בראשית | הקשר בין גן העדן למשכן

• שני ייעודיו של האדם והמציאות בגן העדן

עמדנו בפעם שעברה על הקשר שבין גן העדן למשכן. כעת עלינו להסביר היטב את קשר שבין שתי הפרשות.

כזכור עמדנו על כך בעבר כי יש הבדל מהותי בייעודו של האדם בין פרק א לפרק ב. על פי פרק א ייעודו של האדם באופן ברור הוא:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

לעומת זאת ייעודו של האדם על פי פרק ב הוא: וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. 

בגן עדן נוסף לו תפקיד: טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

לעבדה – זהה כאמור לייעודו 'לעבוד את האדמה' אך מהו היעוד של 'לשמרה'?

מכמה מקומות נראה שהשמירה היא על האדמה מפני החיות. רועי הצאן במקרא נקראים שומרים:

כך בפרשת יעקב ולבן בבראשית ל פס' לא:

וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן-לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

וכך גם בשמואל א פרק יז:

כ וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת-הַצֹּאן עַל-שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל-הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה.

ושם בפרק כה:

וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא-נִפְקַד מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב-לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.

ונראה ברור שהכוונה שם היא לרעיית הצאן כפי שמתואר כמה פסוקים לאחר מכן:

טו וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.  טז חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם כָּל-יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן. 

ולמעשה רועי הצאן היה תפקידם לשמור על החיות ועל האדמה מפני החיות שלא יאכלו כי אם מה שהותר להם לאכול בפרק א וכמו שמבחין הרמב"ן שם:

ואינו כן, אבל נתן לאדם ולאשתו כל עשב זורע זרע וכל פרי עץ. ולחית הארץ ולעוף השמים נתן כל ירק עשב, לא פרי העץ ולא הזרעים. ואין מאכלם יחד כלם בשוה, אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא: (הרמב"ן לבראשית פרק א פס' כט)

וכך נראה גם להבין את פשר הציווי בפרק א:

כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע  לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן.

האדם עליון על החיות אך עבד הוא לאדמה. בגן העדן היתה הסינתזה בין פרק א לפרק ב.

 

ב. יום השבת כבבואה לגן עדן

בין פרק א ל-ב מבחינת סדר הפרשיות מצויה פרשת מצות השבת:

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.  {פ}

מיקומה של הפרשה איננו מקרי. השבת באופיה מאחדת בין שני הפרקים בין שני ייעודי האדם: האדם העובד והאדם השולט. נתבונן בציווי השבת שמופיע בספר דברים פרק ה:

יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

האדם מצווה לשבות מכיון שהוא עבד לקב"ה, אך יחד עם זאת שובתים עמו עבדו אמתו שורו וחמורו וכל בהמתו מכיון שהם גם עבדיו. ביום השבת מונכחים לאדם עבדותו לקב"ה ואדנותו על ברואיו גם יחד. ביום זה הוא נמצא יחד עם אדונו ושובת עמו, בשאר ימות החול לעומת זאת, האדם הוא אדון לחלוטין הוא רודה בקרקע וכובש אותה ויחד עם זאת בכל החי אשר מסביב.

חז"ל השוו לא פעם בין גן העדן והשבת:

 

לאור דברינו, דבריהם של חז"ל מקבלים עומק חדש.

 

• השבת המשכן וגן העדן – לפשרו של המשולש

אך הקשר אינו תם במצות השבת. קיים גם קשר נוסף בין מצות השבת לציווי המשכן.

בפרשת ויקהל ישנה סמיכות מעוררת עניין בין הציווי על שבת לבין מלאכת המשכן. חז"ל והראשונים לומדים שני דברים מהסמיכות הזו:

א. הגמרא בשבת קובעת ש"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן", כלומר - המלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שהיו במלאכת בניין המשכן (שבת מט:). רש"י מסביר את טעמה של הקביעה הזו:

"וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי כדלקמן, מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן" (רש"י שבת ה.).

כלומר - רש"י מסביר שהציווי הסתום לא לעשות מלאכה בשבת מתפרש על פי הסמיכות בין שבת למשכן, כמתייחס למלאכות שהיו בבניין המשכן.

