דילוג לתוכן העיקרי

חגיגה | אגדות סוגיית הפתיחה | 1

קובץ טקסט

פתיחה לסדרת השיעורים

סדרת שיעורים זו היא המשך לסדרה שנכתבה בבית המדרש הוירטואלי לפני מספר שנים בשם 'אגדות התלמוד', אך ניתן גם ללמוד אותה בפני עצמה. במסגרת סדרה זו נלמד אי"ה אגדות שונות, בעיקר מהתלמוד הבבלי. הלימוד יתבסס על עיון בעיצוב הספרותי של האגדה. במטרה לעמוד על מסריה ומשמעויותיה. כמו כן נעיין בהקשרה הרחב של האגדה בתלמוד, וננסה לבחון מהי התרומה שתורמת קריאת האגדה בהקשרה הרחב לדיון הכללי שהיא משובצת בו או בסמוך לו, ומהי תרומת ההקשר לקריאת האגדה. נשתדל גם להשוות את האגדה שמופיעה בתלמוד הבבלי לגרסאות אחרות שלה שמופיעות במקומות אחרים בספרות חז"ל, כדי לבחון את ההקשרים השונים בהם שובצה האגדה.

 

בשיעורים הללו אנחנו מתבססים על שתי הנחות, שאליהן הגענו בסדרת השיעורים הקודמת:

הנחה ראשונה היא שהסיפורים בתלמוד אינם תיאורים היסטוריים פשוטים ומדויקים, ולא לשם כך נועדו. מבלי להיכנס כאן להוכחה מעמיקה של עניין זה, ניתן לציין בפשטות את הימצאותן של גרסאות שונות לאותו סיפור במקומות שונים בספרות חז"ל. מכל מקום, אנו קוראים את הסיפורים כיצירות ספרותיות שחז"ל יצרו על מנת להעביר השקפות ומסרים – דתיים, רעיוניים, רוחניים, חינוכיים ומוסריים. העיצוב הספרותי שלהם הוא, אפוא, משמעותי מאד ותורם תרומה משמעותית לעיצוב התמה (רעיון) או המסר של כל אגדה.

הנחה נוספת שעומדת ביסוד עיוננו היא שהאגדות שמופיעות בגמרא אינן עומדות בחלל ריק; הן מצויות בהקשר תלמודי מסוים. לעיתים קרובות מדובר בהקשר הלכתי, כאשר האגדה מופיעה בסוגיה הלכתית על קטע מהמשנה (ולעיתים האגדה חותמת את הדיון או אפילו פותחת אותו). במקומות אחרים ההקשר הרחב של האגדה הוא אגדי בלבד, בעיקר בסוגיות שמורכבות מקבצים של סיפורים או דרשות. לפעמים נראה במבט ראשון שהקשר בין האגדה לסביבתה הוא בעל אופי אסוציאטיבי-טכני בלבד, למשל כאשר באגדה מוזכר שם של חכם, או עניין כלשהו אחר שהוזכר קודם לכן בדיון ההלכתי. ברם, לעיתים קרובות נמצא שבחינת ההקשר הרחב של האגדה חושפת משמעויות חדשות, ולפעמים אף יוצרת קריאה חדשה של האגדה כולה. קריאה זו שונה מן האופן שבו האגדה נקראת בפני עצמה במנותק מהקשרה. בחינת ההקשר אף חושפת את התפקיד (החינוכי או הרעיוני) שממלאת האגדה בסוגיה.

אגדות סוגיית הפתיחה של מסכת חגיגה

את עיוננו בסדרה זו נפתח, בע"ה, בהשראת הרֶגל שעבר עלינו זה עתה, בעיון במספר אגדות בתחילת מסכת חגיגה, שמופיעות בסוגיות שעוסקות במצוות העלייה לרגל (וכן במצוות הקהל, שאף בה נזכרנו השנה, מוצאי שביעית). כמו כן, באמצעות אגדות אלה ניתן להדגים היטב את הקשר בין דיונים הלכתיים לקטעים אגדיים. אגדות אלה מפורסמות וכבר נכתב עליהן רבות. אנו נתבסס לא מעט על הדברים שנכתבו, והחידוש העיקרי בעיוננו כאן יהיה בחינת הזיקה בין האגדות להקשר הרחב שלהן בסוגיות.

לאגדות אלה, בתחילת מסכת חגיגה, נקדיש מספר שיעורים. השיעורים הללו יחד בונים מהלך שלם, אך הם בנויים באופן כזה שכל שיעור יכול להילמד גם בפני עצמו, ובכל שיעור בפני עצמו ישנו עיון שלם באגדה או בהשוואה בין אגדה למקבילה שלה וכדומה. עם זאת, המטרה הסופית היא המהלך כולו, שייבנה מצירוף של כל השיעורים שיעסקו באגדות אלה.

