דילוג לתוכן העיקרי

תולדות | בין אברהם ליצחק

קובץ טקסט

א. "שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק"

רבים מציירים את דמותו של יצחק כמקבילה לחלוטין לזו של אברהם. כך לכאורה עולה גם מדברי מדרש הגדול (על כ"ו, א):

בוא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק. אברהם גלה ויצחק גלה. אברהם נסתקפו על אשתו ויצחק נסתקפו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך. אברהם הוליד לבסוף ויצחק כך. אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך. אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך, שנאמר: 'ויהי רעב בארץ'.

מתוך כך הסיקו רבים שיצחק לא חידש דרך מיוחדת, וכי גדולתו היא בעיקר ביכולתו לשמר ולייצב את דרכו של אברהם.

במאמר זה נרצה בע"ה לטעון את ההפך הגמור: שכל נקודות ההשוואה שבין אברהם ליצחק רק מחדדות את ההבדלים ביניהם, ושמתוך הבדלים אלו עולה כי יצחק מתקן ומשלים את מעשי אברהם - ואף זוכה בעקבות זאת לדברים שגם אברהם לא זכה להם.

נבחן עתה את כל הפרשיות המקבילות אחת לאחת, כפי סדר פרשתנו.

ב. עקרות

הן אברהם הן יצחק עמדו מול עקרות ממושכת של נשותיהם. ברם, הבדל בולט יש בין דרכי התמודדותם עם תופעה זו. אצל אברהם נאמר:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' א-להים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ (ט"ו, ב-ד).

אברהם איננו מתפלל ישירות לבן, אדרבה, הוא קובע: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע". ואף אם ניתן לראות באמירה זו תפילה - יש לשים לב לכך שאברהם אינו מזכיר כלל את שרה בדבריו. ואכן, רד"ק הסתפק אם אברהם התפלל לבן:

ואברהם לא התפלל על שרה כמו שעשה בה יצחק, או התפלל ולא נענה, כי רצה הא-ל להראות בה נפלאותיו לאהבת אברהם שתלד בת תשעים (רד"ק על ט"ז, ב).

ואילו רש"י הסביר מהתעלמותו זו של אברהם נבע כעסה של שרה עליו:

חמסי עליך - חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב"ה 'מה תתן לי ואנכי הולך ערירי', לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך (רש"י על ט"ז, ה).

אצל יצחק, מכל מקום, אין כל ספק בדבר התנהגותו בשתי הנקודות - הן ביחס לעצם התפילה, הן ביחס לאשתו:

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (כ"ה, כא).

ובאופן טבעי נענה לו הקב"ה, מידה כנגד מידה:

וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (שם).

ג. רעב

אברהם ויצחק התמודדו שניהם עם מציאות של רעב. כאן מקשרת התורה עצמה בין שתי ההתמודדויות:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (י"ב, י).

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה (כ"ו, א).

גם כאן אנו עומדים על הבדל בולט בין אברהם ליצחק: בעוד שאברהם יורד מן הארץ, יצחק נשאר בתוך גבולותיה. על ירידתו של אברהם מן הארץ נחלקו המפרשים. הרמב"ן ראה בכך חטא חמור, שבעטיו נגזרה גלות מצרים על בני ישראל:

גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא-להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

רד"ק, לעומת זאת, ראה בכך דווקא עמידה בניסיון מצד אברהם:

ויהי רעב בארץ - זה אחד מן הניסיונות שניסה הא-ל את אברהם אבינו ועמד בכולן ולא הרהר אחר הקב"ה לאמר אתמול אמר לי 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' והיום רעב בארץ שאני שוכן בה עד שאצטרך לצאת ממנה אל מקום אחר.

מכל מקום, דומה שיצחק, שלא ביקש כלל לצאת מן הארץ, אלא הלך לארצו של אבימלך "לגור בארצו עד עבור הרעב" (רד"ק כ"ו, א), נהג באופן חיובי יותר. ואכן, בעקבות מעשהו זה זכה יצחק לברכה מיוחדת מפי הקב"ה:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (כ"ו, ב-ד).

