חולין | דף מב | פתיחה להלכות טריפות

בשעה טובה ומוצלחת מתחילים אנו את לימודו של הפרק השלישי במסכת - פרק "אלו טריפות". פרק זה עוסק, כשמו, בהגדרת בהמה טריפה, אשר התורה אוסרת לאכול ממנה.

איסור אכילת טריפה נזכר בתורה בפרשת "משפטים":

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ".

הפסוק עוסק בתרחיש ספציפי: בהמה יצאה לשדה ונטרפה על ידי בעל חיים אחר. רש"י מסביר, על פי המדרש, ש"דיבר הכתוב בהווה": כל פגיעה, ולאו דווקא על ידי בעל חיים; ובכל מקום, בין בעיר ובין בשדה, הופכת את הבהמה לטריפה.

חז"ל פירשו, כי אם הנטרפת מתה, הרי היא נבלה, וברור שאסור לאוכלה. מכאן, שהחידוש בפסוק זה הוא, שאף אם הבהמה עודנה חיה, אם היא טריפה, אסור לאכול ממנה. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק ד' הלכות ו'-ט') הסביר עניין זה באריכות, וסיכם:

"וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה".

הגדרה עקרונית זו, שלפיה הטריפה היא מי שעומדת לאדם, נוגעת למחלוקת הנזכרת בסוגיתנו האם טריפה עשויה לחיות יותר מי"ב חודש או לא. מחלוקת זו תתבאר, בעזרת ה', בעיונים הבאים, אך כאן המקום להעיר, שגם הדעה הסבורה שטריפה עשויה לחיות, מכירה בכך שהמכה היוצרת את הטריפה היא מכת מוות. על פי דעה זו, ייתכן שהטריפה תחיה למעלה מי"ב חודש, ועל כן אף אם עברו עליה י"ב חודש וטרם מתה, אין בכך הוכחה שאיננה טריפה (ראה רמב"ן ורשב"א בדף מ"ב, המסבירים כך את סוגיתנו). אך כאמור, עצם הגדרת הטריפה היא בהמה העומדת למות מחמת מכה, כפי שעולה מפשט הכתוב.

כאמור, האיסור לאכול טריפה מפורש בתורה. והנה, בגמרא בסוגיתנו (דף מ"ב עמוד א') נאמר:

"א"ר שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה מנין? מנין?! "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו"! אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? ... דכתיב: "וזאת החיה אשר תאכלו" - חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה".

החתם סופר בחידושיו כאן דן באריכות מופלגת בדברי הגמרא הללו, ומבקש להסביר את ההוה-אמינא של ריש לקיש שלפיה הלכות טריפות הן "רמז", ואינן מקרא מפורש. החתם סופר מציע, שלמרות קושיית הגמרא, ריש לקיש דבק בעמדתו שלפיה הלכות טריפה אינן אלא רמז. את זאת לומד החתם סופר מפסק ייחודי של הרמב"ם (הלכות שחיטה, פרק ה' הלכה ג'):

"אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר".

המגיד משנה על אתר עומד על כך שדברי הרמב"ם "סתומים", ומאריך ליישבם. החתם סופר מציע, שדברי הרמב"ם מבוססים על ניסוחו הייחודי של ריש לקיש: פשטות הכתובים עוסקת בבהמה שנדרסה על ידי בעל חיים, ועומדת למות. אמנם, ישנן מכות מוות נוספות המגדירות את הבהמה טריפה, ואולם אלה אינן מפורשות בכתוב, אלא אך ורק בדרך "רמז".

כך או כך, הגמרא מסיקה שהרמז שעליו מדבר ריש לקיש מלמד שטריפה איננה חיה. היכן מצוי אותו רמז? הגמרא מצטטת את הפסוק מפרשת "שמיני", אשר פותח את הפרשייה העוסקת במינים המותרים והאסורים באכילה. עניין זה יידון בחלקו האחרון של הפרק. נמצא, שהגמרא קושרת קשר מהותי בין הלכות טריפות - שבהן עוסק רובו של הפרק - ובין הגדרת המינים המותרים והאסורים באכילה. לאמור - אף שהטריפה אסורה, לכאורה, בלאו עצמאי אשר מפורש בפרשת משפטים, היא משתייכת בסופו של דבר למשפחה הכללית של המינים המותרים והאסורים באכילה, ולאותה הפרשייה שבפרשת שמיני.

לסיום נעיר, שחז"ל דרשו מן הפסוק שבפרשת "משפטים" איסורי אכילה שאינם קשורים להלכות טריפות, ובעיקר: איסור אבר מן החי, ואיסור קודשים שיצאו מן המקדש או מירושלים. לא התייחסנו כאן לאיסורים אלה משום שהם אינם מעניין פרקנו; ראה רמב"ם בספר המצוות (לא תעשה קפ"א) ובמשנה תורה (בהמשך פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות) שדן ביחס בין איסורים אלה ובין האיסור הבסיסי בטריפה.