת העגלה בנחל אומרים הזקנים:

...ידינו לא שפכֻה את הדם הזה ועינינו לא ראו. כַּפֵּר לעמך ישראל אשר פדית, ה', ואל תִתן דם נקי בקרב עמך ישראל, וְנִכַּפֵּר להם הדם (כ"א, ז-ח).[4]

הכפרה נעשית על ידי הקב"ה, ובאמצעות התפילה. הכתם, שבספר ויקרא מכתים את הקודש והמזבחות, מכתים בספר דברים את עם ישראל. כל עוד לא הובא הרוצח לדין, מוטל 'הדם הנקי' על ישראל, ובעריפת העגלה ובתפילת הזקנים מבוער הכתם הזה.

לאור זאת נוכל להבין גם את ההבדל שבין שני החומשים לגבי תוכן איסור אכילת דם. איסור זה מנומק בספר ויקרא כך:

ואיש איש מבית ישראל ומן הגֵר הגָר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האֹכלת את הדם והכרתי אֹתהּ מקרב עמהּ. כי נפש הבשר בדם הִוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשֹתיכם כי הדם הוּא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגֵר הגָר בתוככם לא יאכל דם. ואיש איש מבני ישראל ומן הגֵר הגָר בתוכם אשר יצוד צֵיד חיה או עוף אשר יֵאָכֵל ושפך את דמו וכִסהו בעפר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא ואֹמַר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הִוא כל אֹכליו יִכָּרֵת (ויקרא י"ז, י-יד).

טעם האיסור נובע מקדושת הדם. הדם מיועד לכפר על הנפש על המזבח; ממילא יש לנהוג בו קדושה, לפיכך אוסרת התורה לשפוך את הדם על הארץ ומחייבת לכסותו.

בספר דברים, לעומת זאת, כל שנאמר ביחס לאיסור אכילת דם הוא הפסוק בפרשתנו:

רק חֲזַק לבלתי אֲכֹל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים (דברים י"ב, כג-כד).

בפסוק זה לא נזכר כלל תפקידו של הדם כמכפר. בעוד שבספר ויקרא נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר", נאמר בפרשתנו "כי הדם הוא הנפש" - ובולטת השמטת המילה "יכפר", השמטה המשפיעה כמובן על הבנת האיסור כולו. בספר דברים האיסור אינו נובע מתפקידו של הדם במזבח אלא מטעם אחר: הדם הוא הנפש, ויש בעיה באכילת 'נפש' מצד עצמה.

ממילא גם לא נזכר בפרשתנו דין כיסוי הדם. אדרבה, מן הפסוק משתמע שאין צורך לכסות את הדם: "על הארץ תשפכנו כמים"! ברור שלפי זווית הראייה של ספר דברים אין קדושה מיוחדת בדם, ודין כיסוי הדם נובע רק מזווית הראייה של ספר ויקרא.

לאור זאת נוכל להשיב על השאלה שבה פתחנו. קרבנות החובה נזכרים דווקא בספר ויקרא, כיוון שבספר זה תופס המשכן מקום מרכזי. בספר ויקרא השפעתו הישירה של החטא היא על המשכן, הנטמא ומתלכלך בטומאות בני ישראל, ותפקידם של קרבנות החובה הוא לטהר, לחטא ולכפר את הפגימה שגרמו החטאים הללו במשכן. ספר דברים, לעומת זאת, מדגיש דווקא את השפעת החטא על עם ישראל. כדי להדגיש זאת מתעלם ספר דברים לחלוטין מן הפגיעה שפוגע החטא במקדש, וכפועל יוצא מכך הוא מתעלם מקרבנות החובה, וחלף זאת הוא מדגיש את תהליך הכפרה של עם ישראל, שיסודו בפעולות תיקון ובתפילה.

ד. מקור הקדושה

ההבדל שבין שני החומשים נובע, כנראה, משאלה בסיסית יותר, הקשורה אף היא לפרשתנו: מהו מקור הקדושה?

בספר ויקרא מתוארים איסורי קרחה ואכילת נבלה וטרפה כאיסורים הנובעים מקדושת הכוהנים. במקביל מבהירה התורה כי קדושת הכוהנים עצמה יונקת מעיסוקם בקודש:

לא יקרחֻה קרחה בראשם... קדֹשים יהיו לא-להיהם ולא יחללו שם א-להיהם כי את אִשֵּי ה' לחם א-להיהם הם מקריבִם והיו קדש (ויקרא כ"א, ה-ו).

