בבא מציעא | דף צה | שאלה בבעלים

דף צה:

שמירה בבעלים משחררת את השומר מכל מחוייבות כלפי הבעלים, אפילו במקרה של פשיעה כלפי הפקדון. זו המסקנה שאליה מגיעה הגמרא- שאפילו במקרה של פשיעה פטור השומר מלשלם אם הבעלים היו נוכחים (ראה בשיעור הקודם). עלינו לשאול את עצמנו מהו ההגיון של דין זה. מדוע השומר יפטר מכל התשלומים, רק בגלל שההסכם עם הבעלים היה, שהם יהיו נוכחים בזמן העבודה? בפשטות היינו אומרים שזה דין שנלמד מגזירת הכתוב, ועל כן אין אנו יודעים מהו הטעם. אף על פי כן, יש לשאול כיצד נבין את גזה"כ? כלומר, איך התורה רוצה שנסתכל על מקרים של שמירה בבעלים, באופן כזה שנבין למה השומר יהיה פטור מכל תשלום?

ברצוני להציע שתי תשובות אפשריות (יש לציין שמפרשי התורה שהובאו במקורות לשיעור זה נותנים תשובה לשאלה זו, אך אנו נדון רק במקורות הלכתיים-תלמודיים):

1. מעשה משותף אחד של שאלה.
2. אחריות כלפי חפצים של עובד.

מעשה משותף אחד של שאלה

א. המודל של רב המנונא

כך אומרת הגמרא (צה:):

"אמר רב המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה".

רב המנונא טוען שהשואל תמיד אחראי, אלא אם כן הבעלים מועסק לעבוד עם הפקדון. לדוגמא, הבעלים יכול לחרוש עם הפרה המושאלת, או להוביל את החמור המושאל. זאת ועוד, על הבעלים להיות עם הפקדון מתחילת העסקה ועד לרגע התאונה.

דומה שרב המנונא בונה מודל מאוד ספציפי, שרק בתנאים אלו יפטר השואל. מה עומד ביסוד שיטתו של רב המנונא? מדוע דוקא בתנאים אלו יפטר השואל? אני מציע שעל פי רב המנונא שאלה בבעלים פירושה שהפקדון נשאר בשליטתם ובאחריותם של הבעלים, ולא בתחום השיפוט של השואל. לשם ההמחשה: אם אני שוכר צבע שיבוא ויצבע את ביתי, והוא מביא איתו את כליו. האם יהיה נכון לומר ששכרתי את שירותיו של הצבע, ובפעולה נוספת שאלתי את המברשת שלו (שהרי היא משמשת את מטרתי)? כולם יסכימו ששכרתי את שירותי הצבע יחד עם המברשת שלו- הוא פועל שלי, אך המברשת היא תחת שליטתו הישירה. על פי זה ברור, שאם תקרה תאונה כלשהי למברשת, אני לא אהיה אחראי בשום צורה שהיא.

באותו הכיוון, טוען רב המנונא, שאפילו אם שאלתי פקדון ובאותו הזמן שכרתי את הבעלים שיעבדו עם הפקדון, התורה מלמדת אותנו שעלינו להתייחס לזה כאילו הבעלים נשכרו כדי להשתמש בפקדון שלהם. ואם כן, הפקדון הוא תחת אחריותם הבלעדית של הבעלים ומעולם לא הגיעה לתחום אחריותו של השואל. לפיכך, טוען רב המנונא, נדרשים שני תנאים כדי שהדין של שאלה בבעלים יתבצע:                

1. על הבעלים להיות זה שעובד עם הפקדון.
2. על תנאים אלו להימשך עד רגע התאונה. על הבעלים להיות זה שאחראי על הפקדון ברגע שארעה התאונה, ולא על השואל.

הגמרא דוחה את הבנתו של רב המנונא, ופוטרת את השואל מתשלומים אפילו אם הבעלים מבצעים עבודה עבורו שאין לה שום קשר לפקדון, וכן אם הבעלים סיים את עבודתו עוד בטרם ארעה התאונה. מה שכן מחייב הוא שהשואל ישכור את שירותי הבעלים ברגע ההשאלה, אפילו אם סיים את העבודה קודם לתאונה.

