דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק מ"א–מ"ג | רצח גדליהו (2) דילמת הירידה למצרים

קובץ טקסט


א. מבוא: אחרי הרצח

לאחר רצח גדליהו עומדים אנשי שארית יהודה אובדי עצות בשאלת המשך דרכם. כפי שראינו, מלבד הפגיעה האישית בגדליהו הייתה לרצח גם השפעה לאומית דרמטית, שהרי רצח המנהיג הרשמי של שארית הפליטה שמונה בידי מלך בבל, עשוי לחסל את הסיכוי האחרון לשקם את היישוב היהודי בארץ (מא, טז-יח):

(טז) וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה מִן הַמִּצְפָּה אַחַר הִכָּה אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן:

(יז) וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כמוהם כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם:

(יח) מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ.

קבוצת האנשים בהנהגת יוחנן בן קרח יורדת דרומה, כאשר מגמתם 'ללכת לבוא מצרים' – לבקש מקלט אצל אויבתה המרכזית של בבל, אך עוצרים בתחנת ביניים ב'גרות כמהם' אשר אצל בית לחם[1]. החשש המרכזי שלהם הוא שלאחר הרצח ינקמו הכשדים ביהודים שנותרו כעונש על מרידתם, ולא יבחינו בין האשמים האמיתיים ברצח לבין תומכי גדליהו. כולם יהיו חשודים בעיניהם בהריגת הפקיד שהופקד בידי מלך בבל.

ב. הפניה לירמיהו: איזו היא 'הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ'?

בצר להם פונים האנשים הנותרים אל ירמיהו, ומבקשים לשמוע מפיו את דבר ה':

(א) וַיִּגְּשׁוּ כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְכָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. (ב) וַיֹּאמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ

(ג) וְיַגֶּד לָנוּ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה:

הפניה לירמיהו המתוארת בפסוקים אלה מפתיעה משום שהפעם האחרונה שהוא נזכר בפרקים האחרונים הייתה במסגרת פגישתו עם נבוזראדן, ועל כן איננו יודעים כיצד הגיב על הרצח ועל האירועים שקדמו לו[2]. כעת, לאחר הרצח, העם מגיע לבקש את דבר ה' מפיו, דבר העומד בניגוד לתקופה שקדמה לחורבן, בה דחה העם בבוטות פעם אחר פעם את דברי ירמיהו. הכתוב אף מדגיש שהפניה באה מהעם כולו – כל שרי החיילים, וכל העם – מקטון ועד גדול.  נראה שהמפנה הדרמטי בתפקידו של ירמיהו בסיפור משקף את השינוי העמוק ביחסו של העם לירמיהו, שינוי הנובע ככל הנראה מההוכחה הברורה לצדקתו – חורבן המקדש וגלות העם לבבל. כעת, נראה שהעם מוכן, סוף סוף, לשמוע לו ולקבל את דבר ה' מפיו.

יוחנן ואנשיו פונים אל ירמיהו ומבקשים ממנו להתפלל בעדם, כמו גם להורות להם כיצד לפעול בהמשך דרכם. קיים דמיון רב בין בקשתם ובין הגדרת תפקיד הנביא בדברי יתרו למשה. דמיון זה מצטרף למערכת הקבלות בין משה לבין ירמיהו הנפרשת לאורך הספר:

 

ירמיהו מב

שמות יח

וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ...

 

וְיַגֶּד לָנוּ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה:

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים:

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:

 

 

הנביא המתואר בדברי יתרו הוא דמות המתווכת בין העם לה' - הוא המביא את דברי העם אל ה', והוא המעביר את ציווי ה' לעם. כאן, תפקידו של ירמיהו אינו מצטמצם רק להוראת דבר ה' אלא גם לתפילה בעד העם. הטרגדיה של ירמיהו לפני החורבן הייתה נעוצה בפער בין ניסיונו להתפלל בעד העם ולהוות מעין שליח ציבור בעבורו, לבין סירובו של העם לשמוע בקולו ולראות בו נביא המייצג אותו נאמנה. כעת המצב שונה, והעם כולו מתייחס אליו כאל נביא מובהק, המתפלל בעד עמו כנציגו.

