קול שופר | פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה

באחד לחדש השביעי, קורא עם ישראל בקול שופר לד' אלקינו, ובכך מקיים את מצות היום המרכזית: 'יום תרועה יהיה לכם'.

מן הכתוב עצמו, איננו יודעים שיעור תקיעה מהו, וכיצד יש לתקוע, אולם מכירים אנו מן התורה, הנביאים והכתובים, שני קולות הנכרכים בקולו של שופר: התקיעה והתרועה[1].

מכאן, באו חז"ל ולימדונו ברוח קדשם, כי שני קולות אלו באים תמיד ביחד, ותמיד בצירוף הבא: תקיעה - תרועה - תקיעה. ובלשונם 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה (ראש השנה לד' ע"א).

מתוך עולמות של ספק, שבקרבם אנו שרויים, פיצלו חז"ל את קול התרועה לשתי אפשרויות: שברים - תרועה ועל ידי כך, יצרו צירופים שונים ומגוונים של קולות כשהעקרון השוזר את כלם הוא 'פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה - תחילתו בתקיעה וסופו בתקיעה.

על פי השתלשלות זו הצירוף השלם והמלא של קול השופר הוא, תקיעה - שברים - תרועה - תקיעה. ובקיצור תשר"ת.

התשר"ת הוא לב ליבה של תקיעת השופר, והוא נושא בקרבו את המהלך השלם שאח"כ נפרט לפרוטות: תש"ת, תר"ת. אולם המבקש להבין את מהותה של תקיעת השופר, צריך להתבונן בצירוף המלא - הוא התשר"ת, ובדרך זו הלכו אדמור"י החסידות, ואנו בעז"ה ננסה לצעוד בעקבותיהם.

תפילה - עבד ואדון

השפת אמת מבקש לברר את התבנית של תשר"ת ומשווה אותה לתבנית אחרת מוכרת:

ראש השנה הוא יום תפלה. והשי"ת נתן לנו מצות השופר להעלות בו התפלות. לכן יש תקיעה לפני' ולאחרי' הוא כמ"ש בג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו. ואחרונות כמקבל פרס והולך. ותרועה באמצע הוא בקשת צרכיו. ואיתא בגמ' אתקן ר"א תשר"ת תש"ת תר"ת מספקא לי' כו'. ובוודאי הכל אמת שיש זמנים שגנוחי גנח או ילולי יליל כפי הגלות בפרטות. אכן זה הגלות האחרון כולל כל הגליות לכן יש בו כל הגניחות וילילות. ורמז לדבר הג' שברים וג' תרועות וג' ש"ת. הם י"ב קולות כמו הי"ב ברכות בבקשת צרכי האדם שבתפלת שמו"ע. שבוודאי כלול בהם כל מיני הצרות שצריכין להיות נושע בהם
(שפת אמת, ראש השנה תרמ"ח)

הנחת היסוד המונחת בתשתית הרעיון אותו מביא השפ"א, קובעת כי תקיעת השופר באה בכדי להעלות את התפילות של היום, ובמובן זה, היא מהווה בעצמה תנועה של תפילה.

משום כך, מזהה השפ"א את סדר התקיעות עם תבנית התפילה האולטימטיבית - תפילת עמידה.

סדרה של תפילת שמונה עשרה בנוי משלש ראשונות (מגן אברהם, מחיה המתים, אתה קדוש) ושלש אחרונות (המחזיר שכינתו לציון, ולך נאה להודות, המברך את עמו ישראל בשלום). בתווך בין ג' ראשונות לג' אחרונות נמצאות שאר הברכות - שנים עשר במספר[2].

חלוקה זו, הביאה את ההבחנה הבאה שאותה מצטט השפ"א:

אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד' ע"א)

האמורא רב יהודה, מזהיר מפני בקשת צרכים בשלש ברכות ראשונות ובשלש האחרונות, שהרי הברכות המסוגלות לבקשת צרכים הן שתים עשרה הברכות הנמצאות באמצע. והוא מוכיח את דעתו בעזרת ההבחנה שעושה רבי חנינא: הראשונות דומות לעבד המסדר שבח לפני רבו, האמצעיות לעבד המבקש פרס והאחרונות לעבד שקבל את הפרס ונפטר והלך לו.