בעקבות מסירותו לארץ ישראל זוכה יצחק לציווי שאברהם לא נצטווה בו - להישאר בארץ תמיד. ושכר רב יש בצדו של ציווי זה. אמנם רוב הברכות האמורות כאן כבר נאמרו לאברהם, ובייחוד ישנה זיקה בין רשימה זו לבין הברכות שנתברך בהן אברהם לאחר עקדת יצחק:

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (כ"ב, טז-יח).

ואולם, ברכה אחת נשארה מיוחדת ליצחק - ברכת "ואהיה עמך", המיוחדת בתורה לארץ ישראל דווקא, כפי שנאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ (בראשית ל"א, ג).

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (דברים ל"א, כג).

דבקותו של יצחק בארץ ישראל זיכתה אותו אפוא בקשר נצחי עם הארץ ובהוויית הקב"ה עמו.

ד. "אחותי היא"

בשלוש פרשיות קוראים אנו על חששות של האבות לחייהם אשר הביאו אותם לומר על נשותיהם כי אחיותיהם הנה: פעמיים אצל אברהם - במצרים (פרק י"ב) ובגרר (פרק כ'); ופעם נוספת אצל יצחק - בגרר (פרק כ"ו). עיון בשלוש הפרשיות מגלה התפתחות: בפעם הראשונה נלקחה האישה לגמרי; בשנייה היא נלקחה גם כן, אך המלך לא קרב אליה; ובשלישית - לא נלקחה כלל. מה טעם ההבדלים הללו?

ביחס לפעם הראשונה נחלקים שוב אותם מפרשים כיצד לראות את מעשהו של אברהם. אף כאן רואה הרמב"ן את התנהגותו של אברהם כחטא:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-להים כח לעזור ולהציל.

וגם כאן דן אותו רד"ק (י"ב, יב) לכף זכות:

ולא סמך על הבטחת הא-ל שהבטיחהו, כי אמר שמא יגרום החטא, וכן פחד יעקב אחרי הבטחת הא-ל, וכן ראוי לכל צדיק שלא יסמוך במקום סכנה על הנס וישמור עצמו בכל תחבולה אשר יוכל, ועל זה אמר שלמה: 'אשרי אדם מפחד תמיד', וכן אמרו רבותינו ז"ל שאין ראוי לסמוך על הנס...

ואולם, גם אם נלך בדרכו של רד"ק, עדיין פוגשים אנו בפרשה ביטוי צורם במקצת:

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵך (י"ב, יב).

אם אין בררה, ומדובר בפיקוח נפש, הרי שהבקשה "וחיתה נפשי בגללך" מובנת; אך מה טיב התוספת "למען ייטב לי בעבורך"? רש"י מפרש "יתנו לי מתנות", ונראה שהדין עמו, שהרי כך נאמר שם בהמשך:

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (י"ב, טז).

אמנם בהמשך דרכו מביע אברהם מביע הסתייגות מקבלת ממון מאנשים רעים, כפי שאמר למלך סדום:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (י"ד, כב-כג).

ואכן, כשנתקל אברהם שנית באותה סיטואציה, לא חזר עוד על הציפייה להפיק מהעניין גם רווח כלכלי:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא (כ', א-ב).

ושמא זו הסיבה להתערבותו של הקב"ה בפעם הזאת:

עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ (כ', ו).

גם כאן קיבל אברהם מתנות מן המלך שלקח את אשתו, אך הפעם לא באו המתנות תמורת עצם הלקיחה, כי אם כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לאברהם ולשרה:

וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ... וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ (כ', יד-טז).

ברם, נראה שהתיקון המלא מגיע אצל יצחק - שהרי אשתו שלו כלל לא נלקחה בסופו של דבר:

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר... מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם (כ"ו, ח-י).

מה גרם להבדל זה בין שני האירועים? דומה שישנו שוני אחד בולט בין המקרים. הן ברדתו למצרים הן בבואו לגרר הכריז אברהם כי שרה היא אחותו מיד עם כניסתו לאזור החדש:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ... אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ (י"ב, יא-יג).

