דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה לאילן

א. שני ראשי שנים

במשנה בריש מסכת ראש השנה שנינו:

באחד בתשרי ראש השנה... לנטיעה... באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.

שני ראשי שנים, הקשורים בעצים, נזכרים במשנה. באחד בתשרי - שהוא אף ראש השנה ה"כללי", יום שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" - ראש השנה לנטיעה. ואילו לאילן נתייחד ראש שנה מיוחד לו, מלבד ראש השנה לנטיעה, והוא אחד בשבט לדעת בית שמאי, ולדעת בית הלל חמישה עשר בו.

ואכן להלכה מצינו הבדל בין ראשי שנים של אלו:

אחד הנוטע... ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית, ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, אם לערלה ערלה, ואם לרבעי רבעי. (ברייתא, ר"ה ט:)

ופירש"י שם: "ואף על פי שאמרו עלתה לו שנה, אם חנטו פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד (קודם ט"ו בשבט) עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה, ט"ו בשבט ר"ה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט, אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים..."

כלומר, בהיכנס הנטיעה לשנתה הרביעית באחד בתשרי, נעשית אילן, אך אעפ"כ אסורים עדיין הפירות, אף אם כבר חנטו, כיוון שכעת זהו אילן ששנתו נמנית מט"ו בשבט.

ההבדל בין נטיעה לאילן אינו רק לענין ראש השנה, אלא למשל גם לגבי מספר הפרטים הנמצאים בבית סאה כדי שייחשבו כממלאים אותו - באילנות יש צורך בשלושה ואילו נטיעות - עשר (שביעית א' א, ו).

לאור האמור, עלינו לברר מהי נטיעה ומהו אילן, מדוע קיימים הבדלים בין נטיעה לאילן ומדוע נתייחד לאילן ראש שנה נפרד.

ב. בין נטיעה לאילן

שנינו במסכת שביעית:

עד אימתי נקראו נטיעות? - רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו; רבי יהושע אומר: בת שבע שנים; רבי עקיבא אומר: נטיעה כשמה (שביעית, א' ח).

רבי אלעזר בן עזריה סובר שנחשבת כנטיעה עד שייעשו הפירות חולין (בין אם ייפדו בשנה רביעית בין אם ייעשו חולין מאליהן בשנה החמישית). עד שיחולו פירותיו היה העץ בגדר "אוכל ואינו עושה", הצריך טיפול והשקעה לא משום ההווה שלו, אלא מתוך תקוה לעתידו. אבל כאשר הוא נותן פירות המותרים באכילה, הרי נעשה "עץ מאכל", הופך הוא ממקבל לנותן ויש לו חשיבות עצמאית משלו.

בפירוש דעת רבי עקיבא, נחלקו הראשונים. הר"ש פירש בדעתו שהדבר תלוי ב'מלאה לה שנה', ואילו לשיטת הרמב"ם כל זמן שבני האדם קוראים לה נטיעה, דינה כנטיעה.

בפירוש הר"ש ניתן להרחיב ולומר שהרעיון דומה לענין טריפה. במס' חולין (נז:) אומר רב הונא שהסימן לטרפה הוא אם יחיה י"ב חודש מאז שנפל בו המום. בהמשך הגמרא, שם, מסיקים, שהטעם שצריך שתעבור עליו שנה שלמה כדי לברר שאינו טרפה, הוא כדי שיעמוד גם בימי החום וגם בימי הצינה, ואז יוודע שהוא מסוגל להחזיק מעמד בעולם בכל המצבים, כבריא.

יתכן שהוא הטעם גם לגבי נטיעה. כלומר, עד שיתברר שהיא מסוגלת להחזיק מעמד בימי החמה והצינה הרי היא צריכה טיפול והשגחה מתמידים, ואינה בעלת קיום עצמאי. משתעבור עליה שנה, הוכח שהיא תפסה את מקומה בעולם ונעשית אילן.

גם לפירוש הרמב"ם בדעת ר"ע, שתלוי במה שאנשים קוראים שמו אילן, נראה שאנשים קוראים אילן לדבר יציב וקבוע.

רבי יהושע אומר שהנטיעה נקראת אילן כעבור שבע שנים, והיינו שעבר עליה מחזור שלם של שבע שנים, שהוא מחזור חקלאי שלם של שמיטה. רק אם נתקיים העץ בכל שרשרת המצבים החקלאיים והדינים הנובעים מהם, אזי נחשב הוא לבעל קיום עצמאי וראוי להיקרא בשם אילן.

לדעת הכל, איפוא, המעבר מנטיעה לאילן תלוי בחוסנו וביציבותו של העץ ומחשיבותו כבעל קיום עצמאי.

