דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף קו | קידוש

קובץ טקסט

פתיחה

במסגרת הדיונים אודות ליל הסדר, עוסק פרק 'ערבי פסחים' בהלכות הקידוש הנוגעות לכל שבתות השנה. בשיעורינו השבוע, נדון בכמה דינים והלכות הנוגעות לקידוש.

את מקור הדין לאמירת הקידוש לומדת הגמרא בפרקנו מעשרת הדברות שבפרשת יתרו:

" 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות, כ') - זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה - ביום מנין? תלמוד לומר 'זכור את יום השבת' " (פסחים קו.).

מפשט הגמרא עולה כי עצם החיוב לאמירת הקידוש הוא מדאורייתא, וכך אכן מוסכם על כל הראשונים. אולם, ביחס לגדרים של אמירת הקידוש: ההבדל בין קידוש היום והלילה, הצורך לקדש על היין והצורך לקדש במקום סעודה - אנו מוצאים מספר מחלוקות בראשונים.

 

מהות הקידוש

מהי משמעותו של הקידוש? בשאלה זו נחלקו הראשונים, ואנו מוצאים בדבריהם כמה הבנות שונות:

הקדשה - מטרת הקידוש היא ליצוק תוכן וקדושה ליום השביעי. כך למשל הבין הרמב"ן בפירושו לתורה אשר השווה בין הקידוש בשבת לקידוש החודש והיובלות[1]:

"אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת 'לקדשו', שנקדשהו בזכרון, כענין 'וקדשתם את שנת החמשים שנה' (ויקרא כ"ה, י), שהוא טעון קידוש בית דין לומר ביובל 'מקודש מקודש'. אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו... וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל" (שמות כ', ז).

אמנם השבת קדושה מעצמה, ואינה צריכה את הקידוש שלנו, אבל הקב"ה רוצה שנהיה שותפים איתו במעשה העשייה של מעשה בראשית. בשיתוף עם הקב"ה, עם-ישראל יוצק קדושה ומשמעות לתוך השבת[2].

הבדלה - מטרת הקידוש היא להבדיל ולהבחין בין יום השביעי לשאר ימי השבוע. כך למשל משמע מדברי בעל ספר החינוך:

"לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו" (מצווה ל"א).

כאמור, החינוך משווה בין ההבדלה לקידוש וטוען כי המטרה בשניהם זהה - "שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו"[3].

עדות - האדם בישראל מעיד על גדולתו של הקב"ה, המתבטאת בהיותו בורא העולם והמוציא את עם ישראל ממצרים. דברים אלו עולים מדברי האור זרוע הדן בשאלת הצורך לעמוד בעת אמירת הקידוש:

"ויכולו' - בקול רם בעמידה... והטעם שאומרים בעמידה, משום שזהו עדות להקב"ה שהיום שבת ממלאכתו, וקיימא לן דעדים בעמידה"

(אור זרוע, ח"ב - הלכות ערב שבת סימן כ').

שירה - אמירת הקידוש הינה סוג של שירה בה אנו מהללים את הקב"ה על בריאת העולם ועל גאולת ישראל ממצרים. כך ניתן להבין מתוך דברי השאילתות:

"ומנלן דעל היין? דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מניין שאין אומר שירה אלא על היין? שנאמר: 'ותאמר להן הגפן החדלתי את תרושי המשמח אלהים ואנשים' " (שאילתא נ"ד).

השאילתות דן בשאלה מנין לנו שיש לומר את הקידוש על היין. בדבריו הוא משווה את אמירת הקידוש לדין אמירת שירה על הקורבנות במקדש, ששם כידוע: "אין אומרים שירה אלא על היין". בדבריו, השאילתות מניח שתי נקודות הנחה:

1) אמירת קידוש היא שירה - ע"י אמירת הקידוש אנו מהללים ומשבחים את הקב"ה על בריאת העולם, היציאה ממצרים ונתינת השבת.

2) הכלל "אין אומרים שירה אלא על היין", שייך גם באמירת הקידוש.

לסיכום, ראינו ארבע הבנות שונות במהותו של הקידוש. בשורות הבאות ננסה להסביר מחלוקות שונות ביחס לקידוש, לאור הבנות אלו.

 

נוסח הקידוש

כפי שראינו, מדברי הגמרא עולה בבירור כי חובת הקידוש הינה מדאורייתא, ואולם הפוסקים נחלקו מהו נוסח הקידוש המחויב מדאורייתא.

א. ה'מגן אברהם' פוסק כי על מנת לצאת ידי חובת קידוש דאורייתא, מספיק להתפלל תפילת ערבית[4]:

"ונראה לי, דמדאורייתא בקידוש שאמר בתפילה סגי, דקרא כתיב "זכור את יום השבת", והרי זכר אותו" (רע"א, ס"ק א).

