שמות | יחיד וציבור

פרשתנו היא הפרשה שפותחת את הספר השני למניין חמשת חומשי התורה. כפי שמדגיש הרמב"ן בהקדמתו לספר, ייחודו של ספר שמות על פני ספר בראשית הוא ייחוד מהותי: בעוד שספר בראשית עוסק בענייניהם של יחידים ושל משפחת אברהם, ספר שמות מתחיל לגולל את סיפורה של האומה. המעבר בין משפחה לבין עם מתבטא באופן חד מייד עם פתיחת הספר: פסוקי הפתיחה של ספר שמות מפרטים את רשימת בית יעקב היורדים למצרים, וזאת לאחר שרשימת היורדים למצרים כבר פורטה באריכות בסיומו של ספר בראשית (מ"ו, ח).

ייתכן שהופעתה הכפולה של רשימת היורדים לא באה אלא כדי להדגיש את ההבדל שבין נקודת המבט של ספר בראשית לזו של ספר שמות: בעוד שבמסגרתו של ספר בראשית הפסוקים מתארים את ירידתה של משפחת יעקב למצרים, הרי שבהקשר של ספר שמות - אותה קבוצת יורדים כבר נתפסת במושגים של אומה ההולכת ומתגבשת, ולא רק של משפחה מורחבת. פסוקי הפתיחה של פרשתנו מהווים, אם כך, את קו התפר ואת נקודת המפנה שבין יחיד לציבור; בין תפיסה הרואה בעם קבוצה של יחידים, לבין תפיסה הרואה בעם יישות אורגאנית, אשר כל פרט שבה אינו אלא אחד מאבריה.

המתח שבין יחיד לציבור אינו מאפיין רק את המעבר מספר בראשית לספר שמות, אלא מלווה את תולדות המחשבה התורנית לאורך הדרך. מחד - התורה ניתנה לעם ישראל כולו באופן קולקטיבי. מימד זה בא לידי ביטוי באופן חד בדבריו של "אור החיים": "והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה... כי ה' צוה תרי"ג מצות, ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם, וזה לך האות - כהן ולוי וישראל ונשים, יש מצות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותם... ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם? אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה" (שמות ל"ט, לב).

אך לצד הדגשתו של "אור החיים", שהתורה תפורה לפי מידותיו של הכלל ולא של היחיד, עומד הרמב"ן על כך שחובת האדם לשמור את התורה היא ביסודה חובה אישית ולא ציבורית: "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד... להזהיר כי כל יחיד מהם ייענש על המצוות, כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצווה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד יינצל עמהם" (שמות כ', ב).

הדגש הכפול עליו עומדים הרמב"ן ו"אור החיים" בדבריהם איננו משקף מחלוקת או סתירה. במסגרת עולמה של ההלכה - ישנו ביטוי לשני המרכיבים גם יחד. לצד חובות אישיות באופן מובהק (תפילין, ציצית וכדומה), קיימות גם מסגרות המחייבות רק את הציבור כמכלול ולא את כל אחד מפרטיו. החיוב לקרוא בתורה בציבור מהווה דוגמה בולטת לחיוב שכזה (ועיין בתשובת "אגרות משה" או"ח ח"א סי' כ"ח).