מכך נובע גם ההבדל שבין ראשי השנים של הנטיעה ושל האילן. אחד בתשרי הוא ראש השנה ויום הדין לכל באי עולם, עת מתחדש הרצון הא-להי בבריאה, ומתחדשת הבריאה מעצמה. חידוש השנה לגבי הנטיעה הוא מעצמו, משום שאין לנטיעה קיום עצמאי, והיא בגדר מקבל בלבד. אבל כאשר נבחן האילן בקיומו המיוחד, נתייחד לו ראש השנה שהוא בעיצומם של ימי החורף, כאשר מתחיל השרף לעלות באילנות, והוא מייצג את עמידתו של האילן בחורף והתעוררותו העצמית לתחיה ופריחה מחודשת.

גם לגבי האמור ביחס למספר הפרטים הנמצאים בבית סאה יובנו כעת הדברים. כיוון שהנטיעה אינה נחשבת כעצמאית הרי שחשיבותה הוא רק בקבוצה. לכן, מלבד הסיבה החקלאית, לעניין המרחק שאליו מגיעים השרשים, יש גם סיבה עקרונית להלכה למשה מסיני, שעשר נטיעות לבית סאה הינה נטיעה תיקנית, שהרי כידוע במקורותינו קבוצה היא אוסף של עשרה. האילן, לעומת זאת, חשוב כבר לעצמו כבודד (הצורך בשלושה הוא רק כדי לחבר את הקרקע שבין האילנות ולתת לה חשיבות של שדה האילן, וכמו שמבואר בגמרא ב"ב פא:).

ג. כימי העץ ימי עמי

ספר "בני יששכר" מקשר בין ראש השנה לאילן לאדם מישראל, כהמשך לאמור בתורה "כי האדם עץ השדה", וזאת לאור המחלוקת על תאריך בריאת העולם. לדעת ר' יהושע, שהעולם נברא בניסן, בכ"ה באדר החלה בריאתו. תחילת עלייתו במחשבה, ארבעים יום קודם לכן, היתה איפוא, בט"ו בשבט.

ואכן, כידוע, מבחינת עם ישראל נברא העולם בניסן - הוא מציין את יצירתם כעם, הוא ראשון לגאולתם. ראשית יצירה זו, כאמור, עת עלייתה במחשבה, קשורה לט"ו בשבט. לא ייפלא, איפוא, אופיים הדומה וייחודם של האילן ועם ישראל:

'זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך'. וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל. בגפן ותאנה - שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'. תאנה - שנאמר 'כבכורה כתאנה בראשיתה'. כתמר - שנאמר 'זאת קומתך דמתה לתמר'... ובא ירמיה לומר 'זית רענן יפה פרי תאר'. אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנין אותו במטחן ואח"כ טוחנין אותו, ואח"כ מקיפים אותו בחבלים, ומביאים אבנים, ואח"כ נותנין את שומנן. כך ישראל, באים העובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשין אותן, וכופתין אותן בקולרין, ומקיפים אותם טריוטין, ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם..."(שמות רבה, ריש פרשת תצוה).

עיקר שבחם של ישראל, איפוא, מתבטא דווקא בדימויים לזית. כשם שעיקר טובו וייחודו של זה יוצא אל הפועל אחרי מאבק ולחץ, כן ישראל, שמתוך המאבקים והלחצים שהם נלחצים, הם מבטאים את אהבתם וקרבתם לשי"ת. נמצא, שהדימוי של ישראל לזית, ממצה ביותר את עצם הדימוי שלהם לאילן, המבטא את ייחודם.

ט"ו בשבט חל, בדרך כלל, בשבוע שקוראים בו את פרשת בשלח. וכך איתא במדרש בריש הפרשה:

ויהי בשלח פרעה, הה"ד: 'שלחיך פרדס רימונים'. משל לאדם שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות, עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים. נטעה גפנים עשאה שורות... עבר עליה אותו האיש שמכרה ראה אותה מליאה כל טוב. אמר: אוי לי שכך מכרתי... כך היו ישראל במצרים גל של צרורות... כיון שיצאו נעשו פרדס רימונים... פרעה ראה אותם... התחיל צווח ואומר: אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו.

כבר עם יציאתם של ישראל ממצרים, שהיתה בחסד השי"ת, התחילה לנצנץ ולהופיע חשיבותם העצמית של ישראל. כבר היה הדבר לתופעה ממשית שפרעה יכול היה לחוש בה. קריעת ים סוף לא היתה עוד בחסד אלא בדין ובזכות. הים לא נקרע עד שמסרו ישראל נפשם ונסעו למים. היתה כאן הצלה בדין ובמשפט, בזכות ייחודם ומעלתם. בהתחדשות זו אמרו ישראל שירה.

זהו כאמור גם משמעותו של ט"ו בשבט - זמן ההתחדשות לאילן הקיים קיום עצמאי בעולם, כעץ מאכל. כח התחדשות זה מתעורר בכלל וגם בפרט, לרצות להיות מיוחד ועצמאי, כשייחוד זה מתבטא ביכולתו לעמוד במאבקים ובקשיים שונים ולהיות נותן ומשפיע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)