בשיעורים הקרובים נשווה בין הגרסאות השונות של האגדות שבתחילת מסכת חגיגה שמופיעות במקורות חז"ל השונים, ונעיר על ההבדלים ביניהן, וגם נבחן את הקשר בין האגדות להקשר ההלכתי שהן מצויות בו בתלמוד הבבלי.

האגדות

האגדות שנעסוק בהן תחילה מופיעה בתלמוד הבבלי בתחילת מסכת חגיגה:

"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. – אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני! –

ועוד דרש: את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם – אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבנות וכמשׂמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין – תלמוד לומר משׂמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין – תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה – אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ולימרו ליה בהדיא! – משום מעשה שהיה.

דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר[1] בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? – אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אליעזר ואמר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו. (חגיגה ג, ע"א–ע"ב).

הקטע האגדי הזה מורכב משני סיפורים תנאיים שונים, שמקושרים זה לזה באמצעות משפט קישור של הגמרא. הגמרא שואלת: "ולימרו ליה בהדיא!", כלומר, מדוע בסיפור הראשון התלמידים אינם נענים מיד לבקשתו של ר' יהושע לספר לו את מה שהתחדש באותו יום בבית המדרש, אלא בשלב ראשון 'מתחמקים' באמירה: "תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין". תשובת הגמרא היא: "משום מעשה שהיה", והיא מספרת מיד את הסיפור השני, שבו ר' יוסי בן דורמסקית סיפר ללא היסוס לר' אליעזר את החידוש שהיה בבית המדרש באותו יום, וזכה לתגובה קשה ביותר מרבו. על פי הקישור הזה, תלמידי ר' יהושע חששו לספר לרבם על חידושי בית המדרש בעקבות חווייתו הקשה של ר' יוסי בן דורמסקית."

ההקשר הישיר של האגדות בסוגיה

ראינו שהסיפור השני, על ר' אליעזר בן הורקנוס, הובא אגב קושיית הגמרא על הסיפור הראשון. באיזה הקשר הובא הסיפור הראשון בסוגיה?

הסוגיה עוסקת בחובת הראִייה ברגל, שהתורה מצווה עליה בפסוק: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ד כג, וראו גם שמות כ"ג יז). זהו הנושא שדנה בו המשנה הראשונה במסכת. הסוגיה על משנה זו לומדת שמי ששומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע פטור מן הראייה באמצעות גזרה שווה בין חובת הראייה ברגל למצוות הקהל (שמופיעה בדברים ל"א י-יג):

לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהֵל, דכתיב: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים ל"א יב), וכתיב: "בבא כל ישראל לראות" (שם ל"א יא). והתם מנלן? – דכתיב: "למען ישמעו ולמען ילמדו" (שם לא יב), ותניא: למען ישמעו - פרט למדבר ואינו שומע, ולמען ילמדו - פרט לשומע ואינו מדבר. (חגיגה ג ע"א).

בהמשך סוגיית הבבלי, מובאים ונידונים דברי ר' תנחום, שלומד פטור נוסף מפרשת הקהל: "אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר: "באזניהם"" (דברים ל"א יא)

בעקבות מימרא זו מובאות שתי מימרות נוספות בשם ר' תנחום, ולאחר מכן מופיע הסיפור הראשון, על תלמידי ר' יהושע, שבמרכזו דרשה על פרשת הקהל, שעוסקת באלה שחייבים להופיע, בדומה לדיון על חובת הראייה:

ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

 עוד נשוב ונעסוק בהמשך בשני הסיפורים שבבבלי ובקישור ביניהם, ולכן מומלץ לזכור את עניין ההקשר כאן גם בשבועות הקרובים, אך ראשית נבחן את המקורות הקדומים יותר שבהם מופיעים הסיפורים שבבבלי.

הסיפור הראשון ומקורותיו

הסיפור הראשון, על ר' יהושע ותלמידיו, מופיע במלואו גם בתוספתא:

"מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' לעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהוש' בפקיעין. אמ' להם ר' יהושע: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמ' להם אי אפשר שלא יהא חידוש בבית המדרש. שבת של מי היתה? אמרו לו של ר' לעזר בן עזריה היתה. אמ' להם היכן היתה הגדה? הקהל את האנשים והנשים והטף. אמ' להם: מה דרש בה? אמ' לו ר' כך דרש בה: אם אנשים באו ללמוד, נשים באו לשמוע, טפילין למה הן באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

ועוד אחרת דרש: את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמ' להם הקדוש ברוך הוא כשם שעשיתם אותי חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא.

