פר העלם דבר של ציבור

א. הקדמה

מסכת הוריות עוסקת ב"פר העלם דבר של ציבור" - מקרים שונים בהם בית חברי דין הגדול הורו הלכה מוטעית והציבור טעה בעקבות כך. בחלק מן המקרים בית הדין צריך להביא קרבן חטאת (פר העלם דבר של ציבור), ואילו האנשים שצייתו לבית הדין פטורים מקרבן. הרמב"ם מביא דינים אלו בפרקים י"ב - ט"ו בהלכות שגגות.

בשיעור זה נעסוק בכמה נקודות בנושא זה לאור מספר עקרונות המופיעים בשיעוריו של הרב ליכטנשטיין על המסכת, ונפנה בהערות למקורות בספר. נדון במשמעות העונש על עבירה בשוגג, הוראת שוגג של בית דין הגדול ורב מן השורה, וכן נעסוק ביחס שבין היחיד לבין הציבור. נראה כי ההבנות השונות בסוגיה קשורות לשאלה האם הפטור של היחיד קשור לחובת הקרבת פר העלם דבר.

ב. הוראת טעות

למרות שבחלק מן המקרים הדין הוא שבית הדין שהורה את הטעות חייב קרבן ומי שציית לו פטור, יש לדין זה תנאים רבים:

במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן? בשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עימהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוריה, ויטעו כולם או רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות; וכן אלו ששמעו מפי בית דין, אם אמרו לאחרים מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו; ויורו לבטל מקצת, לא שיעקרו כל הגוף; וכשייוודע להם, יידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה.

בכל אלו המאורעים הוא שיהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושה על פיהם פטור. אבל אם חסר אחד מכל אלו הדרכים הרי בית דין פטורין מן הקרבן, וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו.

(רמב"ם, הלכות שגגות, י"ב, ו - ז).

דהיינו, ייתכנו מקרים רבים בהם אדם מן השורה נהג כפי המצופה ממנו - הוא פנה בשאלה לבית הדין הגדול ונהג על פי הוראתם; ואף על פי כן, אם בית הדין טעה אותו אדם ייאלץ לשלם את המחיר ולהביא קרבן. מצב זה מעורר תהייה: האם יש כאן מצב של שוגג? לכאורה, זה מצב של אונס שהרי האדם עשה על מאמץ לברר את ההלכה; מדוע, אפוא, מחייבים אותו בקרבן? [1]

בהמשך השיעור נבחן שאלה זאת לאור עקרונות הדינים של פר העלם דבר של ציבור. נבחן את משמעות הוראת בית דין, כיצד מוגדרת שגגה ומה הסיבה לחיוב האדם בקרבן חטאת על מעשה שעשה בשוגג.

ג. מעשה יחיד בהוראת בית הדין הגדול[2]

פטור ליחיד ללא חיוב הציבור

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - פטור, מפני שתלה בבית דין.

(משנה, הוריות, א', א).

מדברי המשנה עולה שאם היחיד עשה בהוראת בית דין הגדול הוא פטור מקרבן חטאת: מכיוון שהוא תלה את מעשיו בהוראת בית דין הגדול, הוא פטור מקרבן למרות שאין חיוב על בית הדין להקריב פר העלם דבר של ציבור. בסוגיית הגמרא עולה שזו מחלוקת תנאים:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין - חייב.[3]     

(הוריות ב:).

בהסבר שיטת ר' יהודה, הסובר שהפטור תלוי בכך 'שתלה בבית דין', ניתן להעלות שתי הבנות העומדות בבסיס השאלה שהעלנו לעיל לגבי הוראת טעות:

1. הפטור נובע מהוראת בית דין הגדול.

2. הפטור נובע מכך שהאדם אנוס ולא שוגג, ואין זה משנה איזה חכם הוא שאל.

בהמשך השיעור נראה ששתי ההבנות עולות בסוגיות שונות.

פטור היחיד וקרבן בית דין

הרמב"ם (הלכות שגגות, י"ג, ד) עוסק במקרה של צירוף שתי הוראות שונות של בית דין, שבכל אחת עשה מיעוט מהציבור כדבריהם אך ביחד רובו עבר על איסור:

הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר, ואכל מיעוט הקהל על פיהם, ונודע להם שחטאו וחזרו בהם, ואחר כך הורו שעבודה זרה פלונית מותרת, ועבד אותה עבודה זרה מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב - הרי אלו מצטרפין.

הראב"ד משיג על הרמב"ם:

בעיא ולא אפשיטא היא, ולא בית דין מייתו ולא צבור מייתו.

