דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף ג | קידושי כסף

בעיון הקודם הזכרנו את דעת הרמב"ם, הסבור שקידושי כסף תקפים רק מדרבנן. ראשונים נוספים אוחזים אף הם בעמדה זו, והדבר שנוי במחלוקת גדולה. למרות זאת, את עיוננו הנוכחי נקדיש להבנת עצם מהותם של קידושי כסף, מבלי להתייחס לשאלה האם תוקפם מדאורייתא או מדרבנן.

בגמרא בדפים ג'-ד' ישנם שני מקורות לקידושי כסף: האחד מקניין אמה עברייה, והשני מקניין שדה המכפלה על ידי עפרון. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל נוהג היה לומר, שכאשר לפנינו שני מקורות שונים לדין אחד, שומה עלינו להגדיר את ההבדל ביניהם בהבנת עצם הדין.

ובכן, נראה לומר שהלימוד מאמה העברייה קובע שקידושי כסף הם קניין גמור. ברור שאמה הנקנית לאדם הופכת לממונו, וילפותא זו מציגה את קידושי האישה בהקבלה גמורה לקניין זה. ביטוי קיצוני לכך מצוי בדברי תוספות הרא"ש בתחילת מסכת כתובות, שם קבע:

"דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו".

כדרך שאדם קונה שור, חמור ואפילו שפחה, כך הוא קונה לו גם את אשתו.

הרמב"ן (גיטין דף ט') ציטט עמדה זו של תוספות הרא"ש (שמקורה בתוספות בכתובות ובגיטין שם), ודחה אותה מכל וכל, וכך כתב:

"שאין אשה זו ממונו של בעל".

אם אמנם האישה אינה ממונו של הבעל, מה פשר תהליך הקידושין? התשובה לכך נעוצה במחלוקת ידועה ומפורסמת בין שניים ממפרשי השולחן ערוך חושן-משפט בסימן ק"צ: הט"ז והסמ"ע ("ספר מאירת עיניים"). הסמ"ע דן במשמעותו של קניין כסף, ומסביר שהוא שונה במהותו מקניינים אחרים כמו שטר, חזקה או סודר. בכל הקניינים הללו, מתבצע מעשה סמלי המבטא את העברת הבעלות. לעומתם, בקניין כסף הבעלות עוברת משום שהמוכר שילם לקונה את שווי החפץ או הקרקע. כעת, הממון ברשות המוכר והחפץ או הקרקע עוברים לרשות הקונה. לדעת הסמ"ע, כך יש להוכיח מן המקור המרכזי של קניין כסף – קניין שדה המכפלה על ידי עפרון. הסמ"ע מסביר:

"דהא קניין כסף נלמד משדה עפרון, וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שווי השדה".

הט"ז חולק על הסמ"ע. לדעתו, גם קניין כסף עשוי לתפקד כקניין שיש בו מעשה סמלי, אך לא העברת בעלות הנובעת מעצם תשלום שוויו של החפץ. את ראייתו משתית הט"ז על המקור השני שבסוגייתינו בעניין קידושי כסף:

"ועוד הא גם גבי קניין דאישה בכסף נלמד מעפרון כמו דאיתא ריש קידושין, וזה פשוט דבאישה קונה אותה דרך נתינה לחוד, ולא בתורת שיווי מה שהיא שוה".

 הט"ז אינו מעלה בדעתו את האפשרות שקידושי כסף פירושם קניין. לשור ולחמור יש שווי, וכך גם לאמה עבריה. אך מה שוויה של אישה? האם בכלל יש לה שווי, ואף אם יש לה שווי, האם הוא קשור לקידושיה בכסף?! על כרחנו, סבור הט"ז, שקידושי כסף הנלמדים משדה עפרון מבהירים כי נתינת הכסף אינה קשורה בהכרח לשווי הנכס – או האישה – אלא מדובר על מעשה טקסי וסמלי המבטא העברת בעלות.

אמור מעתה, כי אם המקור לקידושי כסף הוא באמה העבריה, הרי שיש לראות זאת כקניין גמור של האישה; בעוד שאם המקור הוא משדה עפרון, הרי שמשמעות נתינת הממון היא משמעות סמלית של מעשה המבטא את גמירות דעתם ורצונם להתקדש, אך אין לראות בכך קניין גמור שהבעל קונה את אשתו.

נראה, שביחס לקידושי אישה, דברי הט"ז בהחלט מסתברים, למרות שבעצם הדין של קניין כסף בדיני ממונות, האחרונים האריכו לדון האם מדובר על "כסף שווי" או על "כסף קניין" (והתנסחו בדרכים שונות בעניין זה; ראה בחדושי ר' שמעון שקאפ, גדרי קניין כסף). נזכיר, לסיום, שמורנו הרב ליכטנשטיין מסר בשם הגרי"ד סולוביצ'יק, שיש לחלק בהקשר זה בין קרקע ומיטלטלין: שווי הקרקע לא תמיד מוגדר (והרי אין אונאה בקרקעות), ועל כן יש להניח שבקניין קרקע בכסף, הכסף משמש כמעשה קניין. ברם, במיטלטלין – אין להם אלא שוויים, ובזה מסתבר שהכסף הוא כסף שווי ולא כסף קניין.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)