שבת | דפים ס-סא | קמיעות וסגולות | 1
שנינו במשנה בדף ס עמוד א:
"לא יצא האיש ... ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה".
הגמרא בדף סא מסבירה מהו קמיע "מומחה" ומהו קמיע שאינו "מומחה". מלשון המשנה משתמע, כמובן, שאם אמנם מדובר על קמיע מומחה, אשר כתבו אדם המיומן בהבאת ישועות בעזרת קמיעות, מותר להוציאו מרשות לרשות בשבת. רש"י על המשנה הסביר:
"אבל בקמיע מומחה - שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו".
בעיון זה ובעיון הבא נעסוק, בעזרת ה', בסוגיה זו של שימוש בקמיעות. בעיון זה נתמקד בתורתם של ראשונים, ובעיון הבא בתורתם של אחרונים.
כאמור, רש"י מסביר שהקמיע מהווה תכשיט, ועל כן מותר להוציאו מרשות לרשות. הברייתא בדף סא עמוד ב קובעת:
"והתניא: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה".
הברייתא באה לשלול סברה המתירה הוצאת קמיע רק עבור חולה שיש בו סכנה. סברה כזו מבוססת על שתי הנחות:
א. החזקת קמיע עשויה להיות מצילת חיים.
ב. ההיתר להוציא קמיע הוא דווקא במקום פיקוח נפש.
כאמור, הברייתא מבקשת לשלול סברה זו. פשטות הדברים היא, שהברייתא שוללת את ההנחה השנייה: הוצאת קמיע הותרה לא רק משום פיקוח נפש, אלא מחמת היות הקמיע פריט לבוש. אך מה לגבי ההנחה הראשונה? האם הברייתא שוללת אף אותה, וקובעת שקמיע כלל אינו מציל חיים, אלא שהוא תכשיט נחמד המותר בהוצאה; או שמא הברייתא אינה שוללת הנחה זו, ומקבלת אף למסקנה את העובדה שלעיתים קמיע עשוי להציל חיים?
בשאלה זו עסקו ראשונים ואחרונים. במשנה במסכת יומא (פרק ח משנה ו) נאמר:
"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר".
אכילת כבידו של כלב שוטה מהווה סגולה לרפואה, ונחלקו חכמים ורבי מתיא בן חרש האם סגולה שכזאת מתירה אכילת מאכלות אסורות בעיצומו של יום הכיפורים. הרמב"ם בפירוש המשניות שם כתב:
"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש ... מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו".
ובכן, הרמב"ם מביע עמדה נחרצת, ואופיינית לו בהחלט, שפיקוח נפש מתיר אך ורק פעולות רפואיות מובהקות.
אמנם, אחרונים עמדו על כך שדעת הרמב"ם איננה מוסכמת, ויש שחלקו עליו. אחד מן העוסקים הבולטים בסוגיה זו הוא החיד"א הן בפירוש "ברכי יוסף" על השולחן ערוך (אורח חיים שא, דין כ"ה - ביחס לענייני קמיע), והן בספרו "חיים שאל" (חלק ב סימן לח אות פא). בשו"ת הוא מביא מסורת בשם רבינו פרץ - מבעלי התוספות:
"ראיתי בספר כתיבת יד ישן שרבינו פרץ ז"ל כתב בשבת שמות הקודש סגולה בדוקה ליושבת על המשבר. ומריש הוה אמינא דאין לסמוך על זה ... אמנם זה מחלוקת קדום דהרמב"ם סובר שאין עוברין על המצוות אלא ברפואה שהיא דרך טבע לא בדבר שהוא דרך סגולה. וכתבו האחרונים דהרמב"ן והרשב"א פליגי על הרמב"ם, דאפילו רפואה בדרך סגולה שרי לעבור על איסורי תורה ... ולפי זה אפשר דרבינו פרץ סבירא ליה כסברת החולקים על הרמב"ם".
אם כן, רבינו פרץ התיר הלכה למעשה לחלל שבת במלאכה דאורייתא (כתיבה) לצורך כתיבת קמיע.
החיד"א מעיר, שלשיטת רבינו פרץ יש בסיס גם בדברי הרמב"ן והרשב"א. מסתבר, שכוונתו לתשובה ארוכה של הרשב"א (חלק א סימן תיג), שם הוא מתפלמס עם הרמב"ם בענייני הרפואות. הרמב"ן על התורה מדגיש במקומות רבים, כי כל קורותיו של אדם בעולם הן בתורת נס, ובכלל זה החולי והרפואה. מדבריו של הרמב"ן מסיק הרשב"א באותה תשובה, שאף רפואה "טבעית", לכאורה, אינה אלא רפואה "סגולית", שכן הכל בידיו של הקב"ה בדרך נס. הלכה למעשה, מתיר הרשב"א לכתוב קמיעות ולהשתמש בשאר סגולות, אף אלה הנראות, לכאורה, כ"דרכי האמורי". והוא מוסיף וכותב:
"ואומר אני כי באמת פעם אחת שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה. והתרתי כי אמרתי שאיני רואה שום איסור בעשיית הצורה לרפואה ... ואמרתי שגם מורנו הרב הגדול רבינו משה בר נחמן ז"ל היה מתיר ועושה. ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא".
אם כן, הרשב"א עצמו מתיר, והוא מעיד שכך נהג בפועל גם הרמב"ן.
כפי שהזכרנו לעיל, בעיון הבא נעסוק בתורתם של אחרונים בסוגיה זו, ובאחת המחלוקות המרתקות שבין "חסידים" ו"מתנגדים".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)