אפשרות אחת, להבנת הסדר שמתווה רבי חנינא היא לבחון את תפילת העמידה כתהליך בעל שלשה שלבים: הכנה לבקשה, הבקשה עצמה, והתקבלותה, ואל לנו לקלקל את הסדר ההגיוני.

אולם העובדה שהשפת אמת משווה בין תפילת עמידה לסדר התשר"ת, מזמינה אותנו להתבוננות נוספת, על פיה הסדר נושא יותר אופי מעגלי מאשר תהליכי - קוי, שהרי הפשוטה שאחריה דומה לפשוטה שלפניה, וממילא נוצרת כאן מסגרת של התחלה וסוף הדומים זה לזה, ובתווך השברים והתרועה הנושאים אופי אחר.

השברים והתרועה, מלמד אותנו השפ"א, מבחינים באופן מפורט ומדויק בין מיני הצרות והגלויות שבקרבן אנו נמצאים בכלל ובפרט. סדר תשר"ת - תש"ת - תר"ת, ג' פעמים כ"א, מביא אותנו על פי חשבונו של השפ"א לשנים עשר קולות של שברים - תרועה המורכבים מגווני היללות והגניחות, ממש כשם ששתים עשרה הברכות בתפילת העמידה, מונות בדייקנות ובשיטתיות את כל החסרונות והחסכים המתקיימים במציאות, שעליהם יש לבקש.

בקשת הצרכים מניחה במוקד את האדם וצרכיו[3], וד' יתברך, מבחינה זו, מהווה אמצעי בלבד להגשמת צרכיו של האדם ולמילוי חסרונותיו. זהו גם אופים של השברים - תרועה, בהיותם חושפים את זעקותיהם השונות והמבוררות של האדם ושל האומה.

מנקודת מבט זו, השפ"א מבחין הבחנה מהותית בין הג' ראשונות וג' אחרונות לעומת השתים עשרה אמצעיות, ובין התקיעות שלפני ואחרי, לבין השברים - תרועה, שהרי הג' ראשונות ואחרונות, אינן רק הכנה או הודיה על בקשת הצרכים. במידה רבה ניתן לומר, כי הן קובעות ברכה לעצמן, שהרי הן אינן עוסקות בצרכי האדם אלא במערכת היחסים בינו לבין ד' יתברך. העבד המשבח את אדונו, איננו עושה כן בכדי להתחנף על מנת שייעתר האדון לבקשתו, כי אם בשל רצונו להגדיר ולעצב את האופן הנכון והראוי במערכת היחסים בינו לבין אדונו. כך גם ברכות ההודיה הבאות לאחר מכן, אינן רק 'מחויבות' כלפי מיטיבי, כי אם 'שדרוג' המערכת יחסים ביני לבין ד', בעקבות ההכרה כי הוא המכלכל ומשביע לכל חי.

בעוד שבקשת הצרכים, מבררת ומתעסקת באדם עצמו, הרי שהג' ראשונות והג' אחרונות עוסקות בעמידתו של האדם מול בוראו, ובמובן זה, מתהפכת התמונה והג' ראשונות והג' אחרונות, הופכות להיות המוקד, ובקשת הצרכים היא ביטוי מסוים, ספציפי של עמידתו של האדם מול בוראו כמשבח וכמודה.

תקיעת השופר, פעמים רבות בתנ"ך, היא ביטוי של מלכות והמלכה[4], ואולי מכאן מתבררת הבחנה מפעימה בין התקיעות לבין שברי התקיעות ותרועתן.

התשר"ת, תחילתה בהמלכה וסופה בהמלכה, ובתווך זועקים אנו למלכו של עולם על חסרוננו, על מצוקותינו, אולם המצוקה באה בעקבות המלכה, והיא עצמה מובילה אל המלכה.

קריאה אל ד', בראש השנה (ואולי בכלל) רק מתוך בקשת צרכים, בשברים ובתרועה, הופכת אותו במידה רבה ל'סופר מרקט' או ל'קופת חולים' כפי שביקשו לטעון חלק מהוגי הדעות בני זמננו, מאידך המלכת ד' בתקיעות, ללא השברים ותרועה, אולי ממליכה את ד' אולם הופכת אותו למלך רם ונישא המגביה לשבת שאיננו משפיל לראות בשמים ובארץ, מלך מנוכר שאיננו יושב בתוך עמו, ואיננו שומע לזעקתם.

