קרח | קנאת סופרים תרבה חכמה

 

קנאת סופרים תרבה חכמה[1]

א. קנאתו החיובית של קרח

למרות מעשיו של קורח, חז"ל מתארים אותו באופן חיובי:

...חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר, ז', ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם", וקרח בן יצהר בן קהת (במדבר, ט"ז, א).

(במדבר רבה [וילנא], פרשת קרח, פרשה י"ח, אות ג).

ר' ירוחם ליבוביץ שואל, לאור דברי המדרש הללו, כיצד יתכן שאדם בדרגתו של קרח הגיע לקנאה ולרדיפת כבוד בצורה כל כך שפלה? וזו תשובתו:

אבל הדברים הם כפי שאנחנו למדנו וביארנו, כי כל החילוק בין מחלוקת של הלל ושמאי, למחלוקת קרח ועדתו[2] היה כי אם בטהרת הכוונה, אבל עצם המעשה, עצם בקשתם ורדיפתם לכהונה, מעשה קדוש וטהור היה, ואילו היתה כוונתם לשם שמים, היתה מחלקותם אהוב ונחמד לפני המקום, ממש כמו מחלוקת של ב"ש וב"ה.[3] וגם מה שאמרו חז"ל עליו כי "נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל",[4] לא נתרגם זה ח"ו[5] כפשוטו, כי נצטער קרח על משרת "הנשיא" שהגיע לאליצפן בן עוזיאל, ומזה יצאה מחלוקת על "משרה" שניה של כבוד ויקר, חלילה וחלילה לחשוב כן, אלא בראות קרח את אהרן קרוב להשם מאוד, ביקש כהונה, כי ביקש גם הוא להיות קרוב להקב"ה. וזה בודאי דבר טוב מאוד, והוא ענין קנאת סופרים אשר תרבה חכמה. וכן מצינו בצדיקים לעתיד לבא (ב"ב עה.), שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו, וזה לא מפני שמצטער במה שחברו קרוב להקב"ה, אלא שמצטער במה שהוא רחוק מן הקב"ה, וזו קנאה קדושה בודאי...

(דעת תורה, חלק ד', עמוד קסד).

להבנת ר' ירוחם, מה שהניע את קרח ועדתו היה רצון חיובי לקרבת אלוקים - קנאתו של קרח באהרן ובכהונה הייתה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כא.).

בהמשך דבריו, ר' ירוחם טוען שקנאה דומה מצאנו גם אצל אהרן הכהן עצמו בחנוכת המשכן:

אמרו חז"ל (לעיל ח, ב - וברש"י), שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. - היא ודאי הקנאה הקדושה, לא מאשר הנשיאים מקריבים, ח"ו, אלא מאשר הוא אינו זוכה לזו ההתקרבות לה', ותוקף זו הקנאה והתשוקה נורא מאוד עד כדי חלישות הדעת. הוא סוד הענין אשר בצדיקים, ש"כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו" - נכוה ממש, כי "קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (שיה"ש[6] ה, ו), הכוסף והתאוה ברוחניות אין שעור, עד הנאמר (תהלים ס"ג ב), "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", - צמאון ממש, ולא צמאון פשוט, אלא כמו מי שנמצא "בארץ ציה ועיף בלי מים".

(שם, עמוד קסו).

ב. החשיבות של "קנאת סופרים"

ר' יהודה ליב חסמן מבהיר, לאור רעיון זה, מאמר חז"ל תמוה:

...(דברים, ג', כו) "ויאמר ה' אלי רב לך"[7] - א"ר לוי: ברב בישר, ברב בישרוהו; ברב בישר - (במדבר, ט"ז, ז) "רב לכם",[8][9] ברב בישרוהו - "רב לך".

(סוטה יג:).

