דילוג לתוכן העיקרי

פשרה וביצוע

קובץ טקסט

 

*פתיחה

 

[1]בפני כל דיין העוסק בדיני ממונות עומדות שתי דרכי הכרעה. האחת קרויה 'דין' - בה הדיין עומד על העובדות והפרטים וכך הוא מגיע לפסק אמיתי. והשניה היא ה'פשרה', בה הדיין בעצם "מתעלם" משורת הדין, והולך אחר כיוונים אלטרנטיביים.

מהי פשרה?

אם נבדוק את המקומות בהם נזכרת המילה 'פשרה', נגלה שהיא מקבלת פרשנויות שונות במקומות שונים. לדוגמה, בתוספתא נאמר:

"וכשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה, נגמר הדין אינו רשאי לבצע... ר"ש בן מנסיא אומר: פעמים יבצע אדם פעמים אל יבצע, כיצד? שניים שבאו לדין, עד שלא שמע דבריהן, או מששמע דבריהן ואין יודע להיכן הדין הוא נוטה - רשאי שיאמר להן צאו ובצעו. אבל מששמע דבריהם ויודע להיכן הדין הוא נוטה - אין רשאי שיאמר להן צאו ובצעו, כגון 'פוטר מים ראשית  מדון וגו'' (משלי י"ז, יד)  עד שלא נתגלה אתה רשאי לנטשו משנתגלה הדין אי אתה רשאי לנטשו..."

                                                (סנהדרין  פ"א ה"ב).

'דין', 'פשרה', 'ביצוע' - האם מדובר בשלושה מושגים שונים? לפי ההסבר המקובל 'פשרה' ו'ביצוע' הם מושגים זהים ואילו 'דין' הוא ההיפוך שלהם. כך הבין ה'יד רמה' בסנהדרין:

"וביצוע היינו פשרה. ואמאי קרי ליה ביצוע? לפי שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין ודמי לגזל... להכי קרי לה רבי מאיר ביצוע ורבנן קרו לה פשרה, משום דס"ל לרבי מאיר דאסור לבצוע הילכך קרי ליה ביצוע לשון גזל ורבנן דס"ל דמותר לבצוע קרי ליה פשרה"   (ו: ד"ה ואמרינן לימא).

אליבא דה'יד רמ"ה' אין הבדל בין 'ביצוע' ל'פשרה'. השימוש בשני שמות לרעיון אחד הוא תוצאה של מחלוקת האם הליך ה'פשרה' הוא הליך חיובי. לסוברים כי 'פשרה' היא דבר רע ויש בה משום ניאוץ הקב"ה1, יש לכנותה 'ביצוע'. לדעת הסוברים שמותר לעשות פשרה, נשאיר אותה בשמה. 

פשרה וביצוע

לדעתי קיים הבדל רעיוני בין המושגים 'פשרה' ו'ביצוע'. ניתן לעמוד על הבדל זה לאור דברי תוספות הרא"ש,  וז"ל:

"ביצוע הוא לשון פשרה - כמו מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כן דרך המפשר צריך לשבר העניין ולחלקו ונותן קצת משל זה לזה. ומאן דמחמיר קרי ליה 'ביצוע' שצריך ג' כעין 'דין' שצריך לדקדק ולצמצם ולבצוע כפי הראוי מזה ליתן לזה לפי הענין. ומאן דמקיל קרי ליה 'פשרה' דאין צריך לדקדק כל כך אלא כאדם המטיל צונן לתוך חמין ומפשרן"

                                             (סנהדרין ו. ד"ה בצוע)[2].

לפני שנסביר את ההבדל עליו מצביע הרא"ש בין 'פשרה' ל'ביצוע', נעמוד על העולה בהקשר זה מן התוספתא בעירובין. התוספתא דנה בשאלה מה יעשה מי שנסתבכו בגדיו בקוצים בשבת, ואומרת:

"נתלו בה קוצין ודופקנין - מפשר בידו בצינעה" (פ"ח, ה"ו).

מהלכה זו ניתן להסיק כי פירוש 'פשרה' הוא 'הפרדה' או 'התרה'[3], שכן כוונת התוספתא להתיר את הפרדת הקוצים מן הבגד.

משעמדנו על הבחנה זו נוכל לחזור ולברר את דברי הרא"ש. כאמור, הרא"ש הסביר ש'פשרה' יותר קלה מ'ביצוע', מדוע? 

'פשרה' ו'ביצוע' הם שני סוגים של הליכים משפטיים שנועדו להתמודד עם תיקים של 'ממון המוטל בספק'. אולם קיים ביניהם הבדל יסודי:

'פשרה' - לנוכח מצב בו ההגעה לשורש העניין ול'דין אמת' צפויה לארוך זמן רב, הדיין עשוי להציע לצדדים להקדים תרופה למכה ולהגיע לעמק השווה. במצב זה תיתכן 'פשרה' בה כל צד יפסיד משהו והתיק ייסגר.