'הדרך ילכו בה' מתפרשת אצלנו במשמעות כפולה: הן במובן הממשי – עליהם לדעת לאיזו דרך עליהם לפנות, להמשיך דרומה או לחזור צפונה? והן כמטאפורה המקבילה ללשון בה השתמש יתרו – האם עליהם לבחור בדרך הגלות או בדרך השיקום וההתגברות למרות הקושי. 

בשלב הבא מבטאים שני הצדדים את מחויבותם לדבר ה: ירמיהו נשמע לבקשתם, ומתחייב להתפלל ולהעביר את כל דברי ה' אליהם[3]:

(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שָׁמַעְתִּי הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם לֹא אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר:

העם ונציגיו, במקביל, מגיבים בהצהרת נאמנות מרשימה ובהישמעות מוחלטת לדבר ה':

(ה) וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל יִרְמְיָהוּ יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם לֹא כְּכָל הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה:

(ו) אִם טוֹב וְאִם רָע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ.

בולט השימוש בלשונות טוב ורע בדבריהם: 'אם טוב ואם רע... למען אשר ייטב'. רוצה לומר – ה' הוא יודע מה הטוב עבורנו ולכן נשמע אליו גם אם בעינינו הדבר נראה רע, ללמדך שציותם אינו תלוי בדבר. 

 

ג. נבואת ירמיהו לשארית הפליטה

בנקודה זו אנו מצפים בדריכות, יחד עם העם כולו, לשמוע את דבר ה' בפי ירמיהו, אלא שתחת זאת ישנה השתהות מפתיעה של עשרה ימים (!) בתגובתו של ירמיהו:

'וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ'.

השתהות זו מזכירה את שתיקת ירמיהו מול דברי חנניה בן עזור, ותגובתו המאוחרת לדבריו (לעיל כ"ח, ו-יב). בשני המקרים מבטאת ההשתהות את העיקרון שנבואת אמת איננה תלויה בנביא אלא  ברצון ה', ועל כן אין הוא יכול לקבוע את זמנה ותוכנה (כל זה נועד לשמש רקע ניגודי לטענתם כלפי דברי ירמיהו בהמשך). בדבריו מפציר ירמיהו ביוחנן ואנשיו להישאר בארץ ומתרה בהם לבל ירדו מצרימה. בכך מתהפך המסר הנבואי שאליו הטיף ירמיהו בשנים שקדמו לחורבן – אשר כלל כניעה, קבלת הדין, ועידוד של הישיבה בגלות. דבריו נחלקים לשניים: החלק הראשון עוסק באפשרות שישבו בארץ, כדבר ה' (י-יב), והחלק השני עוסק באפשרות שיסרבו לכך ויבקשו לרדת למצרים (יג-כב). 

חשיבותה העקרונית של ההישארות בארץ בתכנית האלוקית מתוארת בפירוט בחלק הראשון. בפסוק י מתייחס ירמיהו לתכנית האלוקית באשר לעם:

'אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם'. 

דבריו מקבילים לאמור בנבואת ההקדשה (א,י):

'רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ'.

נבואתו של ירמיהו עד עתה התמקדה בעיקר בתיאור הנתישה והנתיצה, האבדן וההרס. אולם כעת, לאחר החורבן, הגיעה עת הבניה והנטיעה, משום שה' ניחם  מרעתו אשר עשה, וכפי שנאמר בנבואת בית היוצר (יח, ז-ח):

            'רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ'[4].  

לאחר ההריסה והאיבוד הגיעה שעתה של הנטיעה והבניה. למרות החורבן, ולמרות הרצח הנורא של גדליהו ואנשיו – קיימים עדיין ניצני הגאולה.

בפסוק יא עובר ירמיהו ומתמודד עם השאלות המציאותיות, הקשורות לריבון הארצי – מלך בבל:

אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם ה' כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ.

המסר המרכזי המתואר כאן הוא שהפעם ה' יגן עליהם מפני מלך בבל, ועל כן הם אינם צריכים לפחד מפניו. דברים אלה הינם הד לשבועת גדליהו לשרי החיילים (מ, ט):

'אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם'.