סודו של ראש השנה, כיום המלכה, הוא בהיותו מהווה מסגרת להשגחה, ולהיותו של המלך משביע לכל חי רצון, אך תחילתו וסופו בפשוטה. בקשת הצרכים נכונה וחשובה אולם היא נלווית אל פעולת ההמלכה שהיא המוקד, ואליה משאת נפשנו ביום זה - 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך', וזה יוביל ל'וידע כל פעול כי אתה פעלתו'.

תורה - תמימות ופשטות

בדרך אחרת הולך ר' נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב:

וְזֶה בְּחִינַת יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. תְּרוּעָה בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּקוֹל שׁוֹפָר, כִּי תְּרוּעָה אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה ע', בְּחִינַת שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, כַּמּוּבָא. וְכָל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. זֶה מְרַמֵּז עַל בְּחִינָה הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הוּא עַל - יְדֵי הַתְּמִימוּת וְהַפְּשִׁיטוּת כַּנַּ"ל. בִּבְחִינַת בִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ קִיּוּמָהּ, בְּחִינַת 'אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ יוֹדֵעַ' כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ זֹאת בְּעֵינֵינוּ מֵאֲדוֹנֵנוּ, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁבְּכָל פַּעַם הָיָה אוֹמֵר שֶׁעַתָּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, וְכַמָּה פְּעָמִים נִשְׁבַּע עַל זֶה שֶׁעַתָּה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, וְאַחַר כָּךְ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר פָּתַח פִּיו הַקָּדוֹשׁ וְגִּלָּה מַה שֶּׁגִּלָּה. וְכֵן הָיָה הַמַּעֲשֶׂה בְּזֹאת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בָּהּ עַתָּה (כַּמְבֹאָר בְּהַשִּיחוֹת שֶׁלְּאַחַר הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת) וְאַחַר שֶׁגִּלָּה מַה שֶּׁגִּלָּה וְנוֹדַע לוֹ מַה שֶּׁנּוֹדַע לוֹ, חָזַר וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְכֵן הָיָה פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, וְזֶה בְּחִינַת פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ שֶׁל הַתְּרוּעָה שֶׁהוּא עִקַּר קוֹל שׁוֹפָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר כט), "יוֹם תְּרוּעָה וְכוּ'". כִּי תְּרוּעָה בְּחִינַת הַתּוֹרָה, בְּחִינַת הַשִּׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹתָם בָּעוֹלָם כִּי אִם עַל - יְדֵי בְּחִינַת הַפְּשׁוּטוֹת הַנַּ"ל לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כַּנַּ"ל. וְכֵן עוֹשִׂין כַּמָּה פְּעָמִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁצְּרִיכִין לִתְקֹעַ תְּרוּעָה שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת אֵיזֶה פָּנִים מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה צְרִיכִין לִתְקֹעַ פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ לְהַמְשִׁיךְ הַחֶסֶד חִנָּם הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה הַנֶּעְלֶמֶת וּמִשָּׁם מַמְשִׁיכִין הַתּוֹרָה מֵהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי וְכַנַּ"ל (ליקוטי הלכות, הל' ביהכ"נ ה"ה)

אם ר' יהודה אריה לייב, בעל השפת אמת, בחר בעולם התפילה כפריזמה להעמקה בענין השופר, הרי שר' נתן מנמירוב בוחר בעולם התורה.

התרועה (הכוללת בתוכה את שתי הוריאציות שברים - תרועה) מרמזת לתורה בהיותה מורכבת מאותיות תורה ע', שהם 70 הפנים שיש לתורה, וממילא אם התרועה על כל גווניה היא התורה, צריך להבין מה הן התקיעות שלפניה ולאחריה, ור' נתן מבקש להתמקד בלשונם של חז"ל - פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

התקיעה נקראת פשוטה, משום שהיא איננה מורכבת מקולות - לא שלש ולא תשע.

השברים - תרועה, הינם קולות מורכבים ומגוונים שיש בהם ביטויים שונים. אינם דומים שלשה קולות ארוכים לתשעה קולות קצרים, ואינו דומה קול שברים שהוא ישר לקול שברים שהוא יורד ועולה.

