קידושין | דף לח | טעם מן
בעולמנו אין מקריות. היום י' בניסן, והנה אנו למדים בברייתא בדף ל"ח ע"א על חישוב סדרי הזמנים בעת הכניסה לארץ, לאור דברי הנביא כי העלייה אל הארץ מן הירדן התרחשה ב... י' בניסן! אין זאת אלא משום שעלינו לדרוש היום באגדה, ולא בהלכות החשובות שבסוגייתינו.
נאמר בנביא, שבני ישראל אכלו מתבואת הארץ רק החל מט"ז בניסן. ניתן להבין בפשטות, שנהגו כן מפאת איסור חדש, שהותר רק עם הקרבת העומר בט"ז בניסן. למרות זאת, הגמרא דוחה נימוק זה ומסבירה שברמה הטכנית ישראל לא נזקקו למזון עד לט"ז בניסן, שכן אכלו מן המן שירד להם קודם לכן, עד ליום פטירת משה. הברייתא מוסיפה וקובעת, שאף בעוגות שהוציאו ממצרים, עוד לפני שהחל המן לרדת בט"ו באייר, טעמו ישראל טעם מן.
מה עניינו של טעם מן שטעמו ישראל כבר כשיצאו ממצרים? התשובה לכך מצויה בזוהר הקדוש (לפרשת תצוה; מצוטט כאן בתרגום חופשי):
"שני לחמים אכלו ישראל: אחד כאשר יצאו ממצרים לחם עוני, ואחד במדבר לחם מן השמיים".
הזוהר עומד על ההנגדה שבין עוגות המצות שהוציאו ממצרים, שלא הספיקו להחמיץ, ובין המן שטעמו כצפיחית בדבש, ועל כן מסתבר שהינו לחם חמץ. הזוהר מסביר, שלחם העוני מוביל אל לחם החמץ, על פי המשל הבא:
"אלא משל למלך שהיה לו בן יחיד וחלש. יום אחד ביקש הילד מאכל. אמרו יאכל בנו של המלך רפואה זו, ועד שיאכל ממנה לא יימצא בביתו מזון אחר. נהגו כך, וכיון שאכל מאותה רפואה, אמרו מכאן ולהבא יאכל כל מה שיירצה ולא יינזק.
כך, כאשר יצאו ישראל ממצרים לא היו יודעים עיקר וסוד האמונה. אמר הקב"ה יטעמו ישראל רפואה, ועד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם מאכל אחר. כיון שאכלו מצה, שהיא הרפואה להיכנס ולהתבונן בסוד האמונה, אמר הקב"ה מכאן ואילך ראוי להם חמץ, ויאכלוהו ולא יינזקו".
העוגות שהוציאו ממצרים היו בטעם המן, שכן בני ישראל נדרשו לטעום בהם את טעם האמונה. המצה ריפאה את אמונתם של ישראל, ומתוך כך יכולים היו לעבור ולאכול מן.
חג הפסח מכונה בחסידות "חג האמונה". מה פשרה של אמונה זו, ומה תכליתה? על הפסוק "ויאמינו בה' " האמור קודם שירת הים פירש האבן עזרא:
"ויאמינו בה' שהוא אמת".
ואילו הרשב"ם פירש:
"ויאמינו בה' - שאף במדבר לא ימותו ברעב".
דומני, ששני הפשטנים הגדולים, האבן עזרא והרשב"ם, כוללים בדבריהם הקצרים לא רק את הפשט, אלא גם את הרמז, הדרש והסוד הגנוזים בסוד האמונה היהודית. האמונה המלווה את כנסת ישראל לדורותיה היא אמונה זו: הקב"ה אמת, והוא המושיע את ישראל מכל צרותיו. כך מסביר זאת המהר"ל (נצח ישראל, כ"ט):
"כי האמונה הוא דבר גדול מאוד, שהוא מאמין בגאולה, ואף כי עדיין לא ראה. ודבר זה מורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תקותו ותוחלתו בו יתברך ... ובמכלתא: "אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות רק בשביל האמונה" ... כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו, ולהיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות - אשר הם נפרדים מן השם יתברך - מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה. וזה עצמו ששורה עליו רוח הקודש בשמחה, דכאשר הוא דבק בו יתברך שורה עליו רוח הקודש. ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור, אז הגליות מתכנסות אל השם יתברך ...".
האמונה היא דביקות בהקב"ה. האמונה היא נכונות "להשתייך" כביכול לצבאות ה', להיות בניו של מקום. אם ישראל דביקים בה' יתברך באמת ובתמים, הם זוכים לגאולה.
לאחר שטעמו ישראל מלחם האמונה עם צאתם ממצרים, הם יכולים היו לאכול את המן.
והנה, אמונת ישראל עמדה למבחן נוסף כאשר נכנסו לארץ. אז נדרשו שוב להביע מחוייבות גמורה לאמונה בשני היבטיה: מצד אחד, עם הכניסה לארץ, כאשר כל אחד תחת גפנו ותאנתו, מתעוררת החשש ל"ושכחת את ה'" (דברים ח, יד), ועל כן נדרשים לחיזוק באמונה; מצד שני, לקראת מלחמת כיבוש הארץ, נדרשת אמונה בנצחיות ישראל, ובכך שהקב"ה מגן עליהם מכל צר.
בני ישראל בארץ ישראל אינם "אוכלי המן", אוכלי לחם מן השמיים, והם נדרשים להוציא את לחמם מן הארץ בעצמם. עם זאת, את סוד האמונה שהחל בלחם הרפואה אשר נאכל ביציאה ממצרים עליהם לשאת איתם בכל מקום ובכל מצב. הזיקה העמוקה שבין יציאת מצרים ובין הכניסה לארץ (שעסקנו בה גם בעיוננו אתמול) מחייבת "להרחיב" את גבולו של המן, כך שיתווה דרך ברורה של אמונה ודביקות מיציאת מצרים ועד לכיבוש הארץ.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)