ראוי לאכילת כלב
מספרים על תלמיד שניגש לרב סולובייצ'יק ושאל אותו אם הוא צריך לבער את משחת השיניים שלו לפני פסח. הרב ענה שהיות והמשחה אינה ראויה לאכילת כלב, אין חובה לבערה. אותו תלמיד קיבל את דברי הרב כפשוטם, והלך לבצע ניסוי על כלבו: הוא נתן לו לאכול ממשחת השיניים שלו, ולתדהמתו הרבה - הכלב ליקק בתאווה את המשחה. חזר אותו תלמיד אל הרב, ואמר שהכלב שלו אוכל את משחת השיניים. ענה לו הרב: אין מביאים ראיה מכלבים שוטים...
האחרונים נחלקו במשמעו של הביטוי "ראוי לאכילת כלב" בפסח, אולם קודם שניכנס לעמקות דבריהם, נבהיר יסוד חשוב בעניין איסור חמץ. כידוע, מדאורייתא די בביטול חמץ כדי להתגבר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". בפשטות, כאשר אדם מבטל את חמצו הוא הופך אותו ל'לא אוכל', ומה שאינו אוכל - אינו נחשב לחמץ בפסח.
ה"שאגת אריה" מדייק מהרא"ש (תחילת פ"ב דפסחים) שגדר 'ראוי לאכילת כלב' תלוי בחשיבות שהאדם מייחס לאותו מאכל. לדעתו, ישנם מוצרים שאינם ראויים לאכילת אדם, אך כיוון שהאדם מייחס להם חשיבות - הם כלולים באיסור חמץ בפסח. כך, לדוגמא, מוצרי קוסמטיקה המכילים אלכוהול - למרות שהאלכוהול שבהם אינו מיועד לאכילת אדם ואינו ראוי לכך, כיוון שהאדם מחשיב אותם ורוצה בהם, הם כלולים באיסור חמץ.
אמנם, שיטה זו קשה, שכן מפשטות הגמרא עולה שדבר שאינו מיועד לאכילת אדם - גם אם אדם מסוגל לאוכלו בדוחק - נחשב 'אינו ראוי לאכילת כלב' ולא חל עליו איסור חמץ. כך, לדוגמא, הגמרא קובעת ש"קופת שאור" - קוביית חמץ המשמשת לישיבה - מותרת באכילה, שכן היא אינה מיועדת למאכל אדם. הראב"ד (בפיהמ"ש לטהרות) כותב במפורש שכדי שדבר ייחשב לאוכל, הייעוד הראשוני שלו צריך להיות אכילה, ודבר שאינו מיועד לאכילה - איסור חמץ אינו חל עליו.
באחרונים ניתן למצוא הד לשיטה זו בדברי ה"חזון איש", שמשמע ממנו שדבר שאינו ראוי לאכילת אדם - אין בו איסור חמץ. לדעתו, אם כן, חומרים המשמשים בתעשיית הקוסמטיקה ואינם נאכלים בפני עצמם - אין בהם איסור חמץ. ממילא, כאשר בוחנים אם מאכל מסויים נחשב 'ראוי לאכילת כלב' בפסח, יש לפתוח בבדיקה אם הוא מיועד לאכילה. אם הוא אינו מיועד לאכילה - לא חל עליו איסור חמץ, גם אם כלב שוטה נוהג לאוכלו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)