בפשטות נאמר, שמאחר ורב המנונא נדחה, הרי שגם המודל שבנה על פרטיו נדחה גם הוא. אך, בהחלט יתכן שנוכל לנצל את המודל של רב המנונא, כדי להבין טוב יותר את מסקנת הגמרא: רב המנונא דורש שהתנאים שעליו דיבר ימולאו, כדי לפטור השואל מתשלומים. יתכן, ואע"פ שהמודל של רב המנונא וההגיון שעומד מאחוריו נכונים, גזירת הכתוב באה לומר לנו שיש להתייחס מבחינה הלכתית, לכל מצב של שאלת פקדון ובו בזמן שכירת הבעלים כפועלים, כאילו הבעלים מועסקים ע"י השואל והם אלה שמביאים את הפקדון איתם. ממילא, בשאלה בבעלים, הפקדון תחת אחריותם הבלעדית של הבעלים, ולא הגיע אף פעם לתחום אחריותו של השואל.

ב. הרמב"ם

המשנה (צד.) מונה שני מקרים של שאלה בבעלים: אחד שבו שאלת הפקדון ושכירת הבעלים נעשית בו זמנית, ואחד שבו הבעלים נשכרים קודם לשאלת הפקדון. במבט ראשון, לא נאלץ לומר שיש כאן שני מקרים שונים. מדובר באותו הכלל: על הבעלים לעבוד אצל השואל בזמן שהפקדון נשאל, והחידוש של המשנה הוא, שאפילו אם הם נעשים בו זמנית, נחשב שעבודת הבעלים קדמה לשאלת הפקדון.

אך בקריאה מדוקדקת בפסקו של הרמב"ם לסוגיא מצפה לנו הפתעה. הרמב"ם פוסק כך:

אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן הרי השומר פטור מכלום אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה ה"ז פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו בד"א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס...   (שכירות א', ג)      

הרמב"ם, כפי שניתן לראות, לא מציין כלל את המקרה ששכירת הבעלים קדמה לשאלה. אמנם, קשה לומר שהרמב"ם סבור שמקרה זה לא נפסק להלכה- סוף סוף זו משנה מפורשת! אך ברור מדברי הרמב"ם, שהמקרה של שכירה ושאלה בו זמנית, הינו המקרה המרכזי והוא מדגים ביותר את המודל ההלכתי. הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל מסביר, שהרמב"ם עובד כאן עם המודל של שאלה בבעלים שהצענו כאן. הפטור של בבעלים תקף רק כאשר השאלה היא תחת חסותה של שכירות הבעלים- היה כאן רק מעשה משותף אחד של שאלה. זה מובן הרבה יותר אם נאמר ששתי הפעולות נעשו בו זמנית, ובכך אנו מצמצמים את עצמאותה של שאלת החפץ, מה שיגרום לכך שלא תהיה כל אחריות מצידו של השואל. על פי הבנה זו, שכירות הבעלים שקדמה לשאלת הפקדון, הינה הרחבה של המקרה המרכזי של שתי פעולות בו זמנית (ולא להפך כפי שהוצע קודם). מסתבר, שאם הבעלים כבר נשכרו ע"י השואל, מוסיפים את הפקדון לשכירות זו כאשר הוא מצטרף לתמונה. על כן, הרמב"ם בהגדרתו נוקט רק במקרה של "עמו"- המקרה התיאורטי שממנו נלמד שהשואל פטור בשאלה בבעלים.

ג. פשיעה

בגמרא מובאת מחלוקת בשאלה האם גם בפשיעה פטור השואל כאשר הבעלים עמו, ולהלכה נפסק שכן (ראה רמב"ם שכירות א', ג שהובא לעיל). כידוע, לרמב"ם יש שיטה משלו לגבי פשיעה- "פושע כמזיק" (שכירות ב', ג). הרמב"ם טוען שאפילו במקרים שיש לשואל פטור מאחריות, כגון קרקעות ושטרות וכדו', אין הוא פטור במקרה של פשיעה, כי הפושע נחשב כמזיק בידים. ואף על פי כן פוסק הרמב"ם, שבעליו עמו מפקיע אפילו את חובת הפושע. פסק זה מסתדר היטב עם מה שהצגנו עכשיו בדעת הרמב"ם. מאחר ובעליו עמו פירושו שהבעלים הם אלה שעבדו כל הזמן עם הפקדון, והוא מעולם לא נכנס לרשות אחריותו של השואל- אין אפשרות לחייב את השואל אפילו בפשיעה. אם אדם לא שאל את החפץ מעולם, אי אפשר לומר שהוא פשע בשמירתו. רק מי שמוטלת עליו חובת שמירה יכול להיחשב כפושע בשמירתו, אם אכן נהג ברשלנות.