אמנם, גדליהו הבטיח  זאת כפקידו של מלך בבל, וממילא לאחר הירצחו – פג תוקפה של שבועה-בקשה זו. ירמיהו, בדבריו כאן, מחדש אותה בשם ה'. העם נדרש כעת לשבת בארץ מכוח היותם עבדי ה' ולא כעבדיו של מלך בבל. ניתן לראות בניסוח הנבואה כאן, שלשון ההגנה המתוארת מקבילה בדיוק ללשון ההגנה על ירמיהו בנבואת ההקדשה (א, ח):

             'אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ'

הקבלה זו מבליטה דווקא את היפוך התפקידים: בנבואת ההקדשה, ירמיהו חשש מפני העם עליו הוא מנבא את נבואות הפורענות, וה' מבטיח לו את הגנתו, ואילו כאן חושש העם מפני בבל וירמיהו מבטיח לו הגנה אלוקית. ירמיהו מסיים חלק זה של דבריו במילים:

'וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם'[5].

לדעת הרד"ק פסוק זה מוסב על הגולים:

'והשיב אתכם אל אדמתכם - על הגולים אמר ואמר אתכם כי הרוב גלו והמעט נכלל ברוב'.

ומכאן שלפעולת השארית יש השלכות מרחיקות לכת על גורל העם כולו[6]!

החלק השני של דברי ירמיהו, הארוך פי כמה, עובר לצד השלילי – לסירוב להישאר בארץ ולהשלכותיו:

            'ואם אומרים אתם לא נשב בארץ הזאת.... כי ארץ מצרים נבוא...'.

מרבית הפסוקים בחלק זה מוקדשים לאיומים קשים שיתממשו אם ירדו למצרים. ישנו חוסר פרופורציה בולט בין שני חלקי הנבואה, ואורכו ועוצמתו הרטורית של חלק האיומים גדולים בהרבה משל החלק הראשון. מה סיבת הדבר? נראה שירמיהו חש את הלך הרוח בעם, שנטה לירידה מצרימה, ושומע את הקולות הבוקעים ממנו[7]. תחילה הוא הציג בפניהם את האפשרות החיובית, ומשראה את התגובות לאפשרות זו, החל להתרות לבל ירדו מצרימה, כאשר ההתראה חוזרת ומתעצמת משלב לשלב, דבר המהווה, אולי ביטוי נוסף למאמציו הרטוריים הנואשים של ירמיהו לשכנע את שארית יהודה. בתחילה ירמיהו רק מתאר את הגורל המר הצפוי במצרים:

(יג) וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(יד) לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב.

(טו) וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם.

(טז) וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ.

(יז) וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם.

על פי המתואר בפסוקים, שארית הפליטה מבקשת לרדת מהארץ מחשש של מלחמה ורעב. מוראותיהן של שנות המלחמה והמצור נצרבו בהם, והם כמהים כעת לחיים שקטים ללא איומים הכוללים בטחון אישי ופרנסה, וסבורים שישיגו חיים אלה במצרים. אולם ירמיהו טוען שגורלם יהיה הפוך: החרב והרעב ירדפו אחריהם מצרימה, עד מותם. רוצה לומר – הרעב והחרב אינם תוצאה של המיקום אלא של הבחירה המוסרית-דתית. ירמיהו מסיים בפסוק יז בצירוף 'חרב רעב ודבר', הנזכר פעמים רבות במהלך נבואות ירמיהו ביחס לחורבן (ראו למשל כא, ט)[8].

בשלב הבא מחריפה נימת הנבואה, והאיום המותנה הופך לממשי:

(יח) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה וְלֹא תִרְאוּ עוֹד אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.

כאן כבר מופיעה השוואה מפורשת בין עונשם של יושבי ירושלים לעונשם של היורדים מצרימה, ונוספו עליה לשונות קללה וחרפה, הלקוחות מפרשיות הקללות בתורה. הוא חותם בכך שלא יזכו עוד לשוב ארצה.

בדברי ירמיהו כאן מתברר שהירידה למצרים אינה רק ביטול פאסיבי של ניסיון השיקום בארץ; יש בה מימד נוסף. קיים ניגוד יסודי בין הבניין והשיקום של הארץ ובין מעשה הירידה למצרים, המובהר לאור המשמעות הסמלית של הירידה והשיבה למצרים במקרא, המהווה ניגוד מוחלט לגאולה ומבטאת את ביטול תהליך היציאה ממצרים[9].