לפי דרשתו של ר' לוי, משה רבנו נענש על דבריו לקרח ועדתו "רב לכם בני לוי", ועונשו היה במידה כנגד מידה: כאשר משה רבנו ביקש מה' שימחל לו על חטאו ויאפשר לו להיכנס לארץ, תשובת ה' הייתה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

הרעיון מובא גם במדרש רבה על פרשתנו:   

"רב לכם בני לוי" (במדבר, ט"ז, ז). אמר הקדוש ברוך הוא למשה: את מחית בחוטרא[10] ובמה דמחית את לקי[11]; את אמרת "רב לכם", למחר את שמע "רב לך".

(במדבר רבה [וילנא], פרשת קרח, פרשה י"ח אות יח).

דברי המדרש הללו אומרים דרשני: איזה דופי מצאו חכמים בדברי משה לעדת קרח "רב לכם בני לוי"? מדוע מגיע לו להיענש על הדברים הללו? מלבד זאת, צריך להבין מה הקשר בין אמירתו של משה לעדת קרח "רב לכם", לתגובת ה' למשה "רב לך" - כיצד תגובת ה' ואיסור הכניסה לארץ מהווים מידה כנגד מידה לדבריו של משה רבנו לעדת קרח?

 וכך מסביר את הדברים ר' יהודה ליב חסמן:

ומהו "רב לכם בני לוי", כלומר: די לכם בכבוד וגדולה שבידכם, ככתוב "המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם"[12] וגו', הרי שביאר להם המעלה הגדולה שיש להם לבני לוי, ומה הם צריכים גדולה יותר מזה?! אבל בשמים מחשיבים ביטוי זה לפגיעה בכבודם, למה? על כרחך צריך לומר כי עצם בקשת מדריגה יותר גדולה, ראויה היא להם וצריכה לכל אדם, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב כא) קנאת סופרים תרבה חכמה, אלא שבהם דיברה מדת קנאתם לקנתר את אהרן ולא לבקשת הדרגה היותר גבוהה לנפשם, ונתבע משה רבנו על דיבור זה של רב לכם, שאינו במקומו, כי בבקשת האמת אין לומר די, ואין אף במדרגה היותר גדולה שתהיה רב לו לאדם, ולכן כשביקש משה ליכנס לארץ כבר אמרו חז"ל וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו', אלא שרצה במדריגה יותר גדולה לכשיכנס בקדושת הארץ "אשר עיני ד' אלקיך בה"[13] וגו', וא"כ[14] במדה שמדד מדדו לו, והזכיר לו הקב"ה מה שאמר להם רב לכם בני לוי - שאין להם לבקש גדולה יותר מזו שישנה בידם, ובחוטרא דמחית ביה וכו' כן את לקיאת, וגם הקב"ה עונה לו אינך צריך לגדולה יותר, ומדדו לו מדה כנגד מדה, - ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, אך עתה - תורה היא - ללמד לאדם דעת!

(אור יהל, חלק א', עמוד ערה).

באמירה "רב לכם בני לוי" משה רבנו ביטל את המוטיבציה של קרח ועדתו לזכות בדרגה גבוהה יותר בעבודת השם וקרבת אלוקים; ומשה נענש על כך במידה כנגד מידה באמירת ה' "רב לך" בכך שהוא יאלץ יסתפק בדרגה שזכה לה במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ.

בהמשך השיחה, ר' ירוחם מסביר את נקודת הכשל בתביעתם של קרח ועדתו, ובמהלך הדברים הוא מחדד את ההבחנה בין "קנאת סופרים" שמרבה חכמה, לבין הקנאה הרעה שעליה נאמר שהיא מוציאה את האדם מן העולם (אבות, ד', א): 

אלא הוא סוד הענין של "אין בין גיהנום לגן עדן אלא כחוט השערה" (ילקו"ש[15] קהלת תתקעו), שסוכ"ס[16] גם בפסגת זו הקדושה, הקדושה של קנאת סופרים תרבה חכמה, בתכלית הרדיפה לקרבת ה', וגם שם עוד יש בה פתח ליצה"ר,[17] מהקנאה הקדושה, שהוא הצער מחסרונותיו הוא, אפשר שתצא חוט השערה קנאה על יתרון חברו, להצטער במה שחברו קרוב להקב"ה, ובחוט השערה זו הוא אשר נכשלו קרח ועדתו, והוא אשר קראו חז"ל שלא לשם שמים. ואגב למדין אנו מכאן רוממות הדרגה של לשמה, ומה זה נקרא שלא לשמה, כי הכל על כחוט השערה, ולא יותר חלילה...