אחריות כלפי חפצים של עובד

האפשרות הראשונה להבנת הפטור של בבעלים שהעלנו, עסקה ביחסים שבין הבעלים לפקדון. מאחר והפקדון הוא שלו, והוא נכנס יחד איתו (או אחריו) לרשות השואל, הרי שמעולם הוא לא נכנס לתחום אחריותו של השואל. אפשרות נוספת להבנת הפטור תהיה סביב היחסים שבין השואל לבעלים. במילים אחרות, מאחר והבעלים עובדים אצל השואל, הם לא יוכלו לחייב את השואל לשלם עבור נזקים.

נתמקד כרגע בנקודה האחרונה. הפטור נובע מזהותם של הבעלים. דוגמאות לפטור שכזה לא חסר. לדוגמא, קטן לא יכול ליצור חובות של שומר. בדומה לזה, הקדש לא יוצר חובות של שומר. ניתן לומר, שקיומם של חובות שמירה תלויים בכך שיהיה בעלים מסוג כלשהו. כלומר, הזהות של הבעלים היא גורם ביצירת מחייב. כאן אני מציע, שעובד לא יכול לחייב את המעביד. היחסים של עובד - מעביד מונעים מיחסי שומר – בעלים להיווצר.

(הערה: הדוגמא השניה שהבאתי דיברה על הקדש, והיא צריכה קצת ביאור. ניתן יהיה לטעון שבהקדש הפטור בנוי על אופיו של החפץ, כמו קרקעות, יותר מאשר על זהותו של הבעלים. ר' חיים טוען ששתי הנקודות נכונות וזאת על פי שני לימודים שונים: "שור רעהו- ולא שור הקדש" [זהות הבעלים], וכן "כסף או כלים- ולא קרקע, הקדש ושטר" [אופי החפץ]. על פי זה הסביר ר' חיים למה לא פסק הרמב"ם שבהקדש חייב בפשיעה. הוא הציע שאנו אומרים פושע כמזיק ומחייבים על פשיעה רק כאשר ההפקעה היא בחפצא ואין אחריות עליו, אך יש אחריות אישית לבעלים. במקרה של הקדש, אפילו אחריות אישית של בעלים אין, ולכן פושע פטור.)

בהסבר הראשון ציינתי שהוא מכוון בעיקרו למקרה שבו שאלת הפקדון ושכירת הבעלים נעשו בו זמנית, והרחבת המקרה היא כאשר שכירת הבעלים נעשתה קודם לשאלת הפקדון. בהסבר השני היחסים הם הפוכים. המקרה המרכזי של בעליו עמו הוא כאשר שכירת הבעלים נעשתה קודם לשאלת הפקדון, כך שהבעלים שנותן לך את הפקדון הוא עובד שלך. המקרה של שכירה ושאלה בו זמנית הוא הרחבה של הכלל- אפילו אם הבעלים לא עבדו קודם לשאלה, הכרחי ששכירתם כפועלים ושאלת הפקדון יהיו בו זמנית.

א. הראב"ד

תיכף בתחילת הפרק (צד:) שואלת הגמרא על האפשרות של פעולות בו זמניות:

"מי משכחת לה, פרה במשיכה ובעלים באמירה?"

פירושה של שאלת הגמרא הוא ששאלה תלויה במעשה משיכה, כמו שאר קנינים, אך כניסת הבעלים לעבודה תלויה בהסכם בעל פה. הראשונים הקשו על הקביעה השניה, שהרי יש מקורות לכך שכניסת הבעלים לעבודה תלויה בתחילת העבודה ולא בהסכם ביניהם. אחד המקורות לכך הוא סוגיא בדף צז.:

"אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוי שאילה בבעלים" 

מרבא משתמע שאדם מוגדר כעובד כאשר הוא מתחיל לעבוד אצל השני, והדברים אמורים כאן לגבי שאלה בבעלים (כך בתוס' צד. ד"ה 'פרה'). תוס' מתרצים, שהעבודה מתחילה כאשר אדם מתכונן לעבודה או הולך אליה, וזאת "האמירה" שמוזכרת בדף צד: ו"זמן העבודה" של צז.. הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת צד. ד"ה 'עמה') נותן שתי תשובות. הראשונה זהה לזו של תוס'. על השניה ברצוני להתעכב:

"אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי."