התקיעה, לעומתם פשוטה, עקבית, ישרה ואחדותית. ור' נתן מזהה בה את תנועת הנפש של הפשטות והתמימות, העדר מורכבת, העדר מוחין, העדר שכל ובירור - קול ישר ופשוט שאיננו מנסה להתחכם.

כל מפגש עם לימוד תורה, קובע ר' נתן, צריך להתחיל ולהסתיים בפשיטות ותמימות - זוהי הראשית והאחרית של כל תהליך לימודי.

התורה היא בעלת פנים רבות - 70 פנים, פירושים שונים, התיחסויות שונות, אך כל אלו ניתנים להשגה רק בעזרת התקיעה - הפשוטה שבאה לפני.

חווית ה'איני יודע', שאליה מכוון ר' נתן לפני הלימוד, לפני ההבנה, מובעת פעמים רבות על ידי ר' נחמן, כפי שר' נתן עצמו מעיד בכמה מקומות:

וכמה וכמה פעמים היה דרכו שאמר שעתה אינו יודע כלל כלל, וכלל לא. ופעמים נשבע על זה שבאמת אינו יודע כלל (קכא) אף על פי שביום הקודם ובשעה הקודמת גלה דברים עתיקים, אף על פי כן אחר כך אמר שאינו יודע כלל. ובענין זה היה חדוש גדול מאד מאד. ואמר בפרוש על עצמו שהתורה שלו הוא חדוש גדול מאד, אבל "האינו יודע" שלו הוא חדוש גדול ביותר. הינו ענין הנ"ל, כי בכל פעם היה דרכו לומר שעכשו אינו יודע כלל ועין עוד מזה במקום אחר (שבחי מוהר"ן לג')

נראה שאפשר להבין את ה'איני יודע' של הלפני בשני אופנים.

הראשון, חווית האיני יודע הינה חוויה של השתחררות מקונספציות קדומות, מדפוסים קיימים, מקבעון מחשבתי, והיא מהווה נכונות להפתח לדבר חדש, לתובנה חדשה, לכיוון חדש לגמרי.

ה'איני יודע' הוא סוג של תנועה נפשית משחררת, המעניקה חירות מחשבתית, ומאפשרת השראה עליונה.

פעמים רבות, כשאנו מתיאשים מלפתור בעיה כלשהי, ואנו חשים כי נקלענו למבוי סתום, רק אז מציצה התובנה החדשה, שהמתינה לנו שנשתחרר מן הכבלים ונהיה קשובים למשהו אחר לגמרי.

השני, כך נראה, עמוק אף יותר והוא נרמז בסוף דבריו של ר' נתן: '...בחינת התורה הנעלמת ומשם ממשיכין התורה מהעלם אל הגילוי'.

חשיפת סודות תורה, כרוכה בהצצה ובמגע במקום הנעלם, הנסתר - באין של ההויה האלקית.

בשביל לגעת באין, חייבים להשתחרר מן היש, בשביל להמשיך שפע מן הנעלם אל הגלוי, חייבים להתנתק מכבלי התודעה, התובנה וההכרה. עולם החכמה גבוה הוא מאד אולם עדיין שייך הוא לעולם היש, ובכדי לטפס מן היש אל האין, חייבים לוותר על הידיעה, על התובנה, על המחשבה כי נוכל להבין.

נראה, כי תובנה זו, היא גם המסבירה מדוע צריכה לבוא הפשוטה לאחריה, שהרי משעה שהמשכנו את ההעלם אל הגלוי, וממשנו אותו בעולם היש, הצרנו את צעדיו, הגבלנו את כוחו, וצמצמנו את אורו.

הנכונות לבוא אל התמימות השניה, הבאה אחרי התובנה, היא המאפשרת גם להריע בשברים ותרועה, גם לשבור את הפשוט ולפרקו לגורמים, לנסות להבין, לנסות לממש, לנסות להגדיר ולהבחין, ומאידך - לא לאבד את הפשטות. לא לאבד את הישרות, לא לאבד את היכולת לומר גם אחרי שלמדנו - איני יודע.

