ברכות | דף ו | ריצה לדבר מצווה
בגמרא (ו ע"ב) מובאים שני דיונים שבהם משבחים את הריצה לדבר מצווה:
"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה.
אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל – מצוה למרהט, שנאמר 'נרדפה לדעת את ה''.
אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' וגו' – אנא נמי רהיטנא".
באופן פשוט, דבריהם של אביי ושל רבי יהושע בן לוי עולים בקנה אחד. שניהם משבחים את מעלת הריצה לתפילה או לדבר הלכה. ואכן, בשולחן ערוך (או"ח צ, יב) נפסקו שני הדינים כמקשה אחת:
"מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה".
אמנם, הבנה זו מעוררת קושי מסוים בפשט דברי הגמרא. ראשית, הגמרא עצמה לא שילבה בין הדינים, ולא הזכירה את ההיתר לרוץ לבית הכנסת בשבת. שנית, בגמרא מובאים מקורות שונים לחלוטין לשתי הלכות אלו, ומכאן ברור לכאורה שמדובר על שני דינים שונים!
אם ננסה לדייק בדיני הגמרא ומקורותיהם נראה שניתן להפריד בין שני היבטים של מעלת הריצה:
א. הדין הראשון מחדש שאופן ההליכה הראוי לבית הכנסת צריך להיות בריצה, ב'רדיפה'. ייתכן שדין זה ייחודי דווקא לבית הכנסת, שבו שורה השכינה, ולא בהליכה למצוות אחרות (כדברי הפנ"י כאן, ודלא כמהרש"א), וכן לא נאמר שהוא דוחה את איסור פסיעה גסה בשבת.
ב. הדין השני אינו קשור לאופן ההליכה עצמה אלא בצורך להגיע בזמן. המשל המובא בפסוק מדמה את ההליכה אחר ה' לאריה ששואג וכל חיות היער ממהרות להתאסף סביבו, בניגוד לתיאור ה'רדיפה' כתנועה נפשית שמאפיינת את ההליכה עצמה. ממילא, דין זה שייך בכל "דבר הלכה" שיש בו קריאה של הקב"ה להתייצבות, והגמרא מחדשת שהוא דוחה אף את איסור פסיעה גסה בשבת.
השלכה אפשרית לחילוק זה ניתן למצוא בדברי הצל"ח (ד"ה לעולם). בניגוד מסוים לפשט לשון השו"ע, הצל"ח כותב שהיתר הריצה בשבת הוא דווקא למצווה עוברת, כאשר יש צורך בריצה כדי להגיע בזמן לתפילה או לדרשה. זאת בניגוד למצווה לרוץ לבית הכנסת, שהיא מצווה שמתייחסת לאופן ההליכה וקיימת גם כאשר הריצה אינה נדרשת כדי להגיע בזמן, אלא שבמקרה כזה אין היא דוחה את השבת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)