ועוד אחרת דרש: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים מה דורבן זה מכוין את הפרה להביא חיים בעולם אף דברי תורה אינן אלא חיין לעולם שנ' עץ חיים היא וגו' או מה דורבן זה מיטלטל יכול אף כך דברי תורה ת"ל וכמסמרות נטועים [או אינן חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים] מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין בעלי אסופות אילו שנכנסין ויושבין אסופות אסופות ואומ' על טמא טמא ועל טהור טהור על טמא במקומו ועל טהור במקומו .

שמא יאמר אדם בדעתו הואיל ובית שמיי מטמין ובית הלל מטהרין איש פל' אוסר ואיש פל' מתיר למה אני למד תורה מעתה? ת"ל 'דברים', 'הדברים', 'אלה הדברים', 'כל הדברים'. נתנו מרועה אחד, אל אחד בראן, פרנס אחד נתנן רבון כל המעשים ברוך הוא אמרו. אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה דברי בית שמיי ודברי בית הלל דברי המטמאין ודברי המטהרין. אמ' להם: אין דור יתום שר' ליעזר שרוי בתוכו. (תוספתא סוטה, ז, ט-יב)."

נשווה בין גרסת התוספתא לגרסת הבבלי. במבט ראשון מדובר ממש באותו סיפור, עם מעט שינויים סגנוניים שהם טבעיים. ברם, במבט מעמיק, ולאור פרשנות חדשה שניתנה לסיפורים אלה בכמה מאמרים שנכתבו לאחרונה, נגלה שלמעשה בכל אחד מהמקורות הנושא של הסיפור והמסר שלו שונים לחלוטין, והבדל מרשים זה במסרים נובע מאותם הבדלי ניסוח שנראים, במבט ראשון, קלים וזניחים. באמצעות לימוד מקבילות אלה, נדגים נקודה חשובה מאד לסדרת השיעורים הנוכחית: כיצד אותו סיפור מתגלגל במקורות חז"ל השונים, ופושט ולובש משמעויות שונות.

הדרשה הראשונה של ר' אלעזר בן עזריה בשני המקורות די דומה. ראב"ע דורש את הפסוק מדברים ל"א על מעמד 'הקהל', ומסביר את הטעם להבאת ה'טף' למעמד זה – "כדי ליתן שכר למביאיהן".

גם הדרשה השנייה, על הפסוק "את ה' האמרת היום...", די דומה, אלא שבבבלי נוספו פסוקים שמדגימים את המעשה ההדדי שהקב"ה וישראל 'עושים' זה את זה "חטיבה אחת בעולם", ונעסוק בהם בהמשך כשנשוב ונעסוק בגרסה שבבבלי.

ואילו בדרשה השלישית, שדורשת את הפסוק מקהלת, "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד", יש כמה הבדלים בולטים בין התוספתא לבבלי. נתמקד בהבדלים העיקריים, בדרשת המילים 'בעלי אסופות'. לשם כך נעמיד את הדברים אלו מול אלו בטבלה:

תוספתא

בבלי

1. בעלי אסופות אילו שנכנסין ויושבין אסופות אסופות ואומ' על טמא טמא ועל טהור טהור על טמא במקומו ועל טהור במקומו

 

2. שמא יאמר אדם בדעתו הואיל ובית שמיי מטמין ובית הלל מטהרין איש פל' אוסר ואיש פל' מתיר למה אני למד תורה מעתה ת"ל דברים הדברים אלה הדברים כל הדברים

 

3. "נתנו מרועה אחד": אל אחד בראן פרנס אחד נתנן רבון כל המעשים ברוך הוא אמרו

 

4. אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה דברי בית שמיי ודברי בית הלל דברי המטמאין ודברי המטהרין

בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?

 

 

 

תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר א-להים את כל הדברים האלה.

אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

 

כבר במבט ראשון ניתן לראות שהבבלי עוסק, לאורך כל הדרשה, ביחס למחלוקות בהלכה בין החכמים: "הללו מטמאין והללו מטהרין...". זוהי דרשה ידועה, שעוסקת בבעיה יסודית שנוגעת לתורה שבעל פה: כיצד ניתן להבין את הריבוי הזה, ואת היחס בינו למה שניתן בסיני –ציוויים ומסרים אחידים, שאין עליהם מחלוקת. מטרת הדרשה לומר שאף על פי שישנן דעות רבות ומנוגדות בין החכמים, כולן נובעות מהמקור האלוקי – מתורת ה' שנמסרה על ידי משה, או, בניסוח ידוע אחר של חז"ל: 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'.