הראב"ד, בניגוד לתוס', טוען שיש להבין את "בעלים באמירה" כפשוטו, כי יש עליו חובה מוסרית למלא את ההסכם, למרות שהחובות הממוניים לא חלים עד שהוא מתחיל לעבוד. הטענה היא שיש שני זמנים מכריעים בשכירת העובד: ההסכם באמירה, שבו מתחייב העובד לעבוד עבוד המעביד, ותחילת העבודה בפועל שבו נכנסים לתוקפם חיובים ממוניים. למרות שזכותו של העובד לחזור בו כל עוד לא התחיל לעבוד בפועל, הרי שאם הוא לא עשה כן- תחילת העבודה נחשבת מזמן ההסכם בעל פה.

הנקודה השניה בדברי הראב"ד היא, שדוקא הזמן הראשון הוא המגדיר מבחינת שאלה בבעלים. לכאורה, זה לא יסתדר עם המודל שציירנו לעיל. שהרי, כדי שפקדון לא יהיה תחת אחריותי עליו להיות באחריות הבעלים, מאחר והם עובדים תחת השואל. אך אם היחסים בין השואל לבעלים אינם מבוססים עדיין על התחום הממוני, אלא על אמירה בעלמא, מדוע שהחיוב הממוני של הפרה יוכל לעבור מהשואל לבעלים? הפטור של בעליו עמו בנוי על כך ששתי הפעולות נעשו בו זמנית- שכירת הבעלים ושאלת הפקדון- שאלת שניהם (ע"פ לשון הגמרא) נעשתה באותו הרגע. אך ע"פ הראב"ד, לא שאלת את שניהם באותה הרמה- הפקדון אמנם הושאל לגמרי על כל חיוביו הממוניים, אך הבעלים עוד לא. איך אפשר, אם כן, להכניס את שאלת הפקדון בשכירתם של הבעלים לאחר מכן?

על כן, נראה שהמודל השני מתאים כאן יותר. הראב"ד טוען שלמרות שהבעלים עוד לא התחילו לעבוד, הם כבר נחשבים כעובדים, כל עוד לא חזרו בהם מהעסקה. מאחר והמודל השני בנוי על זהותם של הבעלים, זה יסתדר כאן היטב. מאחר ורשמית הם עובדים של השואל, הם לא יוכלו לחייב את השואל בשמירה.

ב. רבינו פרץ    

נחזור כעת לסוגייתנו בדף צה:. רב המנונא קבע שתי הגבלות (ראה רש"י ד"ה 'תיובתא'):

1. הבעלים חייבים לעבוד עם הפקדון עצמו אצל השואל.
2. העבודה חייבת להימשך עד לרגע הנזק- כלומר, אין שאלה בבעלים בנויה רק על התנאים שנקבו בתחילת העסקה.

הגמרא מביאה שתי ברייתות כדי לתקוף את רב המנונא, כאשר השניה פותחת במילים "ועוד תניא". רש"י מסביר שהברייתא הראשונה מקשה על התנאי הראשון של רב המנונא, ואילו הברייתא השניה תוקפת את התנאי השני בדבריו. רבינו פרץ (תוס' רבינו פרץ ד"ה 'ועוד תניא') מתעקש שהלשון של "ועוד תניא" מלמדת אותנו ששתי הברייתות באות, כל אחת בנפרד, להקשות על כל עמדתו של רב המנונא. מאחר והברייתא השניה עוסקת רק בתנאי השני של רב המנונא, של אורך זמן העבודה, רבינו פרץ מנסה להוכיח איך דחיית התנאי השני דוחה גם את התנאי הראשון:

"... דהא קאמרינן הכא בהדיא דלא בעינן בעליו לא קאי עמו אלא משעת שאלה לחוד, ולא משעת שבורה ומתה, וא"כ האי ברייתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה, דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל. ורב המנונא דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה, לאו הוי אומר כך אלא משום דבעינן שיהיו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה, דהיינו שעת מלאכה..."