ב. הרמב"ן מפרש, על פי חז"ל, שהסמיכות בין מלאכת המשכן לשבת מלמדת אותנו גם שמלאכת בניית המשכן עצמה אינה דוחה את השבת:

"אמר 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות' על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת, לאמר כי ששת ימים תעשה מלאכת אלה הדברים, ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת" (רמב"ן שמות ל"ה, ב).

כלומר: לא רק מלאכות המשכן ביישומן החילוני אסורות בשבת, אלא גם בניית המשכן בעצמה נאסרה בשבת.

מה פשר הזיקה הזו שבין שבת למשכן? רש"ר הירש עמד על המשמעות העמוקה של הסמיכות הזו:

"בניית המשכן היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפיים, ואם לא מבחינת האמנות, הרי בודאי מבחינת החזון והתכלית הגלומה במשכן: 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'. שלטונו של האדם על העולם הגשמי, הבא לידי ביטוי בהפקתם, בייצורם ובעיבודם היצרני של החומרים, מגיע במקדש אל ייעודו הנעלה ביותר. האדם משעבד לעצמו את העולם כדי לשעבד את עצמו ואת עולמו לבורא העולם, וכדי להפוך את עולמו למקום שבתה של מלכות שמים, למקדש שבו ישכון כבוד ה' עלי אדמות. בניית המשכן הריהי קידוש פועלו של האדם, והכתוב מציין אותה כאיחוד כל המלאכות היצרניות השונות של האדם, והן מהוות - על ידי השביתה ממלאכה - את סעיפי המסכת של קבלת עול מלכות שמים, שעליה אנו מצווים בשבת" (רש"ר הירש, שמות ל"ה, ב).

 

נמצאנו למדים כי היחס שבין פרק א לפרק ב נותן אותותיו גם במצות המשכן (נוסיף ונזכיר דבר שעמדנו עליו בעבר והוא הקשר הלשוני והתכני שבין המשכן לגן העדן, והרי לנו קשר אמיץ בין שלושת הפרשות: גן עדן, השבת והמשכן שטיבו ברור – איזון נכון בין אדנות לעבדות)

אמנם האדם כבש את אדנותו והיה מכור לחולשותיו. במקום שהאדם ירדה בחיות נמכר לעבדות לנחש ולפיתוייו. האדם הוכיח שאין הוא מסוגל להיות עבד ואדון גם יחד. הוא נכנע לאשתו נכנע לנחש והיחיד שהוא מתקומם עליו זהו ציוויו של הקב"ה. אשר על כן הקב"ה מעצים אותו על חשבון האשה:

בראשית פרק ג פסוק ט"ז: אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  {ס}

אך יחד עם זאת נתקללה האדמה, האדם שהיה משועבד לעץ הדעת ויופיו של הפרי נקלע למערכת יחסים אחרת לחלוטין:

יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. 

האדם אשר נתאוה לאכול מפרי העץ, כעת יאכל מן האדמה בעצב, האדמה כבר לא תהא פריבילגיה לאדם אלא חובה קשה בכדי להתקיים. אם בגן העדן העבדות האלקית היתה דומיננטית הרי שמחוץ לגן העבדות לאדמה היא הדומיננטית - וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

אשר על כן הכביד ה' את עבודתו בכדי שהאדם ישתעבד עוד ועוד. אלא שגם כאן במקום שהאדם יכניע את יצריו הוא פיתח חולשה היא חולשתו של קין עובד האדמה אשר היה כנוע אליה:

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קָיִן  לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ. 

הקב"ה מכוון לממשל של האדם על הטבע – על האדמה ועל כל היקום אך יחד עם זאת כניעה ועבדות לקב"ה בעצמו.

הרצון להרגיש איזושהי אדנות התפרץ על בני האדם. קין הרג את הבל במקום למשול ביצרו הוא משל בבני אדם!  גם כן בגלל אותה אדמה ארורה:

ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

העבדות והשעבוד מובילים בסופו של דבר לרצח:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.