הראב"ד סובר שלא היחידים ולא בית הדין מביאים קרבן במקרה זה, כיוון שזוהי שאלה שלא נפתרה בגמרא ("בעיא ולא אפשיטא"). על כך כותב ר' חיים מבריסק:

ולכאורה יש לומר, דהא דפסק הרמב"ם דמצטרפי הוא רק לענין זה שלא יהא נחשב כיחיד שעשה בהוראת בית דין דקיימא לן דחייב, וכמו שפסק הרמב"ם כן בריש פרק י"ג שם. אבל אין הכי נמי, דגם קרבן צבור לא מייתי גם כן מספיקא. אלא דמעל מקום צריך עיון לשון הרמב"ם שכתב בסתמא דמצטרפין, דמשמע דחייבין גם בקרבן צבור, וזהו השגת הראב"ד אמאי דכתב הרמב"ם בסתמא דמצטרפין.

לפי הסברו של ר' חיים היה ברור לרמב"ם שאין קרבן ציבור והספק הוא האם היחיד פטור מקרבן חטאת. לאחר מכן מעלה ר' חיים נקודה עקרונית בהלכה זו:

והנה בעיקר הך דינא דצבור שעשו בהוראת בית דין דפטורין מקרבן יחיד צריך עיון. אם הטעם הוא משום שחייבין בקרבן צבור, ואם כן נמצא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד. או דנימא דהוי דין בפני עצמו, דצבור שעשו בהוראת בית דין פטורין, ושני דינים נפרדים הם בהוראת בית דין. חדא, דפטורין מקרבן יחיד, והשנית דחייבין בקרבן צבור, ולא דהקרבן צבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד.

במילים אחרות, השאלה היא האם ייתכן והיחיד יהיה פטור מקרבן חטאת אך גם הציבור לא יהיה חייב בפר העלם דבר. ייתכן וחקירה זו של ר' חיים שעוסקת ביסוד הפטור של היחיד, תלויה במחלוקת התנאים שהבאנו לעיל מהגמרא בהוריות.

במספר דינים פר העלם דבר של ציבור שונה משאר קרבנות הציבור, למשל קרבן זה אינו ממומן מתרומת הלשכה אלא גובים לו בנפרד באופן מיוחד (הלכות שקלים, ד', ב), ובניגוד לקרבנות הציבור יש סמיכה על פר העלם דבר של ציבור (מנחות צב.). הלכות אלו מלמדות שאין זה קרבן ציבור רגיל המתייחס לציבור כישות מופשטת, אלא מתייחס ליחידים כבודדים, בדומה לקרבן השותפים. יתכן וכיוון זה תומך בשיטה הרואה בקרבן זה את הסיבה לפטור היחיד.

שאלה נוספת הקשורה לעניין זה היא האם בית דין חייב בהבאת הקרבן או שמא הציבור. דהיינו, האם הקרבן הוא על הוראת הטעות או שמא על מעשה העבירה של הציבור על סמך ההוראה[4]. מסתבר ששני החלקים שייכים בקרבן ויש בו גם את הצד הנוגע לבית הדין וגם את הצד של חיוב הציבור. לאור כך ניתן להסביר את השוני משאר קרבנות הציבור שראינו בפסקה הקודמת.

מספר הקרבנות

התנאים נחלקו בשאלה מי מביא את הקרבן:

הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובן על פיהם. מביאין פר, ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים. רבי שמעון אומר: שלשה עשר פרים, ובעבודה זרה שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט פר ושעיר לבית דין.

(משנה, הוריות, א' ,ה).

לדעת רבי מאיר מביאים פר אחד, ולעומת זאת לדעת רבי יהודה מביאים שניים עשר פרים. לשיטת רבי יהודה מסתבר שהחיוב מוטל על הציבור, שהרי בית דין שהורה היה רק אחד. הציבור מיוצג על ידי שבטי ישראל ולכן מביאים שניים עשר פרים. את שיטת רבי מאיר ניתן לפרש בשני כיוונים:

1. החיוב הוא על בית הדין, ולכן יש חיוב אחד.

2. החיוב הוא על הציבור אך הוא אינו מיוצג במסגרת שבטית אלא במסגרת של כל הקהל.

נראה שרבי שמעון מבין שיש חיוב גם על הציבור וגם על בית הדין ולכן לשיטתו מביאים שלושה עשר פרים: שניים של הציבור ועוד אחד של בית הדין. ואכן, בתלמוד הירושלמי (הוריות, א', ח) הסבירו את מחלוקת התנאים בדרך זו.

נראה כי ניתן לקשור את שני הדיונים שהבאנו בפסקה זו - אם החיוב מוטל על הציבור, הרי שיש כאן כפרה על החטא במקום היחיד. לעומת זאת, אם החיוב מוטל על בית דין, אין זה קשור ישירות למעשה היחיד, ונראה שהפטור של היחיד נובע ממקור שונה, בו נדון בהמשך.