וַיָּגָר בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא (כ', א-ב).

יצחק, לעומתו, המתין עד שיישאל:

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי... (כ"ו, ז).

נראה אפוא שיצחק חי עם רבקה חיי נישואין רגילים, ורק כאשר נשאל, השיב: 'אחותי היא'. הדבקות באמת הביאה את יצחק לסטות ממנה רק ברגע האחרון, בהיותו נתון באילוץ מובהק. כמובן, לאור התנהגות זו נראתה תשובתו חשודה, וסביר להניח כי זו הסיבה שדווקא במקרה זה הקפיד מלך גרר להשקיף בעד החלון קודם שייקח את האישה.

והנה, בעוד שאת הרכוש הגדול שעמו שב ממצרים קיבל אברהם במתנה מפרעה בעקבות לקיחת שרה ("ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (י"ג, ב)), הרכוש שמשיג יצחק לאחר פרשת אבימלך - פרי עמלו הוא:

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד (כ"ו, יב-יג).

ה. ריב בין רועים

לא עובר זמן רב ויצחק נתקל שוב בבעיות, הפעם מצד רועי צאן פלשתים:

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּו (כ"ו, יט-כ).

ושוב נזכרים אנו באברהם אביו, שהתמודד אף הוא עם ריב בין רועים:

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (י"ג, ז).

ואף כאן אנו עומדים על ההבדל שבין אברהם ליצחק. דרכו של אברהם להתמודד עם מריבת הרועים הייתה בהצעת פשרה:

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה (י"ג, ט).

לוט מקבל את ההצעה, ובוחר לו את חבל הארץ הנאה בעיניו:

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן (י"ג, י-יא).

במבט ראשון נראית הצעתו של אברהם כפתרון ראוי של שלום. ברם, דומה כי תגובת ה' כלפי פתרון זה מביעה הסתייגות מסוימת מנכונותו של אברהם לוותר ללוט על חלקים בארץ - ארץ שלא לו יועדה, כי אם לאברהם:

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (י"ג, יד-טז).

"כל הארץ" שאותה הציע אברהם ללוט אינה מיועדת ללוט כלל, אלא אך ורק לאברהם ולזרעו. לא לוט צריך היה לשאת את עיניו ולבחור את אשר ישר בעיניו, אלא אברהם הוא שצריך לשאת את עיניו, ולדעת כי הארץ כולה ניתנה לו עד עולם. הארץ אינה אמורה להתחלק בין שמאל לימין: צריכה היא להישאר כולה ארצו של אברהם, מצפון ועד נגב, מקדם ועד ים, לאורכה ולרוחבה. לבני לוט מיועדת ארץ אחרת לחלוטין:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה... וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה (דברים ב', ט-יט).

על רקע זה, בולטת לטובה נחישותו של יצחק להישאר בארץ ולהיאבק עליה:

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (כ"ו, כא-כב).

יצחק לא הציע לפלשתים חלק בארץ; והתמדתו הכניעה את הפלשתים, שלא שבו עוד לריב עמו.

ו. הסכם עם אבימלך

אף שלקח את שרה, וכמעט שלקח גם את רבקה, בסופו של דבר בא אבימלך הן לאברהם הן ליצחק וביקש לערוך עמהם הסכם שלום. קווי דמיון רבים נמתחים בין שני הסיפורים. בשני המקרים אבימלך הוא שיוזם את הברית, לאחר שהכיר בסיועו של הקב"ה לאבות:

אֱ-לֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (כ"א, כב).

רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ (כ"ו, כח).

ובשני הסיפורים מגיבים האבות בטענה על עוול שנעשה להם ע"י אנשי אבימלך:

וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ (כ"א, כה).

מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם (כ"ו, כז).

ולמרות זאת, בסופו של דבר מסתיימת הפגישה בשבועה הדדית בין אבותינו לאבימלך, שבועה הקשורה גם לשם העיר - באר שבע:

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם (כ"א, לא).

וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו... עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע (כ"ו, לא-לג).

ואולם, עיון מדוקדק בכתובים מגלה אף כאן הבדלים מהותיים בין דרכו של אברהם לבין דרכו של יצחק. אברהם נענה מיד בחיוב לבקשתו של אבימלך, ורק אחר כך מציין את העוול שנעשה לו:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ (כ"א, כד-כה).

בהמשך מתברר כי על אף שאבימלך ביקש מאברהם שבועה בלבד, אברהם מוכן גם ליותר מכך, והוא כורת עם אבימלך ברית:

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים... וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית (כ"א, כג-כז).

כריתת הברית מתבצעת על ידי צעד של הבעת אמון וניסיון להסדיר את נושא הבאר על בסיס התחייבות הדדית:

כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת (כ"א, ל).

הצעד הנוסף שצועד כאן אברהם - משבועה גרידא לכריתת ברית - הוא צעד משמעותי ביותר: שבועה היא התחייבות בלבד, בעוד שכריתת ברית מבטאת שותפות וקשר מהותי בין שני הצדדים. נכונותו של אברהם לכרות ברית עם אבימלך לאחר שהלה לקח את אשתו (הגם שלא התכוון לקחת אשת איש) ולאחר ששמע את התנצלותו המפוקפקת ("לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום") מעוררת תמיהה. ואכן, חז"ל ביקרו בחריפות את צעדו זה של אברהם:

'ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך... ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשות', אמר לו הקב"ה: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות; אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן, חפני, ופנחס, ושמשון, ושאול וג' בניו; אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן, אוהל מועד וגלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים תרין; אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים (בראשית רבה נד ד).

דרכו של יצחק הפוכה לחלוטין. ראשית, אין הוא ניאות לדון עם אבימלך אלא לאחר שהוא מציע את טענותיו כלפיו ולאחר שהלה נאלץ להודות כי פנייתו נבעה מאינטרס אישי:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. ויֹאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ (כ"ו, כז).

אבימלך מבקש מיצחק מה שלא ביקש מאברהם - "ונכרתה ברית עמך" - אך יצחק נכון לשבועה הדדית בלבד, ואין הוא מוכן לכרות ברית עם איש כאבימלך. ואף שהוא מארח כראוי את אבימלך ואנשיו, אין הוא נותן להם דבר.

בהמשך מתברר כי אף בנושא זה ניכרים ההבדלים בין אברהם ליצחק גם במבחן התוצאה. ההסכם שהושג עם אברהם הופר לאחר מותו:

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר (כ"ו, טו).

ואילו ההסכם עם יצחק מסתיים במילים "וילכו מאתו בשלום", ושוב אין אנו שומעים על הפרתו. דווקא מתוך חידוד המרחק המוסרי שבין יצחק לאבימלך, מרחק שאינו מותיר מקום לכריתת ברית, משיג יצחק 'שלום קר' עם אבימלך, שהיה יעיל יותר מן הברית שכרת אביו.

לסיום העניין הזה נעמוד על שתי נקודות קצרות נוספות.

סיפור פגישתם של יצחק ואבימלך מצוי בתוך מסגרת ספרותית ברורה. בתחילתה נאמר:

וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר. וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר... (כ"ו, כה-כו).

לאורך הסיפור כולו אין אנו יודעים אם יימצאו מים בבאר. הללו פורצים, באופן סמלי, רק לאחר שמסתיימת הפגישה, ואבימלך ורעיו שבים לביתם ללא ברית:

וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם (כ"ו, לא-לב).

ולבסוף, ההבדל בין הסיפורים מדגיש גם את ההבדל בתיאור קריאת שמו של המקום "באר שבע". העיר נקראה כך כבר לאחר הברית של אברהם עם אבימלך:

עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם (כ"א, לא).

האם ראוי הדבר שהעיר תיקרא על שם ברית לא-רצויה, שניתנה במקום שבועה? אכן, פירוש זה לשמה של העיר היה זמני בלבד; ההסבר שייכרך בשמה לנצח הוא שבועתו של יצחק דווקא:

וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו... עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה (כ"ו, לא-לג).