במילים אחרות, רבינו פרץ טוען שכל הרעיון של התנאי הראשון, שהבעלים יעבדו עם הפקדון, הוא כדי לחזק את הקשר בין הבעלים לפקדון בזמן שיארע הנזק. לפיכך, ברגע שנדע שהבעלים לא נשכרו לכל אורך הזמן של הנזק, לא נדרוש כלל שיעבדו עם הפקדון.

ברור שהעמדה כזו של רב המנונא לא מסתדרת עם המודל הראשון שהעלנו כאן. שם טענו שרב המנונא דרש שהבעלים יעבדו עם הפקדון כדי שנוכל לומר שהפקדון מעולם לא הושאל ונשאר תמיד ברשות הבעלים. התנאי השני של רב המנונא, הוא תנאי נוסף, שאם הבעלים לא עומדים בו ומפסיקים את העבודה עם הפקדון לפני שאירע הנזק, הרי שהפקדון עובר לרשות השואל ולאחריותו הבלעדית. אין סיבה שבעטיה לא נוכל לדחות דרישה זאת מבלי לדחות את המודל עצמו. נוכל לומר בפשטות, שמעמד הפקדון נקבע בשעת השאלה ולא משתנה לאחר מכן כלל.

רבינו פרץ מתיישב רק עם המודל השני. הוא מוסיף הנחה בהבנת המודל לשיטת רב המנונא. הבעלים שעבדו עם הפקדון כשקרה הנזק לא יוכלו לתבוע את השואל, כי מאחר והם עבדו איתו הרי שאחריותם עומדת במקום אחריות השואל. מאחר והם היו שם, היה עליהם להשגיח על הפקדון! דוגמא לקו מחשבה כזה, הוא המקרה בבבא קמא שכשאני בשינתי הזקתי מישהו אחר שישן על ידי אני פטור אם הוא הגיע לשם אחריי. הרמב"ן שם מסביר, שלמרות שבדר"כ אדם חייב על נזקים שלו, אפילו במקרים שלא אונס, כאשר לניזוק יש אחריות גדולה יותר הרי שהמזיק פטור.

על פי זה, הסיבה היחידה שבגללה רב המנונא דרש שהבעלים יעבדו עם הפרה, היא לא כדי שתהיה פעולה אחת של שאלה עבור הבעלים והפקדון, כפי שראינו במודל הראשון, כי אם כדי שהבעלים יהיו מאוד קרובים לפקדון, כך שהם יהיו המשגיחים עליו בזמן הנזק. מאחר וכל הפטור של בבעלים בנוי על כך שהבעלים קרובים לפקדון בזמן הנזק, הרי שמחייב שזה יהיה נכון רק בזמן הנזק עצמו. ואם נחזור לרבינו פרץ, הרי שברגע שדרישה זו מותקפת ונדחית, אין מקום לכל הטענה של רב המנונא.

בכל אופן, ניתן ליישם את המודל גם ללא רב המנונא. הדין של "בבעלים" הוא דין רשמי ואין הוא דורש את הפרטים המסויימים שעלו אצל רב המנונא. אם הבעלים עובדים עבור השואל כאשר הפקדון הושאל, התורה קובעת שהבעלים לא יוכלו לחייב את השואל, מאחר ועמדתם מול השואל חלשה- היה עליהם לשמור טוב יותר על הפקדון. ברגע שההתחייבות לא נעשתה בזמן שאלה, היא לא תכנס לתוקפה מאוחר יותר.

מקורות לשיעור הבא:

1. הגמרא בהמשך עד "בעי רמי בר חמא" (צו.).
2. משם ועד סוף השאלה הרביעית של רמי בר חמא – "ליכא ממונא".
3. רש"י ותוס' על הסוגיא.
4. רמב"ם הלכות שאלה ופקדון פ"ב ה"ט.

שאלות מנחות:

1. בשבוע הבא נעסוק בכמה נפקא מינות בין שתי גישות אלו. בדין "עמו במלאכה" רוצה הגמרא לחלק בין חרישה כאשר הבעלים נמצאים מאחורי הבהמה, שזה יתאים לדין שאלה בבעלים על פי רב המנונא, לעומת שבירת הקרקע לפני הבהמה שלא יתאים להסברו (הגמרא אמנם דוחה אפשרות זו, אך ההגיון שלה עדיין קיים). נסו להבין את החלוקה הזו על פי שני המודלים שציינו לעיל.

2. כיצד קורא הרמב"ם את הגמרא בשונה מרש"י בקשר לבעיות של רמי בר חמא?