מובא בספרי הסוד כי תקיעת השופר ענינה להסיר את העקמימות שלב, והסרה זו, היא היא הפשיטות:

פשיטות שיהי' פשוט ומופשט מכל עקמימות שבלב ויסיר מלבו עקשיות וקשיות עורף (הנהגות צדיקים[5])

החיים שבקרבם אנו חיים מלאי חשבונות, מלאי פרטים ומלאי גוונים. כל רגע ורגע, כל מחשבה ומחשבה, כל מאורע ומאורע, הם שברי קולות המרכיבים את השברים והתרועה.

א' בתשרי, יום המלכת ד', זהו יום שר' נתן מזמין אותנו לעטוף את השברים והתרועה בתקיעה הפשוטה לפניה ולאחריה. לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים, לבוא מן האיני יודע ולשוב אליו, להסיר את העקמימות שבלב, ולזכור לרגע כי המציאות מאד מאד פשוטה - ד' מלך, ד' מלך, ד' ימלוך לעולם ועד.

בעולמנו, ישנם הרבה קולות, אבל תקיעת השופר מחדשת בקרבנו את התודעה כי 'אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע'.

תשובה - חזרה לפשוט שלפני

התשר"ת, כפי שראינו לעיל, הם שיקוף של העמדה הרוחנית המלווה את האדם בתפילתו, בתורתו, וכעת, מלמדנו ר' נתן - גם בתשובתו:

וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל הַתְּשׁוּבָה, בְּחִינַת 'שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם. וְעַל - כֵּן שׁוֹפָר שֶׁהוּא בְּחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי, הוּא בְּחִינַת בִּינָה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כַּיָּדוּעַ . וְזֶה הוּא בְּחִינַת קוֹל הַיּוֹצֵא מִן הַשּׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל אֱמֶת הַיּוֹצֵא מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, בְּחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה', בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁמֵחֲמַת גֹּדֶל הִתְגַּבְּרוּת הַמְסַבֵּב מִכָּל צַד אֲזַי פּוֹנִים עַצְמָן אֶל הָאֱמֶת וְקוֹרְאִים אֶל ה' בֶּאֱמֶת מֵעֹמֶק הַלֵּב, שֶׁעַל - יְדֵי זֶה נִצּוֹלִים מִן הַחֹשֶׁךְ, בְּחִינַת וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָק, שֶׁזּוֹכֶה לְהַרְחִיב לוֹ וְלָצֵאת כַּנַּ"ל, כִּי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוּא בְּחִינַת אֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. בְּחִינַת הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב. וְזֶה שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ שָׁם שֶׁיַּעֲקֹב הוּא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַתְּפִלָּה עַל - יְדֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת יַעֲקֹב כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן לֹא נִזְכָּר בַּתּוֹרָה כִּי אִם תְּרוּעָה וּשְׁאָר הַקּוֹלוֹת אָנוּ לְמֵדִים מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי תְּרוּעָה הוּא בְּחִינַת יַעֲקֹב שֶׁעִקַּר קוֹל הַשּׁוֹפָר מְרַמֵּז עָלָיו כַּנַּ"ל, וְעַל - כֵּן הַתְּרוּעָה הוּא גְּנוּחִי גָּנַח וְיִלוּלֵי יָלִיל, הַיְנוּ מַה שֶּׁגּוֹנֵחַ וְיָלִיל וְקוֹרֵא אֶל ה' לַחֲזֹר אֵלָיו כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן כָּל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ זֶה מְרַמֵּז גַּם כֵּן עַל הַתְּשׁוּבָה שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה פָּשׁוּט וּמְתֻקָּן, הַיְנוּ קֹדֶם הַקִּלְקוּל, וְאַחַר שֶׁנִּתְקַלְקֵל וְנִשְׁבַּר בְּחִינַת חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי, בְּחִינַת וַיִּרְדְּפוּם עַד הַשְּׁבָרִים, אֲזַי עַל - יְדֵי הַתְּרוּעָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל, עַל - יְדֵי זֶה חוֹזֵר וְנִפְשָׁט. וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעָה שֶׁאַחֲרָיו שֶׁהוּא קוֹל פָּשׁוּט... (ליקוטי הלכות הל' ר"ה ה"א)

ר' נתן, כמו אדמורי"ם רבים, עומד על מבנהו של השופר, אשר מצידו האחד הוא צר ומצידו השני רחב. והתוקע נופח בצד הצר, והקול יוצא ונשמע מן הצד הרחב, וזהו בפשטות: מן המיצר קראתי י-ה - ענני במרחב י-ה.