ד. אנוס ושוגג

הצענו לעיל שהיחיד פטור מקרבן לא בגלל שהוא מתכפר בקרבן הציבור אלא בגלל שהוא אנוס ולא שוגג. הרמב"ם מסביר במורה הנבוכים את הסיבה מדוע יש חיוב בקרבן חטאת למי שמבצע עבירה בשוגג:

...האנוס כבר ביאר בו, שאין עליו עונש ולא אשמה כלל. אמר יתעלה: "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מוות" (דברים, כ"ב, כו). אבל השוגג הרי הוא אשם, לפי שאילו הרבה בישוב הדעת ובהישמרות לא היה בא לידי שגגה. אבל אינו נענש כלל, אך צריך כפרה...

 (ג' ,מא).

דברים דומים אומר הרמב"ן בשער הגמול, לפיו החטא של השוגג הוא:

...שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ברוך הוא...

(עמוד ר"ע, הוצאת מוסד הרב קוק).

לפי הסבר זה שוגג הוא אדם אשר התרשל, ועליו לכפר על רשלנות זו. על פי הגדרה זו ניתן לומר שמי שתולה בבית דין לא נחשב כשוגג ולכן חיוב הכפרה לא חל עליו ללא קשר לגדרי ההוראה של בית דין, ואף אם הוא תלה בחכם יחיד ולא בבית דין[5]. בנוסף לכך, ייתכן שאדם אשר תלה בבית דין נחשב כאנוס כיוון שהוא לא ידע שמעשיו הם עבירה, לאור דברי הרמב"ם בהלכות שגגות י"ג, ו. כמו כן, תינוק שנשבה נחשב לאנוס כיוון שהוא לא מכיר כלל את ההלכה (שגגות, ב', ו), ועל פי זה ניתן לומר שגם אדם שסמך על בית דין נחשב לאנוס.

נקודת ההנחה שיצאנו בדברינו היא שהחיוב בשוגג נובע מאשמתו של האדם שלא מילא את חובתו בצורה מלאה, והכפרה על חטא בשגגה היא על אשמה זו. אולם, בהמשך דברי הרמב"ן בשער הגמול (שם) עולה יסוד נוסף:  

ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב 'ונטמאתם בם' (ויקרא, י"א, מג),[6] לפיכך נקרא השוגג חוטא.

לפי כיוון זה יש פגיעה מטפיזית הדורשת כפרה גם במקרים האדם איננו אשם, ולאור כך מסתבר שהפטור של היחיד נובע מכך שהציבור מקריבים קרבן. פרופ' נדב שנרב (ראו הערה 1) מפתח כיוון זה:

שהקרבן בא על העבירה, לא על האשמה. התפיסה היא שהעבירה יוצאת איזה שהוא "נזק" (במובן שאנו נקרא לו כיום מטפיסי) בעצם עשייתה... אבל התפיסה הבסיסית איננה: התרשלות-לכן אתה אשם-לכן אתה צריך כפרה, אלא פשוט לכלכת-תנקה, ללא קשר ליסוד הנפשי שעומד מאחורי המעשה.[7]

על פי הכיוון הראשון בהבנת חיוב שוגג, לפיו מוקד החיוב הוא האשמה, ייתכן מצב בו האדם איננו אשם ועל כן הוא איננו מביא קרבן, למרות שגם הציבור לא מביא קרבן. לעומת זאת, על פי הכיוון השני, לפיו העבירה יוצרת פגיעה אותה יש לתקן ללא קשר לאשמה, לא ייתכן מצב בו אין קרבן - או שהפגיעה מתוקנת על ידי קרבן היחיד, או שהיא מתוקנת על ידי קרבן הציבור[8].

יש מספר מקרים בהם יתכן ויש פטור ליחיד אך אין חובה לציבור. הגמרא בהוריות (ג.) עוסקת במקרה שמיעוט מהציבור הלך אחרי הוראת בית הדין אך לאחר מכן הציבור התרבה[9]. הגמרא מחלקת בין מקרים שונים שבחלקם על בית דין להביא פר העלם דבר של ציבור ובחלק אחר לא. מה דינם של היחידים במקרים בהם אין חובה על בית הדין? מדברי תוספות (שם, ד"ה "מועטין") עולה שלמרות שאין חובה על הציבור, יש פטור ליחידים. דין דומה אנו מוצאים בדברי התוספות לגבי אישה שהורה לה בית דין שהיא יכולה להינשא וטעות בפסקם:

האי בית דין אינו סנהדרין גדולה שהרי בית דין יכולין להתירה לינשא. ומכל מקום הני נמי אית להו האי דינא, שאם עשתה כמו שהורו הייתה פטורה כיון שתולה בבית דין.         