ההקבלה שיוצר ירמיהו בין עונשם של יושבי ירושלים לעונשם של היורדים מצרימה מלמדת שדחיית דבר ה' על בוא הגאולה והרצון להמשיך בגלות חמורים לא פחות מהרצון לשמור על העצמאות ולא להיכנע לבבל בניגוד לרצון ה'[10].

בשלב השלישי פונה ירמיהו אל העם עצמו כשליחם ולא כנביאם[11]:

(יט) דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה אַל תָּבֹאוּ מִצְרָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם.

(כ) כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם לֵאמֹר הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ כֵּן הַגֶּד לָנוּ וְעָשִׂינוּ.

(כא) וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְכֹל אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

(כב) וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם.

נימת התחינה של ירמיהו עולה מדברים אלה. 'אל תבואו מצרימה!'. זהו ניסיון אחרון, נואש, לשכנעם לסגת מהרצון לרדת מצרימה. הוא פותח במילים 'ידוע תדעו כי העידותי בכם היום'[12], ומסיים: 'ועתה ידוע תדעו כי בחרב... תמותו...' – רוצה לומר: שימו לב אל ההתראה, אל תעלימו עיניכם ממנה! ירמיהו גם מזכיר להם את התחייבותם המוחלטת לירמיהו לקבל את דבר ה', שניתנה רק לפני עשרה ימים ומסתברת כעת כהונאה: 'התעיתם בנפשותיכם'[13].

 

ד. 'שקר אתה מדבר'!

עם תום נאומו המרגש והמזעזע של ירמיהו, מתברר שדבריו נפלו על אזניים ערלות:

(א) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם אֶת כָּל דִּבְרֵי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(ב) וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם.

(ג) כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל.

נראה שלא זו בלבד שהעם ומנהיגיו מסרבים לשמוע לדברי ירמיהו, בניגוד להצהרתם, אלא שהם מטיחים בו 'שקר אתה מדבר'! ירמיהו מואשם כאן שוב באותה האשמה נושנה בה האשימו אותו יריביו - היותו נביא שקר הרוצה ברעת העם[14]. התקווה לשינוי היחס כלפיו שהתעוררה בתחילת הפרק – מתנפצת לנגד עיניו בקול רעש גדול. שוב רואה ירמיהו כיצד אזהרותיו הנואשות אינן נשמעות, והוא נתפס כאויב העם. אירוניה מרה נוספת בפסוקים אלה מצויה בביטוי 'שקר אתה מדבר', ביטוי דומה אמר גדליהו ליוחנן בן קרח כאשר גילה לו יוחנן את תכניתו של ישמעאל (מ, טז): 'שקר אתה דובר אל ישמעאל'! כעת מטיחים יוחנן ואנשיו את אותה האשמת שווא בדיוק – בירמיהו.

הופעתו הכפולה של הביטוי משקפת אפוא את שתי הטעויות שהביאו לביטול סיכויי השיקום: טעותו של גדליה ביחס לאזהרת יוחנן, וטעותו של יוחנן ביחס לנבואת ירמיהו[15]. טעויות אלו חותמות את רצף  הטעויות של העם, וסותמות את הגולל על שיקום השארית בארץ.

הפרק חותם בירידת שארית הפליטה למצרים:

(ד) וְלֹא שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְכָל הָעָם בְּקוֹל ה' לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.

(ה) וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁבוּ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.

(ו) אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ.

(ז) וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וַיָּבֹאוּ עַד תַּחְפַּנְחֵס.

הפסקה פותחת ומסיימת בכך שמעשה זה נעשה בניגוד לרצון ה' (ולא שמע... בקול ה' – כי לא שמעו בקול ה'). ומתארת את לקיחת שארית הפליטה 'אשר שבו מכל הגוים אשר נדחו שם' – אל מצרים. פעולתו של יוחנן מתוארת אפוא כהמשכה המעשי של גלות יהודה מהארץ, ובאופן אירוני כהגשמתה בפועל של תכנית ישמעאל.