ברם, בתוספתא מתואר בהתחלה (חלק 1) דווקא מצב הפוך. הניסוח השונה בתוספתא אינו מתייחס למצב של מחלוקת: "ואומר על טמא טמא ועל טהור טהור, על טמא במקומו ועל טהור במקומו". ברם, לפתע, במשפט הבא (חלק 2), מדובר במחלוקת – "...הואיל ובית שמיי מטמין ובית הלל מטהרין....". הרצף בדרשה לא ברור, וגם החלק האחרון (חלק 4) אינו מובן כל-כך – מה המשמעות של 'עשיית הלב חדרי חדרים', וכיצד זה קשור למה שנאמר קודם?

פרופ' שלמה נאה הציע פתרון יצירתי להבנת התוספתא, ואף נתן פירוש מקורי לדרשה.[2] ראשית, לדעתו הדרשה "בנויה סירוגין", וצריך לקרוא קודם את חלקים 1, 3 יחד, ואז את חלקים 2, 4:

(1) "בעלי אסופות" – אילו שנכנסין ויושבין אסופות אסופות ואומ' על טמא טמא ועל טהור טהור על טמא במקומו ועל טהור במקומו. (3) "נתנו מרועה אחד": אל אחד בראן פרנס אחד נתנן רבון כל המעשים ברוך הוא אמרו.

(2) שמא יאמר אדם בדעתו הואיל ובית שמיי מטמין ובית הלל מטהרין איש פל' אוסר ואיש פל' מתיר למה אני למד תורה מעתה? (4) אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה דברי בית שמיי ודברי בית הלל דברי המטמאין ודברי המטהרין.

החלק הראשון דורש את המילים מהפסוק בקהלת על התורה שבעל פה, שמקורה מסיני. ואילו החלק השני מעלה בעיה – אך לא את עצם בעיית קיומן של מחלוקות, כפי שניתן להתרשם בבבלי, אלא את ריבוי החומר של התורה שבעל פה. התורה שבעל פה נלמדה באותה תקופה רק בעל פה, וממילא הייתה ללומדים בעיה לשמור בזיכרונם את הדעות השונות בנושאים השונים. על כך, מסביר נאה, בא הפתרון – "אף אתה עשה לבך חדרים חדרים..." – מדובר כאן, לדעתו, בטכניקה של סידור החומר וארגונו במוחו של הלומד. הוא מוכיח שם ממקורות שונים שאכן זו המשמעות,[3] וכפי שהוא מסכם: "וזו משמעות ההוראה 'עשה לבך חדרים חדרים': עליך להכין את לבך ולבנות בתוכו מחיצות וחדרים – מעין ספרייה מסודרת – כדי שתוכל לאחסן בהם את החומר הממוין לפי דברי בית שמאי ודברי בית הילל, דברי המטמאים ודברי המטהרים".

הדרשה שבתוספתא, בניגוד לבבלי אם כן, אינה מוטרדת משאלת היחס בין ריבוי הדעות והמחלוקות בתורה שבעל פה למקורה האחד בסיני. אמנם, בחלקה הראשון (1, 3 בטבלה) היא מתארת, ללא קשר לבעיית המחלוקות, את הזיקה הישירה בין התורה שבעל פה לתורה שניתנה בסיני. בחלקה השני המחלוקות הרבות מעוררות בעיה אחרת לגמרי, של שימור וזיכרון, ולכך היא מציעה פתרון, בדומה לפתרונות שמוצעים על ידי תנאים שונים לאותה בעיה, שהעסיקה כנראה רבים ככל שהתורה שבעל פה הלכה והתפתחה.[4]

המרתק בפרשנות הזו של התוספתא הוא שאנו למדים ממנה כיצד הבבלי לקח את הסיפור הזה שעסק בעניין אחד, ושינה, באמצעות כמה שינויים קלים (לכאורה) בניסוח והכנסתו להקשר אחר, את כל המוקד והמסר שלו. בשבוע הבא נשוב, אי"ה לדרשה שבבבלי, ונעמוד על משמעותה שם.

 

[1]   בגמרות המודפסות שבידינו, דפוס וילנה, מופיע בסיפור זה "ר' אלעזר", אך על פי כתבי היד הטובים תיקנתי כאן ל"ר' אליעזר", ומדובר, כמובן, בר' אליעזר בן הורקנוס.

[2]   ש' נאה, "אומנות הזיכרון, מבנים של זיכרון ותבניות בספרות חז"ל", מחקרי תלמוד ג, עמ' 570–586.

[3]   ראו בדבריו שם, ולא נאריך בהם כאן. ראו גם התייחסותו שם לשאלה מדוע 'שובש' לכאורה סדר הדברים בתוספתא ונכתב לסירוגין.

[4]   ראו המקורות השונים אצל נאה, עמ' 564, 566.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)