דילוג לתוכן העיקרי

קידושין דף סו - עדות עד אחד כשמאמינו כשניים

לאור ההבחנה העקרונית בין תחומים שבהם יש צורך בעדות לקיום הדבר, ובין תחומים אחרים שבהם העדות אינה אלא "לשקרי", הולכת הגמרא בדפים ס"ה-ס"ו ובוחנת את נאמנותו של עד אחד בתחומים שונים. בראשונים כאן מצאנו מחלוקת נרחבת בדבר היחס שבין נאמנות העד מצד עצמו, ובין שתיקתו של בעל הדבר שהיא "שתיקה כהודאה". בעיוננו לא נתמקד במחלוקת זו, אלא באחת הדוגמאות שהגמרא מביאה לנאמנות עד אחד.

נחלקו אביי ורבא בדין אדם השומע מעד אחד שאשתו זינתה. אמנם, רבא מודה לאביי, שאם הבעל חש שיש אמת בדבריו של העד, והעד נאמן עליו כשניים, עליו להוציא את אשתו. והנה יש לדון ולברר מה פשר חובה זו לגרש את האישה.

ניתן לומר, בהתאם לאותה שיטה בראשונים שהוזכרה לעיל, שהיות והבעל שותק, הרי ששתיקה כהודאה, ונמצא איפוא שהבעל עצמו מודה שאשתו זינתה. במקרה כזה, אנו נוקטים "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ועל כן היא אסורה עליו וחובה עליו לגרשה.

עם זאת, הרי"ף, ובעקבותיו הרמב"ן ותלמידיו, נקטו שאף אם לא נאמר כאן שתיקה כהודאה, הבעל יתחייב לגרש את אשתו מכוח קבלתו את דברי העד. אלא, שלשיטת ראשונים אלה הגירושין אינם מן הדין, כי אם כמידת חסידות לצאת ידי שמיים. כך כתב הרי"ף:

"אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה".

המאירי צעד אף הוא בדרכו של הרי"ף, אך הזכיר גם דעה חולקת בשם "גדולי הרבנים". לדעתם, אם האישה החשודה בזנות מכחישה את העד, הרי שנאמנותו בטילה, והבעל אינו חייב לגרשה. המאירי חולק על אותם גדולי הרבנים, ומסביר:

"וגדולי הרבנים כתבו בזו שכל שמכחישתו אינו נאמן. ואינו נראה, שהכחשה שלה אינה כלום לגבי דידיה. ומכל מקום כל שהוא מכחישו אינה אסורה לו והדבר מסור ללבו ולמי שכל הסתומות גלויות לפניו ולמדת שאף במה שאינו יכול לידע יכול הוא לומר איני יודע ואיני מאמין אלא שאם הוא מאמין ואומר שאינו מאמין הקלר תלוי בצוארו ואנו אין לנו".

כלומר, אם הבעל מכחיש את העד וליבו שלם עם כשרות אשתו, הוא אינו נדרש להוציאה. אך אם הספק אכן מקונן בליבו של הבעל, אין מנוס מלגרש את אשתו, ואם לא יעשה כן – הקולר תלוי בצווארו.

אחד המקורות לדברי אותם גדולי הרבנים הוא בשו"ת הרשב"א (חלק א', סימן אלף רל"ז). הרשב"א שם כותב בפירוש, שאם האישה מכחישה את העד הוא אינו נאמן. בחידושיו בסוגייתינו כתב הרשב"א, שייתכן שעצם המחלוקת בין אביי ורבא נוגעת לעניין זה של אישה המכחישה את דברי העד. אך הוא מוסיף וכותב:

"אי נמי איכא למימר דאביי לאו דבר תורה קאמר, אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה".

אם כן, ייתכן שהסוגיה עוסקת בנאמנות דרבננית שהעניקו חכמים לעד, ולא רק בהנהגה שלפנים משורת הדין, כאשר בא לצאת ידי שמיים. נאמנות זו נשללת כאשר העדות מוכחשת.

נזכיר, לסיום, שיש מקום להשוות בין סוגייתינו ובין חידוש גדול שמצאנו בסוגיה בכתובות בדף פ"ה, שם הכריע רבא הלכה על פי עדות אשתו, בטענה ש"קים לי בגווה". גם שם, נאמנותו של עד אחד בלבד, היוצרת אצל אדם ודאות גמורה, נתפסת כעדות של ממש, אם כי בדיני ממונות, ולא בהכרח שגם בדיני דבר שבערווה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)