לסיכום שני השיעורים שעסקו ברצח גדליהו, אצטט את חתימת מאמרו של א' סימון 'רצח גדליהו - אנטומיה של הרס עצמי', המנתח את כשליהם של שלושת גיבורי הסיפור[16]:

שלושת גיבוריה של פרשת ההרס העצמי הם: הרוצח (ישמעאל בן נתניה), הקרבן (גדליה בן אחיקם), והיורש (יוחנן בן קרח). הרוצח הונע על ידי הצירוף של שאפתנות עלובה עם נאמנות קנאית לדרך פוליטית, שאם הייתה לה סבירות מה לפני החורבן, הרי שלאחריו היא הייתה בלתי מציאותית לחלוטין. חשיבתו קצרת הטווח לא אפשרה לו לצפות מראש לא את התוצאות המידיות של הרצח (פעולת נגד של שרי החיילים) ולא את נזקיו לדורות (הפסקת השיקום והשיבה, אבדן שריד ההנהגה והגברת תנועת היוצאים לגלות). ההעדר הגמור של מעצורים מוסריים מנע בעדו מלהבין שרצח פוליטי, השובר באורח דרמטי את הטאבו של קדושת חיי אדם, יגרור אחריו שרשרת נוראה של שפיכות דמים. הקרבן הוזהר מראש מפני רציחתו והריסת מפעלו, אבל תמימותו הפוליטית מוסרית הייתה בעוכריו ובעוכרי כל האנשים שנרצחו עמו. חז"ל, ברגישות מוסרית עליונה, אף תולים בו אשמה לתוצאות הנוראיות של מחדל זה: "מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן (את שבעים הצליינים שפגריהם הושלכו לבור)" (נידה ס"א, ע"א). מכך מסיק רבא את הכלל: "האי לישנא בישא אע"פ דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי" (בעברית: לשון הרע - אף על פי שלא צריך לקבלה צריך לחשוש מפניה).
היורש, אשר על כתפיו נפלה האחריות לגורל השארית אחרי רצח גדליה ופדיון השבויים, נתפס לבהלה מחמת מעשה הטרור של יריבו. הוא השכיל לבקש את דבר ה' מפי ירמיהו, אך לא אזר כוח להישמע לו. מורך לבו, חולשת דעתו וקטנות אמונתו עשוהו שותף לחורבן העצמי, שעליו נוספה ההגליה העצמית. כך הגשים יוחנן בן קרח את מדיניות עזיבת הארץ של יריבו ישמעאל בן נתניה, אך במקום לקחת את "שארית יהודה" לארץ בני עמון הוא הביאם למצרים. באלפיים שנות גלותנו היינו ל"רחמנים בני רחמנים" שאינם מסוגלים לרצוח. אך בשובנו אל ארצנו שוב יש בידינו הכלים, ובנפשנו היכולת, לשפוך דם. "צום גדליהו" נועד לאפשר לנו לעמוד פנים אל פנים מול זוועות העבר, למען נאזור כוח למנען בהווה.

 


[1] בית לחם, המצויה על 'דרך האבות' מדרום לירושלים, היא אחת התחנות בדרכם דרומה, למצרים. מקומה המדויק של גרות כמהם אינו ידוע. התרגום מזהה אותו עם כמהם בנו של ברזילי הגלעדי, ולדעתו הוא קיבל את מקום המגורים מדוד לאחר חסדו של אביו במרד אבשלום.

[2] אולי היעלמותו של ירמיהו מסמלת את העובדה שהוא כביכול סיים את תפקידו עם עליית גדליה לשלטון. רק לאחר רצח גדליהו מתברר למפרע שתפקידו עדיין לא הסתיים, וירמיהו עולה שוב על הבמה. הנביא נצרך רק כשאין מנהיג פוליטי ראוי.

[3] גם כאן מתחולל שינוי מהמצב שלפני החורבן, שכן עד עתה נסתמה תפילתו של ירמיהו בידי ה' (ראו למשל ז, טז; יא, יד), וכעת הוא מתפלל ותפילתו נשמעת. 