משה מזהה רודנות וכלפי זה הוא מגיב ברצח. כך גם בסיפור הבא כשהרשע בטוח שהוא בא להרגו מפני שהוא חושב עצמו לאיש שר ושופט, היינו שבעיניו היה הוא עבד העומד למות.

שמואל א פרק כה, פסוק י:

וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. 

מצודת דוד: היום רבו - בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן

לא לחינם נסמכה בפרשת משפטים פרשת העבד לפרשת הרוצח:

א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.  ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.  ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.  {ס}

ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ, לְאָמָה--לֹא תֵצֵא, כְּצֵאת הָעֲבָדִים.  ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ--וְהֶפְדָּהּ:  לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ-בָהּ.  ט וְאִם-לִבְנוֹ, יִיעָדֶנָּה--כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת, יַעֲשֶׂה-לָּהּ.  י אִם-אַחֶרֶת, יִקַּח-לוֹ--שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, לֹא יִגְרָע.  יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה--לֹא יַעֲשֶׂה, לָהּ:  וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף.  {ס}

 

יב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת.  יג וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ--וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.  {ס}

יד וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה--מֵעִם מִזְבְּחִי, תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.  {ס}

ואכן הקב"ה הבין שהאדם לא יכול להיות משועבד לאדמה כך מכיון שהיא הולידה הרס וחורבן על האנושות, וכך נותקו היחסים עם האדמה הארורה. בני האדם הסתובבו בעולם חסרי מחוייבות ופסגת החטאים של אותה מציאות היא המיניות. האדם השולט ללא מחוייבות מתעורר בקרבו הדחף המיני, לכן ההתאוות של אדם לחוה נוצרה רק לאחר שנגזר 'והוא ימשול בך' – כך גם בני האלהים עם בנות האדם מבטאים שלטון ללא שום מחוייבות – ולכן 'ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו'. הבעיה בשלטון ללא מחוייבות שהוא מביא לניצול ולפריצות.

היסוד הזה בא לידי ביטוי במשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח:

מרבה שפחות מרבה זימה.

בעוד שהעבדות של קין לאדמה הולידה רצח, הממשלה חסרת המחוייבות הובילה לגילוי עריות ופריצות.

 

הזעקה של חטא העגל היא זעקה דומה: 'קום עשה לנו אלהים' - העדר שלטון לעם של עבדים הוביל לפריצות ולהוללות. "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.  {פ}

וכדברי רש"י שם:

יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו אף כאן נהרג חור

העבודה הזרה מביאה בסופו של דבר לניצול מיני ולרצח. רצח קין את הבל ולקיחת בנות האדם על ידי בני האלהים.

מדוע?

העבודה זרה היא אדנות שהופכת לעבדות. האדם באדנותו יוצר את אלהיו אך בסופו של דבר הוא משתעבד לו, האדנות מובילה לגילוי עריות ואילו העבדות מובילה לרצח. כלפי הקב"ה הדברים שונים: האדם הוא עבד אך העבדות הזו מובילה לחרות לאחריות ולא לאדנות למחוייבות ולא לעבדות[1].

האדם לאחר החטאים הנוראים שלו היה צריך שלטון, הקב"ה לוקח את המושכות לידיים שלו הוא מתערב בכל המציאות. גם בבניית התיבה. עולם חסר מחוייבות הוא עולם רע, העולם המתוקן הוא עולם שהקב"ה נמצא בו כדוגמת גן העדן – בחזרה לגן העדן.

בני ישראל לאחר העגל היו זקוקים לאלהים. לכן בא המשכן לאזן בין שתי התכונות הללו. עבדות לקב"ה ושלטון על כל היקום.

היפה הוא, שנח מיד לאחר יציאתו מן התיבה עושה שני מעשים:

• בונה מזבח - וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.
• נוטע כרם - וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. 

בבניית המזבח נח מייצג את פרק א. את הבל שהביא מבכורות צאנו ומחלבהן. ואילו נטיעת הכרם מייצגת את פרק ב את קין עובד האדמה. אלא שעתה נח אינו 'עובד' אדמה כמו קין אלא הוא איש אדמה וכדבריו של רש"י  - איש האדמה - אדוני האדמה כמו (רות א) איש נעמי.