דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף לט | העושה מצווה אחת

המשנה בדף כט ע"א פותחת סדרה של משניות העוסקות במצוות שונות: מצוות האב על הבן, מצוות שהזמן גרמן, מצוות התלויות בארץ ועוד. דיון זה מנותק לכאורה מן המשניות הקודמות, שעסקו בקניינים השונים. הפני יהושע (בפירושו למשנה בדף כט ע"א) עמד על שאלה זו וכתב:

"ועוד נראה דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין... כל זה בקניני העולם הזה, חזר לפרש קנין העולם האמיתי, דלעולם הבא, שאינו נקנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העולם הזה אלא בשכר קיום המצוות, כדאיתא במשנה דסוף פירקין 'כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ', והיינו עולם הבא".

לטענתו, כל המשניות מדף כט ע"א ואילך אינן אלא הקדמה למשנה שבדף לט ע"ב, שבה נידון "קנין העולם האמיתי", דהיינו קניין העולם הבא באמצעות המצוות. אכן, הקניין והשליטה הם ללא ספק סמל מובהק לשקיעה בחיי העולם הזה ולהתמסרות להם, ואפשר שזו הסיבה לכך שרבנו הקדוש ביקש לסיים את הפרק דווקא בענייני העולם הבא, עניינים הנוגעים לחיי הרוח.

הבה נעיין אפוא בגוף דברי המשנה בדף ל"ט: "כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ". רש"י על אתר מפרש על פי הגמרא שמשנתנו מתארת שכר כפול: "מאריכין לו ימיו" – בעולם הזה, "ונוחל את הארץ" – לעולם הבא.

הגמרא קובעת שאי אפשר ללמוד את המשנה כפשוטה, שהרי מצווה בודדת אינה יכולה להקנות לאדם חיי עולם הבא. לפיכך פירשה הגמרא שמשנתנו עוסקת באדם שחציו חייב וחציו זכאי, ומצווה אחת אכן עשויה להכריע את דינו לכף זכות. המסקנה המתבקשת מכך מופיעה בפירוש בברייתא בדף מ': "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי: עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". מכל מקום, על פי פשטות הגמרא, משנתנו מתייחסת למצב נדיר למדי שבו זכויותיו ועוונותיו של אדם שקולים בדיוק.

התלמוד הירושלמי על אתר מביא גם פרשנות נוספת: "אמר רבי יוסי בי רבי בון: מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו" – מצווה אחת עשויה להקנות לאדם חיי העולם הבא, אם קיים אותה באדיקות כל ימיו ולא עבר עליה אפילו פעם אחת. דומה שרבי יוסי מניח כאן יסוד חשוב בעולמנו הרוחני. כולנו יודעים שקשה מאוד לקיים תרי"ג מצוות בשלמות. כמובן, הקפדה כזו ראויה ונדרשת, אך דא עקא, שכל אחד מאיתנו מועד לעתים – "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי". רבי יוסי מחדש שאף שאי אפשר להצליח לקיים את כל המצוות באופן מלא, ראוי לאדם לייחד לעצמו לפחות מצווה אחת שעליה לא יעבור אפילו פעם אחת בימי חייו. מסתבר שאפשר להגדיר מצווה כזו כ'נושאת הדגל' – מצווה המגדירה את אישיותו של אדם כעובד ה' הדבק במצוותיו.

הבנה זו, המתחדשת בירושלמי, בוקעת ועולה גם ברמב"ם. אומנם את משנתנו פירש על פי הבבלי, אבל במקום אחר הוא כותב דברים דומים להצעתו השנייה של הירושלמי. ידועה אמרתו של רבי חנניה בן עקשיה בסוף מסכת מכות: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה".

בדומה לירושלמי, גם הרמב"ם מתייחס למצווה אחת שבכוחה להקנות לאדם חיי העולם הבא. אומנם, בעוד הירושלמי התמקד בממד הרציפות – בכך שהאדם לא התרשל מימיו באותה מצווה – הרמב"ם מדגיש את אופן הקיום של המצווה: מתוך אהבת ה' ושאיפה אמיתית לדבקות בו. כפי שכתבנו לעיל, מסתבר שאפילו קיומה של מצווה אחת באופן זה יגדיר את אישיותו ואופיו של האדם כעובד ה' הדבק בו יתברך, והגדרה זו תשפיע, בסופו של דבר, גם על קיומן של מצוות נוספות, ובדרך זו יזכה לחיי העולם הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)