שבועתו של יצחק, שהיוותה התנערות מן הברית עם איש כאבימלך, היא שתיזכר לעולמי עד בשמה של העיר.[1]

ז. היחס לבן החוטא

הנקודה האחרונה שבה נעסוק היא ההשוואה שלפני האחרונה במדרש שבו פתחנו - "אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך". נבחן עתה את ההבדל בין יחסו של אברהם לישמעאל לבין יחסו של יצחק לעשו.

למעשה איננו מוצאים שום שיחה בין אברהם לישמעאל. רגשותיו של האב כלפי בנו ניכרים רק לבסוף, כשגרם חטאו של ישמעאל, והקב"ה הסכים על ידה של שרה כי יש לגרשו מן הבית:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנו. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (כ"א, ט-יב).

יצחק, לעומת זאת, מגלה את רגשותיו כלפי בנו עשו כבר מתחילת הדרך:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (כ"ה, כח).

יצחק מודע היטב לאופיו של עשו:

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (כ"ו, לד-לה).

אף על פי כן אין יצחק משנה את דרכו ביחס לבנו:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת (כ"ז, א-ד).

ומה יפים הם דברי המדרש, המבאר את יחסו זה של יצחק:

ויאהב יצחק את עשו - וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין, והכתוב אומר 'הלא משנאיך ה' אשנא' (תהילים קל"ט, כא), ומפני מה אהבו? אלא היה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אִלו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה! ואמרו רבותינו לעולם תהיה ימין מקרבת ושמאל דוחה, לכך נאמר 'ויאהב יצחק את עשו' (מדרש הגדול על כ"ה, כח).

ניסיונו של יצחק לברך את עשו בהצלחה גשמית ואת יעקב בברכת אברהם נכשל בעקבות התערבותה של רבקה. לא כאן המקום לדון אם צדקה רבקה בהתערבותה, ומה היה קורה לו הניחה ליצחק לפעול על פי דרכו. ואולם, גם לאחר שרבקה גרמה לשינוי משמעותי בתכנית ול"חרדה גדולה" ליצחק, עדיין ניכרת השפעתה הברוכה של דרכו החינוכית של יצחק:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה (כ"ח, ח-ט).

ודוק: עשו לא הוטרד מכך שבנות כנען רעות בעיני רבקה אמו, שהתנכרה לו, אלא רק מכך שהן רעות "בעיני יצחק אביו", שרחש כלפיו אהבה גלויה. יתרה מזאת, אף בכעסו הנורא על מעשה המרמה של יעקב, עדיין הוא כובש את כעסו - המביאו לרצות לעשות דין לעצמו ולרצוח את יעקב - לפי שעה:

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (כ"ז, מא).

והרי לנו לקח חינוכי חשוב מדרכו של יצחק: התמודדות עם בן הסוטה מדרכי אביו צריכה לבוא מתוך אהבה; רק באהבה ניתן לתקן, ולו במקצת, את דרכו של הבן.

ח. סיכום

אברהם אבינו פילס את הדרך. ההליכה הבלתי-פוסקת, מן ה"לך-לך" הראשון ועד ה"לך-לך" האחרון, הייתה בבחינת סלילת דרך חדשה לחלוטין. וכבכל דרך חדשה, עדיין יש מקום להשלים ולתקן את החסרונות, המלווים בהכרח כל התחלה שהיא.

בנקודה זו נכנס לתמונה ממשיכה של הדרך - יצחק. בנחישות ובהתמדה מחזק יצחק את הקשר עם הארץ המובטחת, ובנחישות ובהתמדה הוא מתמודד עם יושבי הארץ המושחתים. באמונה גדולה הוא עומד מול עקרותה של אשתו. ובאהבה גדולה מצליח הוא להשפיע אפילו על דרכו הרעה של בנו עשו.

 

[1] על נקודה זו העמידני תלמידי היקר רפאל יניגר נ"י.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)