'ביצוע' – לעומת הפשרה, ביצוע הוא סוג של פסק, אולם אין הוא נובע בהכרח משיקולי פסיקה רגילים. לדוגמה, הוא עשוי לקחת בחשבון את טובת החברה.

מקור נוסף שמחזק את הגישה כי 'ביצוע' הוא סוג של פסק נמצא בתוספתא בסנהדרין:

"איזהו משפט אמת שיש בו שלום? הוי אומר זה הביצוע"    (שם פ"א ה"ג).

ע"פ התוספתא ה'ביצוע' נתפס כמשפט אמת שכן החוק היבש לא  תמיד מייצג את האמת. לדוגמה, אדם הסתבך בחובות גדולים אולם המפעל שבבעלתו מעסיק עשרות עובדים (ע"ע GM וכד'...). סגירת המפעל היא גזר דין מוות לא רק לבעל המפעל אלא גם לפועלים ובני משפחותיהם. פשרה עם הנושים ושיקומו של המפעל אולי תרחיק אותנו מה'דין' מבחינה פורמלית, אולם יש בביצוע יותר אמת ושלום מפסיקה יבשה אשר עשויה להביא אסון כלכלי על עשרות אנשים. 

 

סוגי הבי"ד

מו"ר הרב ליכטנשטיין נוהג להסביר שמחלוקת סומכוס וחכמים היא ביטוי לרעיון זה. סומכוס, הפוסק 'ממון המוטל בספק - יחלוקו', הוא איש השלום, ולכן הוא מעדיף את ה'פשרה'[4]. לעומת זאת, חכמים הם אנשי האמת ולכן הם מעדיפים את ה'דין', ופוסקים 'המוציא מחברו עליו הראיה'. כמו כן ניתן לתלות את דרך הפסיקה המועדפת בסוג הבי"ד עליו מדובר. בית הדין הגדול בירושלים, כסמכות השיפוטית העליונה של עם ישראל, מכניס שיקולים נוספים לפסיקותיו, ולוקחים בחשבון את טובת הכלל. אולם ביה"ד של ק"ק אלון שבות, אשר אינו מחויב לאותן דרישות, יעדיף את הדין והחוק היבש. בי"ד כזה לא יסתכן בפשרה, שכן כל חריגה מפסיקה אשר לא תביא לדין אמת תיזקף לחובתם. כל דיין בבי"ד מקומי, יעדיף את הפסיקה הנקודתית ע"מ להימנע מליפול בגדר 'דיין שטעה'

עד מתי?

לעיל הבאנו את דעת ר' שמעון בן מנסיא בתוספתא לפיה קיים שלב מסוים אשר לאחריו בי"ד אינם רשאים לבצוע. בגמרא (סנהדרין ו:) נחלקו רש"י ותוס' מהו אותו שלב. שיטת רש"י היא, שאפילו אם הדין נפסק, כל זמן שחסרה הכרזה בבי"ד ('פלוני חייב ופלוני זכאי') ניתן לעבור למסלול של פשרה. תוס' חולקים, וסוברים שכל עוד אין הכרעה, ובי"ד מסופקים מה הדין, ניתן לעבור לפשרה. להלכה נפסק כרש"י. שיטה מיוחדת יש לבעל 'שלטי גיבורים', שכותב שבמצבים מסוימים גם אם נגמר הדין יכול הדיין לעשות פשרה:

"אבל אם הם (-הדיינים א.ב) מודיעים להם טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול אחד לחבירו או לתת אחד לחבירו דבר ידוע אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כן"

        (א: בדפי הרי"ף אות א, הביאו הש"ך להלכה בחו"מ סי' יב סק"ו).

השלט"ג מתיר לעשות פשרה לאחר גמר הדין, ולפי דבריו נוכל לחדד את ההבדל בין 'ביצוע' ו'פשרה'. השלט"ג מבין ש'פשרה' מבוססת על מחילה. הצדדים מוכנים לספוג הפסד מסוים ע"מ לסגור את התיק ולכן ניתן להתפשר גם לאחר גמר דין. 'ביצוע', לעומת זאת, לא ניתן לעשות לאחר גמר דין שכן לא ניתן להחליף דין בדין. החידוש בדברי השלט"ג הוא שניתן לבטל פסק של בי"ד ע"י הסכמה. כאשר הצדדים מוכנים למחול על מה שניתן להם בדין הקודם, רשאי הדיין לפשר בהם[5].

פסק השו"ע        

השו"ע קובע מהי האסטרטגיה השיפוטית בה צריכים לנקוט דייני ישראל וז"ל:

"צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה"           (חושן-משפט, סי' י"ב סעיף כ).