דברים דומים עולים מדברי הרשב"א אשר נזקק לשאלה זו, כחלק מדיון רחב יותר על מעמדו של הקידוש:

"וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמרם (שבת קיט): רבי חנינא שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה, וכיוצא בזה, בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת: ויכולו, או: ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מעניני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ: לא כוסו, ולא פתו" (שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן רצ"ה).

הרשב"א מסביר שכדי לצאת ידי חובת קידוש, מספיק להגיד "מענייני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו...". לאור זאת, יתכן כי מספיק שהאדם יגיד "שבת שלום", והוא יוצא ידי חובת קידוש מדאורייתא (בתנאי שהוא מתכוון לצאת ע"י האמירה)[5].

ב. המנחת חינוך חלק על גישה זו, וטען כי אין יוצאים ידי חובת הקידוש בתפילה. דבריו מבוססים על דברי הגמרא בפסחים:

"אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. כתיב הכא 'למען תזכר את יום', וכתיב התם 'זכור את יום השבת' " (קיז.).

אם-כן, הגמרא אומרת במפורש כי חייבים להזכיר יציאת מצרים בקידוש. לאור הגמרא הנ"ל, מקשה המנחת חינוך על דעת הרשב"א והמגן אברהם: כיצד הם יכולים לסבור שיוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא רק בהזכרת קידוש היום, והרי הם לא הזכירו יציאת מצרים?!

ה'ביאור הלכה' (רע"א, א) מעלה שתי תשובות אפשריות לקושיה זו:

1) הרשב"א סבר שהצורך בהזכרת יציאת מצרים הוא מדרבנן והלימוד הוא האסמכתא.

2) יוצאים ידי חובת הזכרת יציאת מצרים באמירת קריאת שמע שבתפילה.

נראה, כי ניתן להסביר את המחלוקת בין ה'מנחת חינוך' וה'מגן אברהם' לאור ההבנות שהבאנו לעיל בקידוש.

הבדלה - ה'מגן אברהם' יבין כי אמירת הקידוש היא הבדלה בין קודש לחול, ולכן די באזכור של קדושת השבת וייחודה, המזכירים לנו את ההבדל בין היום הזה לשאר ימי השבוע, על מנת לצאת ידי חובה.

עדות - הסוברים כדעת ה'מנחת חינוך' יסבירו כי הקידוש משמש כעדות, ולכן יש צורך להזכיר גם את "ויכולו" וגם יציאת מצרים, שעליהם אנו צריכים להעיד.

הקדשה - נראה כי מי שיסבור כי אמירת הקידוש הינה יציקת קדושה לתוך היום, יסבור גם כן כמו הרשב"א ו'המגן אברהם'. לדידו, מספיק להזכיר יחודו של יום השבת כדי לקבוע אותו כיום קדוש.

שירה - ביחס לדעה זו לא ברור האם מספיק הזכרת היום וזה יהיה מוגדר כשירה, או שיש צורך בנוסח יותר ארוך. התשובה לשאלה הזאת סובבת סביב הגדרת המושג שירה.

 

עמידה בשעת הקידוש

לעיל ראינו כי לדעת האור זרוע יש לומר את הקידוש בעמידה, וזאת משום שהקידוש מתפקד כעדות:

" 'ויכולו' - בקול רם בעמידה... והטעם שאומרים בעמידה, משום שזהו עדות להקב"ה שהיום שבת ממלאכתו, וקיימא לן דעדים בעמידה".

לעומתו, ה'כלבו' (סימן מ"א) טען כי יש לשבת בשבעת הקידוש, וזאת בגלל הצורך של קידוש במקום סעודה.

נראה, כי את מחלוקתם ניתן להסביר בשתי דרכים:

מחלוקת בדין קידוש במקום סעודה - ה'כלבו' וה'אור זרוע' נחלקו בשאלה כיצד קובעים מקום מסוים כמקום הלכתי. כלומר, האם יש צורך לשבת בשעת הקידוש, כדי לקבוע את מקום אמירתו כמקום?

חולקים בהבנת קידוש - ננסה לבאר זאת על-פי הגישות שהבאנו לעיל:

עדות - עדים המעידים בבית דין חייבים לעמוד בשעת עדותם, ולאור זאת מובן מדוע יש לחייב את המקדש לעמוד בשעת אמירת הקידוש. על-פי גישה זו, השיקול של קידוש במקום סעודה, נדחה קצת לצד מפני הצורך של אמירת הקידוש בעמידה[6].