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה... אני ה' מקדשם (שם כ"ב, ח-ט).

מקור הקדושה הוא, אם כן, המקדש, וכיוון שהכוהנים משרתים בו, מוטלים עליהם איסורים מיוחדים.

בספר דברים התמונה שונה למדיי, כאמור בפרשתנו:

בנים אתם לה' א-להיכם, לא תתגֹדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' א-להיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים י"ד, א-ב).

לא תאכלו כל נבלה... כי עם קדוש אתה לה' א-להיך... (שם, כא).

אף כאן נובע האיסור מהיבט הקדושה, אך בעוד שספר ויקרא ממקד את יסוד הקדושה בעיסוק בקודש ובמקדש, רואה ספר דברים את הקדושה כקשורה לעם ישראל כולו, ולפיכך מייחס את האיסור לכלל ישראל.

ואכן, הביטוי 'עם קדוש' מופיע בספר דברים בלבד.[5] בספר ויקרא נזכר הציווי 'קדושים תהיו' מספר פעמים, אך שם המגמה הפוכה: לא הקדושה היא המחייבת עשיית מצוות, אלא עשיית המצוות (וההימנעות מעבֵרות) תביא לידי קדושה.

אין פלא אפוא שספר ויקרא, הרואה את מקור הקדושה במקדש, מבליט את פגיעת החטא במקדש ואת תהליך הכפרה כתהליך טיהור המקדש, ואילו ספר דברים, הרואה את עם ישראל כ"עם קדוש", מדגיש את השפעת החטא על עם ישראל, וממילא גם את תהליך הכפרה כתהליך הקשור בעם ישראל. כמובן, אלו ואלו דברי א-לוהים חיים הם, ושני המסלולים, שהוצגו בכל חומש בנפרד, קיימים במקביל זה בצד זה.

ה. האהבה בספר דברים

לסיום נציין נקודה נוספת, שנראה שאף היא קשורה לזווית הראייה המיוחדת של עם ישראל בספר דברים. דווקא ספר זה, המדגיש את קדושת ישראל, הוא הספר היחיד שבו מופיעה אהבת ה' לישראל! אהבה זו, שאינה מופיעה בשאר החומשים, חוזרת שוב ושוב בספר דברים:

ותחת כי אהב את אבֹתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצִאך... בכֹחו הגדֹל ממצרים (ד', לז).

כי מאהבת ה' אתכם וּמִשָמְרוֹ את השבֻעה אשר נשבע לאבֹתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה... (ז', ח).

ואהֵבך וברכך והרבך ובֵרך פרי בטנך ופרי אדמתך (ז', יג).

רק באבֹתיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה (י', טו).

ולא אבה ה' א-להיך לשמֹע אל בלעם ויהפֹך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהֵבך ה' א-להיך (כ"ג, ו).

ספר דברים מציין, אם כן, פן ייחודי ביחס לעם ישראל. בספר זה מודגשת אהבתו של הקב"ה לישראל, וייתכן שדווקא אהבה זו היא שיוצקת את הקדושה לתוך עם ישראל. וכיוון שאהבה אמתית היא אהבה דו-צדדית, לא ייפלא שדווקא בספר דברים נדרש גם עם ישראל לאהוב את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.[6]

 

[1] 'זבחים' הם כינוי לקרבן שלמים בכל התורה (עיין ויקרא ג', א; ד', י, כו, לד; ועוד רבים).

[2] כלומר: לפר הכוהן המשיח.

[3] ועיין עוד שם, לה; וכן ויקרא ה', י, יג, טז, יח וכו'.

[4] השורש כפ"ר נזכר במקום אחד נוסף בספר, בסוף שירת האזינו: "...ונקם ישיב לצריו וְכִפֶּר אדמתו עמו" (ל"ב, מג). אך שם מדובר, כמובן, בהקשר שונה ובמשמעות שונה.

[5] ז', ו; כ"ח, ט; כ"ו, יט.

[6] מצוות אהבת ה' חוזרת שוב ושוב בספר דברים, עיין ו', ה; י', יב; י"א, א, יג, כב; י"ג, ד; י"ט, ט; ל', ו; ל' טז; ל', כ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)