קידושין | דף עד | נאמנות אם על ייחוס בנה

פעמים רבות מגיעות לבתי הדין נשים המבקשות להעיד על מעמדם האישי של בניהם. דוגמה נפוצה לכך היא מצב של אימהות של כהנים, המעידות על כך שזינו עם גויים, ובעקבות עדותן פוקעת קדושת הכהונה מבניהן והם מותרים לשאת גרושה או גיורת. השאלה שנשאלת במצבים כאלו היא: האם יש לאם נאמנות להעיד על מעמדו של בנה?

בסוגייתנו (עד ע"א) נאמר:

אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן: חיה, אביו, ואמו; חיה - לאלתר, אמו - כל שבעה, אביו – לעולם.

מן הגמרא עולה שנאמנות האם על בנה מצומצמת לשבעת הימים הראשונים בלבד. וכך פסק השו"ע (אבן העזר ד, כט):

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו.

ובטעם הדבר ביאר בשו"ת דברי חיים (אבן העזר א, י):

דהנה ביכיר גילה לנו התורה שהאב נאמן ולא האם.

דין "יכיר" עניינו היכולת של אב להעיד על ייחוסו של בנו. ה'דברי חיים' מסביר שמדין זה למדנו שדווקא האב נאמן בתחום זה ולא האם. עם זאת, בסוגייתנו אפשר למצוא גם קולות אחרים בדברי הראשונים. כך למשל כתב המאירי (עד ע"א):

לאחר שבעה אין האם נאמנת כלל הואיל ואין מצוה ברורה מוטלת עליה אינה מדקדקת בענין. ומכל מקום יראה דוקא בדרך זה הא כל שנולד לה בן אחד לבד וגדלתו וילדה אחר כן הרבה נאמנת לומר על הראשון שהוא בכור או שמא לא נתנה האמנה זו אלא לאב.

המאירי מעלה אפשרות שההגבלה על נאמנות האם נאמרה דווקא מתוך הנחה (מעניינת...) שהאם מדקדקת פחות מן האב בהבחנה בין הילדים. ומשום כך במצב שבו האם כן מדקדקת, היא תהיה נאמנת. נראה כי תפיסה זו נובעת מהבנה שונה, מרחיבה יותר, של דין "יכיר", כדין שעניינו מתן משקל לעדותם של כל הגורמים הסובבים את הילד ומגדלים אותו.

נראה כי המחלוקת בהבנת דין "יכיר" עולה מתוך שאלה נוספת המתעוררת בסוגייתנו, והיא: מה מקור הנאמנות של האם (והחיה) בימיו הראשונים של הילד?

הר"ן (לא ע"א מדפי הרי"ף) הסביר זאת באופן הבא:

נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי. ארבע נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר.

כלומר, מעיקר הדין נאמר דין "יכיר" באב בלבד, אלא שחכמים תיקנו תקנה מיוחדת להאמין לחיה ולאם, משום ש"אי אפשר בענין אחר".

אמנם, תוס' הרא"ש (עד ע"א) ביאר זאת באופן אחר:

חיה לאלתר ואמו כל שבעה. כולהו ילפינן להו מדחזינן שהאמינה תורה לאב להעיד על בנו ובכור אף על פי שהוא קרוב לפי שרגיל האב להכיר בבניו יותר מאחר ילפינן נמי מיניה להאמין חיה לאלתר ואמו כל שבעה לפי שאין רגיל לידע אחר שהוא לשם.

מדבריו עולה כי דין "יכיר" איננו דין מצומצם אלא עיקרון רחב יותר, וממילא הוא עשוי לכלול גם את האם. מאידך, ייתכן שהוא נאמר רק ביחס לזיהוי הילד הנכון, ואין הוא מאפשר לאם להגדיר את עצמה כזונה ובכך לפסול את בנה.

יש עוד הרבה להאריך בעניין זה, ולמעשה כתבו הפוסקים להקל ולסמוך על דברי האם, מתוך צירוף העובדה שהכהנים בימינו אינם מזוהים בוודאות.