ומגלה לנו התורה כי כגודל החשק הקדוש לעליות רוחניות, כן גדולה מאוד הסכנה מחמת חלות היצר אשר בו, בפסגת הקדושה שמה "פתח לחטאת",[18] להיות עובר על הגבול שבין קדושה לטומאה, להיות טועה ומחליף בין קנאה לקנאה, בין קנאה לעליות רוחניות, לקנאה של "אנכיות", הוא אשר אמר: "המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגו' ובקשתם גם כהונה"?! - עברתם על המדה! רדיפתכם ליתר קרבות אל ה' כבר יצאה מן הגבול, ומי יכבוש? ומי יחדול? כי אין בין גיהנום לגן עדן אלא כחוט השערה! הוא ענין האזהרה "ולא יהיה כקרח וכעדתו", - הרדיפה לכהונה, להתקרבות ה' יותר מן המדה, גדולה הסכנה, להיות סו"ס כקרח וכעדתו.

(שם, עמודים קסד - קסו).

מדברים אלו למדנו שראוי לנצל את הקנאה למטרות חיוביות לצורך התקדמות בעבודת השם, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה". הגדרתה של קנאת סופרים היא צערו של האדם על כך שהוא לא זכה לדרגה שזכה לה חברו; וצריך להיזהר שלא להגיע לידי קנאה רעה, שהיא הצער על כך שהחבר השיג את אותה מעלה, כיון שהמעבר מקנאת סופרים לקנאה רעה דק כחוט השערה.

ג. שימוש חיובי במידות שליליות

במשפט "קנאת סופרים תרבה חכמה" נותנים חז"ל לגיטימיות לשימוש במידת הקנאה למטרות חיוביות כהוספת חכמה. ניתן לראות בדברי חז"ל הללו מקור לאחד העקרונות החשובים בדרך העבודה המוסרית שחידש ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר:

לזאת ממנו[19] נלמוד ואת דרכיו נקח לנו למופת להחזיק במוסר ולא נרף. לגדלו ולהאדירו, להלבישו במלבושי התאווה המדומה למען ישלוט בו ה'שלא לשמה', אשר ממנה יבוא ה'לשמה' הצרופה. וכל אשר יכבד עניינו אות היא כי לא דבר ריק הוא לחיותינו כיום הזה, למען נלמד עצמנו לכבוש תאוותינו ולאהבת רעינו להטותם אל דרכי ד' ותורתו, בצדק משפט ומישרים וכל מידה יקרה, ובזה נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואנשים.

(כתבי ר' ישראל סלנטר, ספריית דורות, תשמ"ט, עמודים 208 - 207).

ר' ישראל מנחה את תלמידיו להשתמש בתאווה, בכבוד ובמידות שליליות כדי להתחזק בלימוד המוסר. לדעת ר' ישראל, המטרה העליונה שעשויה להציל את האדם מטביעה בים התאוות הוא לימוד המוסר. לכן, כל האמצעים שיחזקו את האדם בלימוד המוסר כשרים ורצויים, אפילו אם מדובר במידותיו המקולקלות של האדם. דרגת הלימוד שלא לשמה חיונית בתחילת דרכו של בעל המוסר, ובהמשך, כאשר הוא יתקדם בעבודת המוסר ויישר את מידותיו, הוא יזכה לעסוק בתורה לשמה. גם הקנאה היא מידה רעה, אבל היא ראויה ורצויה כאשר משתמשים בה לצורך התקדמות בעבודת השם - "קנאת סופרים תרבה חכמה".