קידושין | דף טו | 'אין גזרה שווה למחצה'
בסוגייתנו הגמרא מבררת מיהו התנא שאינו דורש את הגזירה שוה של "שכיר שכיר". רב נחמן בר יצחק מנסה לדחות את ההעמדה של עמדה זו בשיטת רבי אליעזר בן יעקב:
"לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך סלקא דעתך אמינא מוכר עצמו הוא דלא עבד איסורה אבל מכרוהו בית דין דעבד איסורא אימא ניקנסיה".
למעשה אנו למדים שנדרש פסוק מיוחד בכדי לרבות את מי שמכרוהו בית דין ליציאתו ביובל משום שלא ניתן היה ללמוד זאת מגזרה שוה שכן אפשר לומר שמי שנמכר על ידי בית דין משום שגנב היה אמור להיקנס ולעבוד את כל שש השנים, בלא לצאת ביובל.
הקושי באמור בולט - כאשר למדים גזירה שווה משוים את כל הדינים ולא רק חלק מהם שכן "אין גזירה שוה למחצה" (זבחים דף מח ע"א). לכן לא ברור כיצד ניתן לפרוך לימוד זה באמצעות סברה. הרב אברהם ישעיהו קרליץ הסביר שמשום שדין של גנב מפורש בתורה 'ונמכר בגנבתו' אז ההוה אמינא שלא יצא ביובל מסתייעת בסברה שלא לבטל דין מפורש.
הסבר נוסף שניתן להציע הוא שבשונה מסברה שמפריכה את הלימוד של הגזרה שוה לגמרי – שאומרת שאין ללמוד דין אחד מדין שני, מדובר בסברה שיש לה משקל בפני עצמה ולא כסתירה לגזרה שוה. כלומר, כפי שאנו רואים רבות לעתים חכמים מייחסים לסברא משקל עצמאי - "למה לי קרא סברא הוא". ייתכן שהוא הדין כאן. הסברה מוציאה את הצורך לדון פרט מסויים. כך, הלימוד של הגזרה שוה חל על שאר פרטי הדינים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)