להלכה פסק השו"ע כי דרך הפשרה והביצוע עדיפים על הדין[6], ואת הלכות פשרה מסיים רבי יוסף קארו בהנחייה לדיינים להימנע מלדון 'דין תורה'.

לסיום

מספרים על משכיל אחד שבא בטרוניה כלפי הראי"ה, וטען שבתי המשפט של עכו"ם צודקים יותר מבי"ד של ישראל. בבי"ד של ישראל רץ הדיין לעשות פשרה ואילו אצל הגוים שוכרים הצדדים עו"ד והולכים לבית משפט רגיל ומשם לבית משפט מחוזי וכך מבררים את הדין ומגיעים לאמת המוחלטת. ענה הרב קוק למשכיל במשל :

"מעשה בזאב ואריה שבאו לדין לפני השועל. הזאב טען כי הוא צד את הכבשה ולכן היא שלו. לעומתו טען האריה שמאחר והוא מלך החיות מגיע לו חלק מהכבשה. חשב השועל ופסק שיחלקו את הכבשה. לאחר שחצה את הכבש, בדק השועל האם החלקים שווים וגילה כי חצי אחד גדול מחבירו! מה עשה? הלך ונגס בחלק הגדול כדי לצמצם את הפער. אולם גם לאחר הנגיסה נותרו החלקים לא שווים. היה השועל נוגס ונוגס (כדי להשוות את החלקים) עד שלבסוף נשארו מהכבש עצמות בלבד".

"כך הם בתי המשפט של עכו"ם", אמר הראי"ה.  ריבוי העיסוק בדין גורם לכך שכספם של בעלי הדין הולך לעורכי הדין, לשמאים ולמומחים, ולא נותר מהזכייה דבר. אותה הנחייה של רבי יוסף קארו בשו"ע משתלבת עם משלו הנחמד של הראי"ה.

ביאליק ביקש בשירו 'עיר ההריגה' ש"אם יש צדק יופיע מיד". לאחרונה החליט משרד המשפטיים לאמץ משפט זה כמוטו של הפרקליטות ובתי המשפט[7]. שר המשפטים החליט לשפר את עבודת בתי המשפט ולמנוע את הסחבת הנוראית שקיימת היום. לו זכו בתי המשפט לאמץ את האסטרטגיה השיפוטית של חז"ל ללכת בכיוון הפשרה, חלק מהסחבת היתה נמנעת[8]

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

*   מאמר זה פורסם לראשונה בדף קשר מספר 948 בשנת תשס"ד.

1   לא נרחיב בעניין זה אך באופן כללי ניתן לומר כי דיין העושה פשרה מעמיד את עצמו מול הקב"ה מבחינה מסוימת, שכן בפסיקתו הוא מבטל את דין התורה ('ניאץ' = קילל = התרסה כלפי שמיא).

2   דברים דומים מופיעים בשו"ת תמים דעים לראב"ד (סימן ר"ז) וז"ל: "ויש לפרש דמאי דבעי שלשה קרי ליה ביצוע על שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שווה שלא יהא אחד נפסד יותר מכדי הראוי לו. ומ"ד פשרה ביחיד קרי ליה פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר, אלא בכל עניין שיכול לפשר בניהם יפשר".    

3   וראה את דברי ליברמן ב'תוספתא כפשוטה' שם (עמ' 459) "ומפשר פירושו- חולץ". בנוסף, מעניין כי הרמב"ם במשנה תורה כותב: לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים - מפרישן בצנעה.

4   ע"מ למנוע בלבול נעיר כי 'פשרה' היא גם שם כולל לכל פסיקה שאינה שגרתית. הבחירה בין סוגי הפשרות שהצגנו באה לאחר שבי"ד מחליטים על מסלול הפסיקה הכללי.

5   ועיין בפת"ש (סי' י"ב אות ה') שסקר את השיטות בעניין זה וכתב ש:"בארץ הצבי (היא 'ארץ חפץ', ארץ ישראל [צבי - צביאת (כתובה) - חפץ א.ש]) ובמצרים לא נהגו כך".

6   המקור לדברים הוא בירושלמי סנהדרין פרק א' ה"א - "בימיו של ר' שמעון בן שטח...".

7   באותיות קידוש לבנה על שלט לבן בצורת דגל ישראל.

8   כדרכנו בקודש נביא מספר מקורות נוספים לעיון: בענייני פשרה בכלל : קובץ 'משפטי ארץ' של מכון 'משפטי ארץ' - בקובץ מופעים מאמרים חשובים של הגרז"ן ('שבחי הפשרה') והרב קאפח, ושל פרופסור ברכיהו ליפשיץ; ספרו של חיים שיין 'הפשרה'. בעניין סדר הגודל של החלוקה בפשרה: שו"ת 'שבות יעקב' (ח"ב סי' קמה), 'מרגליות הים' לסנהדרין (דף ו. אות ט). 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)