(הוריות ב., ד"ה" הורו לה").

במקרה זה לא בית הדין הגדול הורה ולכן אין חיוב ציבורי, אך עדיין לדעת תוספות יש פטור ליחיד[10].

ה'קרן אורה' עוסק בסוגיית הגמרא שתולה את חיוב הבאת פר העלם דבר של ציבור בכך שלא הייתה מחלוקת בבית דין והוראת הטעות הייתה פה אחד. מתוך דברי הגמרא הוא מבין שגם יחיד יתחייב קרבן במידה ולא כל בית הדין טעה; הוא תמה על כך, אך נשאר למסקנה בהבנה זו:

מכאן שמעינן דלענין יחיד שעשה בעינן גם כן כל אלו התנאים דבעינן לענין חיוב הפר לבית דין או לצבור. וצריך לעיין מנא לן הא כיון דברשות עשה. דהא בכל התורה אזלינן בתר רובא, כדכתיב אחרי רבים להטות. ואם כן אפילו כי אמר אחד טועין אתם למה לא יפטר היחיד כיון דברשות עשה? וכן הבאתי לעיל דברי הירושלמי, דר' יוחנן מפרש לברייתא דכל הוריי' שאין בית דין מביאין פר היחיד מביא כשבה. היינו בהורו לעקור כל הגוף. אלמא דלענין הוראת יחיד לפוטרו גם כן בעינן כל דיני הוראה כמו לענין חיוב בית דין או צבור. ולא עמדתי כעת על טעמו של דבר בבירור. והתוספות בריש מכילתין... והיה נראה לי דלהכי פטורה היא התם בהוראת כל בית דין כיון דכבר נתפשטה הוראה זו בכל ישראל הרי היא חשיבא כהוראת בית דין הגדול...       

(ג: ד"ה הא אחר).[11]

ה. על מה מובא קרבן הציבור?

ההבנה הפשוטה היא שפר העלם דבר של ציבור מובא כתהליך כפרה על מעשה העבירה. מכיוון שמעשה העבירה הוא ציבורי אין חיוב על היחיד. אולם, יתכן והחיוב נובע מטעם אחר - ליקוי המאורות שאירע לבית הדין אשר הורה טעות.[12]

ניתן להביא ראיה לכיוון זה מסוגיית הגמרא (ג.) העוסקת במקרה של צירוף שתי הוראות שונות של בית דין שבכל אחת עשה מיעוט מהציבור כדבריהם אך ביחד רובו עבר על איסור (לעיל הבאנו את דברי הרמב"ם, הראב"ד ור' חיים בנושא). כאשר בית דין מורה פעמיים בטעות, שתי ההוראות הן חלק מהתמוטטות אחת כללית של המערכת הציבורית. לכן, ניתן לצרף אותם ולחייב את בית הדין כפר העלם דבר של ציבור.

לפי ההבנה הראשונה יש מעשה עבירה והשאלה על מי הוא חל. לפי הסבר זה סביר שפטור היחיד תלוי בחובת הציבור, וניתן להסביר זאת לפי הסבר הרמב"ם בחיוב שוגג וכן לפי ההסבר השני ברמב"ן. ההסבר השני שהצענו מסביר שפר העלם דבר של ציבור אינו תלוי בחובת היחיד אלא קשור לליקוי המאורות של בית דין. אם כן, מדוע יש פטור לגבי היחיד? ייתכן וניתן להסביר את פטור היחיד מקרבן חטאת בכך שהוא לא עשה כלל איסור[13]. מכיוון שבית דין הורו לו שהדבר מותר, מצד האדם אין כלל איסור. הסבר זה ממשיך את הקו שהוצע לעיל לראות אדם זה כאנוס. לפי זה ייתכן והאדם יהיה פטור הואיל ולא עשה כלל עבירה, ומצד שני בית לא נכנסו לגדרי החיוב של קרבן הציבור.

בדרך זו ניתן להבין את דברי תוספות בתחילת מסכת הוריות (הובא לעיל) שפוטר אישה שבית דין הורה לה שמורת לה להינשא. טעם הדבר - "שאם עשתה כמו שהורו הייתה פטורה כיון שתולה בבית דין". הפטור אינו נובע מאונס, אלא מכך שאין כלל איסור הואיל ובית דין הורה לה.

שתי ההבנות האלו קשורות לחקירה שהבאנו בתחילת השיעור בשאלה האם החיוב בהבאת הפר הוא על הבית דין או על הציבור. אם החיוב הוא על בית דין אז הסיבה נובעת מליקוי המאורות. ואם החיוב מוטל על הציבור אז זה נובע מחלק מתהליך הכפרה על מעשה העבירה הציבורי שארע בעקבות הטעות.

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
	**********************************************************