קידושין | דף עח | יכיר
במשנה שבסוגייתנו אנו למדים על דין "יכיר":
"האומר בני זה ממזר - אינו נאמן; ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה: "ממזר הוא" - אינם נאמנים, רבי יהודה אומר: נאמנים.
ההסבר לשיטתו של רבי יהודה הוא: נאמנים,
"כדתניא: "יכיר" - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור; וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה.
מדברי רבי יהודה נראה שהאב נאמן בשני מקרים: האחד, במידה וקיימת הכרת הבכורה של אחד מילדיו, אף אם זו תביא להכרזת ילדיו מאשתו הנשואה המבוגרים ממנו כממזרים; והשני, אמירה ישירה שבנו פסול כהונה. המקור לדין זה הוא מהפסוק (דברים כא, יז):
"כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".
מדרשת הפסוק אנו למדים כי האב נאמן לומר שבנו פסול לבוא בקהל. אם נדקדק בדברי רבי יהודה נמצא כי הוא עוסק בשני דינים1, אחד של פסילה עקיפה ושני של פסילה ישירה; כלומר, הכרה בבן השני כבור יוצרת פסילה עקיפה של הבן הראשון (שנעשה ממזר) ואילו אמירה כי בן מסוים הינו ממזר הינה פסילה ישירה. בסוגייתנו לא נאמר כי הלכה כרבי יהודה אלא נאמר שהלכה כרב נחמן שהתייחס רק לדין של רבי יהודה בעניין פסילה עקיפה. הבנה זו מצמצמת את היקף הנאמנות של האב בעניין בנו. גישה מעין זו ניתן למצוא בדברי רבנו אשר (טור אבן העזר, סימן ד) שכתב שאב לא נאמן לומר שבנו פסול. יחד עם זאת, לפי שיטתו יכול האב להכחיש את האבהות שלו ובכך לומר שבנו ממזר. אומנם לא מדובר בהגדרה מצמצמת כמו שהצענו אך גם הגדרה זו די מצומצמת.
לעומת זאת, רבי ישעיה דטראני (תוספות רי"ד, בבא בתרא קכח ע"ב) מציג עמדה הפוכה לגמרי שאומרת כי האב נאמן לפסול את בנו רק באופן ישיר שאומר כי הוא פסול לבוא בקהל אך אם רק מכחיש את אבהותו הרי שאפשר שאשתו התעברה מגוי.
_________
[1] הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק טו, הלכה טו והלכה טז) מחזיק בעמדה שאומרת כי האב נאמן לפסול את ילדיו בכל אחת מהדרכים כפי שיטתו של רבי יהודה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)