פסחים | דף ב | פתיחה

בשעה טובה אנו זוכים להתחיל ללמוד מסכת פסחים אשר עוסקת במצוות ובהלכות של חג הפסח. על אף שבתורה שם החג הוא 'חג המצות' (פסח הוא הקרבן שמובא בחג), שם המסכת הוא פסחים על פי השם שבו החג קרוי בלשון חז"ל.

רבי גרשון שאול יום טוב ליפמן הלוי הלר (תוספות יום טוב בהקדמה למסכת) כתב שהסיבה שנקראת המסכת פסחים ולא פסח היא משום שהיא קרויה על שם שתי קרבנות הפסח – הקרבן שמוקרב בזמנו (בתאריך י"ד בניסן) וקרבן של פסח שני (שמוקרב בידי מי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח בזמנו בתאריך י"ד באייר).

בפרק הראשון עוסקת הגמרא בחיוב לבער את החמץ קודם חג הפסח. מהתורה אין חובה לבער את החמץ אלא די בכך שיבטל האדם את החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב):

"ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".

ניתן להבין עניין זה בשני אופנים:

א. ביטול החמץ הוא ממש כמו ביעור ולכן עומדות בפני האדם שתי אפשרויות לבטל את החמץ – ביטול או ביעור; כלומר, ניתן לבטל חמץ שקיומו ידוע לבעליו.

ב. ביטול החמץ הוא כשאין אפשרות אחרת ולא ידוע לאדם על הימצאות חמץ. לכן, אם ידוע לאדם על חמץ מסוים, עליו לבער אותו ממש ולא די בביטול.

בגמרא (דף ד עמוד א) אנו למדים שחכמים תיקנו שלא די בכך שאדם מבטל את החמץ אלא עליו לבער אותו ממש. הר"ן כתב שהסיבה לכך שחייבו לשרוף את החמץ היא שקיים חשש כי אדם לא יבטל את החמץ בלב שלם וממילא יעבר על איסור של בל יראה ובל ימצא. בעלי התוספות (דף ב עמוד א ד"ה אור) כתבו שקיים חשש כי אם לא ישרפו את החמץ, יבואו לאכול אותו.

לפי הסבר הר"ן, נראה לומר כפי ההסבר הראשון, הביטול הוא ממש כמו ביעור אלא שיש חשש שאדם לא יהיה שלם במעשה הביטול ולכן הצריכו אותו לשרוף ממש בכדי שלא יבוא לידי תקלה. לעומתו נראה שהתוספות הבינו כהסבר השני, שאם החמץ נראה בעין יש חשש שיבואו לאכול אותו מה שלא סביר שיקרה כשלא רואים את החמץ.