כל שאר ההבנות - לפי ההבנות אלו, מצד אמירת הקידוש אין צורך לעמוד, ולכן השיקול של קביעת מקום סעודה מהווה את השיקול העיקרי ביחס לשאלת העמידה בקידוש.

שיטת ביניים (שרבים נוהגים כמוה), אנו מוצאים בדעת המנהיג (שבת סימן ו'). המנהיג פסק שיש לומר 'ויכולו' בעמידה, כי זוהי עדות, ואילו את שאר הקידוש - בישיבה. נראה כי הוא מסכים עם האור זרוע שאמירת הקידוש היא עדות ולכן עומדים בזמן אמירת "ויכולו", אבל בשאר הקידוש יושבים כדי לענות על הצורך של קידוש במקום סעודה.

 

קידוש על פת

הגמרא בפסחים מספרת על רב, שלעיתים הייתה הפת חביבה עליו והוא היה מקדש עליה, ולפעמים היה מעדיף יין על פני הפת והוא היה מקדש עליו:

"אמר להו רב יצחק בר שמואל... זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא - מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא - מקדש אחמרא" (פסחים ק"ו:).

ואולם, למרות שמהגמרא עולה בפשיטות כי ניתן לקדש על הפת, הראשונים נחלקו בדין זה:

הרמב"ם כותב:

"היה מתאוה לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין - הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל" (פכ"ט, הל' ט).

הרמב"ם אם-כן פוסק כפשט הגמרא כי ניתן לקדש על הפת. כך גם פסקו רוב הראשונים, וזה הוא הפסק הפשוט בהלכה.

ר"ת לעומת זאת, הבין אחרת את הגמרא. לדעתו, רב עשה תמיד קידוש על יין, אלא שלעיתים הוא רצה לאכול פת מייד לאחר הקידוש ולכן נטל את ידיו קודם הקידוש, כדי שמייד לאחר הקידוש יוכל לאכול פת:

"נראה לר"ת דאין מקדשין על הפת כלל... והכא הכי פירושו:... הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש" (שם, ד"ה מקדש אריפתא).

נראה כי גם את המחלוקת הזו ניתן לבאר לאור ההבנות שהעלינו לעיל בדין הקידוש:

שירה - דעת ר"ת מסתדרת היטב עם כיוון זה. ראינו כי השאילתות למד את הצורך באמירת קידוש על היין, מן השירה במקדש שנעשתה על היין. לכן מובן מדוע תהיה הקפדה על יין דווקא, כי שירה היא רק על היין.

לעומת זאת, הסוברים שמותר לקדש על הפת יכולים להבין כמו כל אחת מן ההבנות האחרות. לפי הסברים אלו, אין הקפדה על יין דווקא, אלא יש צורך בנקיטה של מאכל כלשהו הנותן חשיבות למעמד (גם יין וגם לחם הם המאכלים היחידים שניתן לקבוע עליהם סעודה).

 

[1] הגמרא לומדת את חיוב אמירת הקידוש מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות, כ') - המפרשים על הפסוק התלבטו האם החיוב נלמד מהמילה 'זכור' או מהמילה 'לקדשו'. להתלבטות זו יש השלכות על ההבנה מהו עיקר הקידוש ומה אנו מנסים לבטא באמירת הקידוש. הרמב"ן הבין שחובת הקידוש נלמדת מהמילה 'לקדשו', ולכן הוא מבין את משמעות הקידוש כמקביל לקידוש החודש והיובלות.

[2] ביטוי להבנה זו ניתן לראות בחיוב מדאורייתא להוסיף מחול על הקודש ולהכניס את השבת מוקדם ואכמ"ל.

[3] נראה כי כך היא גם דעת הרמב"ם אשר מונה גם כן בספר המצוות (קנ"ה) את מצוות ההבדלה ומצוות הקידוש כמצווה אחת: "היא שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו, נזכור בם גודל היום הזה ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו".

[4] כן עולה גם מדברי מספר ראשונים כדוגמת ריא"ז (פסקים פסחים פ"י ה"א, ז).

[5] כך אמנם פוסק רבי עקיבא איגר (סימן רע"א).

[6] ביטוי אחר לעדות באמירת הקידוש אנו מוצאים בדברי החיד"א: "יכוון מאוד בקידוש, ויהרהר בתשובה. כי אמירת 'ויכולו' - להעיד כי ה' ברא שמים וארץ ונח בשבת, ורשע פסול לעדות. על כן יהרהר בתשובה, שיהיה ראוי לעדות" (מורה באצבע, סימן ד' אות קמג.). החיד"א מרחיב את ההבנה שרואה את הקידוש כעדות ואומר שיש צורך להרהר בתשובה לפני אמירת הקידוש, משום שרשע פסול לעדות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)