קדיש דרבנן וקדיש יתום

קדיש דרבנן וקדיש יתום

כותב הרמב"ם בסדר התפילה והקדיש: "קדיש דרבנן - כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה, ואפילו במדרשות או בהגדות".

מדברי הרמב"ם משמע שדווקא עשרה שלמדו תורה יחדיו רשאים לומר קדיש דרבנן. בהרבה בתי כנסיות נוהגים ללמוד דבר הלכה או אגדה בין מנחה לערבית, ופעמים שבלימוד עצמו אין עשרה, ורק כאשר מסיימים את הלימוד מתכנס המניין מחדש. בעל "ערוך השולחן" (סי' נ"ה) מעיר שבמצב יש להימנע מלומר קדיש, שכן לדברי הרמב"ם רק על לימוד של עשרה אנשים ביחד יש לאומרו.

קדיש נוסף שמצטרף למניין הקדישים הוא קדיש יתום. על יסוד המנהג לומר קדיש יתום מספרת הברייתא במסכת כלה רבתי, ואנו נביא את נוסח הדברים בלשונו של "מחזור ויטרי":

מעשה ברבי עקיבא, שבהיותו מתבודד במדבר וחוזר על משנתו, פגש באדם אחד ערום ושחור כפחם רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו. לשאלת רבי עקיבא על מעשיו במקום זה, ענה לו אותו אדם: מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה. אמר לו רבי עקיבא: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה להיפטר מפורענות זו? אמר לו: שמעתי שהיו אומרים, אלמלי היה למסכן הזה בן שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש ו"ברכו את ה' המבורך", והקהל עונים אחריו "יהא שמיה רבה מברך" ו"ברוך ה' המבורך" - מייד היו פוטרים אותו מן העונש. שאל אותו רבי עקיבא על עירו ושער מקומו, ולאחר חקירה ודרישה מצא רבי עקיבא את בנו של האיש כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו רבי עקיבא ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה... והעמידו בתוך הקהל ואמר קדיש ו"ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם.

יש הסוברים שקדיש יתום הוא מעין תפילה על המת, אולם תפיסה זו - בטעות יסודה. כפי שניתן לראות מהסיפור, דווקא עניית האמן של הציבור אחר הקדיש - היא שהצילה את אותו המת ממלאכי החבלה. הקדיש היא זכות למת, ולא תפילה על נשמתו.