ההבדל שבין המיצר למרחב, הוא גם בזהותו של בעל הקול, שהרי במיצר האדם קורא, ובמרחב ד' עונה. הקול הנשמע מן השופר, הוא אם כן ביטוי גם לזעקתנו אולם בו בעת הוא כבר גם הקול העונה במרחב.

ר' נתן, מזהה את אותה התנועה לא רק במבנה של השופר אלא גם בסדר התקיעות: תשר"ת.

הפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, היא ביטוי למרחב שבקרבו האדם שרוי לפני המיצרים שסבבו אותו, ולמרחב שאליו הוא חוזר, לאחר צעקתו וגניחתו.

אחד החידושים הגדולים של ר' נחמן מברסלב הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לד' יתברך, יש בה כבר יציאה מן המיצר: מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, איננו תיאור של שני שלבים, שהרי קול השופר הנשמע מן הפתח הרחב, הוא עדיין למעשה הקול שבעל התוקע מוציא, אולם, ברגע שקול הזעקה נשמע בחללו של עולם ובחללה של הנפש, הרי שהוא עצמו הופך למענה.

ר' נחמן מתבונן בשפת הקודש וחושף בקרבה הקשרים המלמדים אותנו יסודות רוחניים, והוא עומד על כך שהתענית היא עצמה המענה[6], ובאופן אחר הוא כותב שקשיא היא ראשי תיבות: קולי שמעת יי' אקרא[7].

הקושי, הזעקה, הפניה, קול השופר עצמו, עוד בטרם אנו מחפשים את ההיעתרות בעולם האובייקטיבי הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר, וכך כותב ר' נחמן במקום אחר:

וְזֶה בְּחִינוֹת תְּשׁוּבָה, כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה, כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּ"ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן הֵיטֵב (ליקוטי מוהר"ן תנינא יב')

זעקת האיה, היא עצמה עיקר התיקון, וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה ההופכת ברגע מקול היוצא מן המיצר לקול הנשמע במרחב. במובן זה איננו צריכים לחכות לראות האם 'תלבין לשון הזהורית', שהרי הקול היוצא מחללו של השופר הוא עצמו גם קול שופרו של משיח המבשר את בשורת הגאולה.

על דרך זו, מבאר ר' נתן את הפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, והפעם הפשוטה היא ביטוי למצב הנפשי השלם, הנינוח, הנקי מכל חטא שבו נמצא האדם בראשיתו, בעוד שהשברים והתרועה הם ביטוי לקלקולים, למיצרים שבקרבם חי האדם, ובעיקר לזעקתו אל ד' בבחינת גנוחי גנח וילולי ילל, אך בו ברגע שנשמעים השברים והתרועה, והזעקה פורצת מן המיצר, שב האדם אל המרחב, אל הנינוחות, אל הפשוטה שאחריה, אל ההכרה כי ד' ניצב עליו.

זהו סודה המתוק של התשובה: 'וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע' (ישעיה סה,כד).

התשובה איננה פעולה הקודמת להיעתרות, לסליחה, לכפרה, אלא היא היא עצמה, הסליחה והכפרה. הקריאה והדיבור הם הם עצמם ההיעתרות[8].

החזרה לפשוטה בסוף כל מחזור של תקיעות, מבשרנו ר' נתן, היא העדות להכרחיותה של ההיעתרות, ל'אוטומטיות' שלה.

הבעל תוקע, בטרם ירים קול שופר, יבשר לכל הבאים בשערי התפילה: "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", ובשורה מתוקה זו, תטע בקרבנו את התקוה הגדולה של השיבה אל המרחב, גם זה הפרטי וגם זה הציבורי, 'עוד הם מדברים'. והמתקה זו, היא העוטפת ומלפפת את כל השברים שבקרבנו, בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומתוך כך, מעניקה משמעות חדשה, מלאת אהבה, לצמד המילים 'סלחתי כדבריך' - הסליחה, מובטח לנו, מתגלה עוד בדברינו, בעוד אנו מדברים, וקול השופר היוצא מלב נשבר ומנפש כואבת, הופך בן רגע לקול מבשר, מבשר ואומר: ענני במרחב י-ה.