[4] ההבדל העיקרי הוא שבנבואת בית היוצר מדובר על הנחמות על הרעה שרק חשב לעשות, ואילו כאן ההינחמות היא מהרעה שכבר עשה להם. הבדל זה קשור להבדל בסיבת ההינחמות. שם נאמר 'ושב הגוי ההוא מרעתו...', ולכן שב גם ה' מרעתו. לעומת זאת אצלנו אין אזכור של תשובה כלל. טעם ההינחמות אינו נעוץ בתשובה כי אם בבריתו של ה' עם עמו. למרות העונש והחורבן, ניחם ה' מרעתו ומבקש לבנות מחדש את עמו. רעיון זה של גאולה שאינה תלויה בתשובה הוא רעיון יסוד בקובץ נבואות הנחמה של ירמיהו.

[5] ביטוי זה מקביל לדברי יעקב לבניו לקראת הירידה מצרימה, אל המשנה למלך מצרים (בראשית מג, יד): וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ'. זו הקבלה נוספת בין שני הסיפורים. שם הרחמים הם לפני האיש – יוסף, וכאן לפני מלך בבל.

[6] אפשר גם לפרש שהוא מוסב על השארית, ופירושו שמלך בבל יאפשר לכם לשוב ולשבת באדמותיכם. ראו פירוש 'דעת מקרא' כאן. 

[7] כך לומד הרד"ק מהמשך דברי ירמיהו: 'ואגיד לכם היום ולא שמעתם - כי עדין לא כלה דבריו ולא ענו אותו אלא הכיר בהם כי דעתם היה ללכת למצרים על כל פנים'.

[8] ראוי לשים לב לניגוד נוסף בין סברתם לבין גורלם האמיתי. הם סבורים שיבואו למצרים לשבת – 'ושם נשב', כלומר להשתקע. אולם ירמיהו אומר להם שהם יבואו רק 'לגור שם', כלומר לשהיה זמנית בלבד. והרי זה הפוך מסיפור ירידת ישראל למצרים שהחל כירידה 'לגור בארץ' באופן זמני עד חלוף הרעב, והפך לישיבת קבע ממושכת. 

[9] כך למשל חותמת התורה את פרשת הקללות בפרשת כי תבוא: 'וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה' (דברים כח, סח). השיבה למצרים באניות עבדים משמעה ביטול תהליך היציאה לחירות, ולמעשה – ביטול הברית עם ה'. מכאן גם נובע, ככל הנראה, האיסור על שיבה מצרימה: 'וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים יז, טז). ראו על כך את מאמרו של הרב י' בן נון, 'דרך ארץ פלישתים מול דרך המדבר ים סוף', מגדים ג' (תשמ"ז) עמ' 32-21, ואת מאמרו של א"מ, הרב מרדכי סבתו, 'והשיבך ה' מצרים באניות' (מאמר לפרשת כי תבוא באתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת 'הר עציון').  

[10] ניתן להקביל זאת במידה מסוימת לזיקה בין חטא המרגלים לחטא המעפילים.

[11] כך עולה מסגנון דבריו, כפי ששם לב המלבי"ם כאן: 'עד הנה הודיע להם את דבר ה', מעתה יאמר הנביא דברי עצמו'.

[12] הביטוי 'העידותי בכם היום' חוזר בווריאציות שונות עוד ארבע פעמים במקרא, כולן בדברי הזירוז וההתראה של משה לעם בספר דברים. אצלנו יתכן שיש גם לשון נופל על לשון: 'תדעו... העידותי'.

[13] לדעת המלבי"ם מלכתחילה האנשים לא התכוונו להישאר בארץ, ומשום כך התנסחו 'ויגד לנו' – 'הם לא שאלו אם ילכו לארץ מצרים אם לא, כי כבר הסכימו ללכת למצרים (כנ"ל מא, יז) רק בקשו שה' יגיד להם את הדרך באיזה דרך ילכו למצרים'. אולם יתכן שבמשך עשרת הימים שבין הבקשה לבין התשובה התחולל שינוי מגמה בקרב העם.

[14] כאמור, דווקא לאחר החורבן התברר שנבואות ירמיהו אמת היו, והשהות בת עשרת הימים היוותה ראיה נוספת לכך. 

[15] טענת העם כלפי ירמיהו מורכבת. הם אינם טוענים כלפיו שהוא בדה את דבריו מליבו אלא שברוך סופרו מסית אותו. היחס החשדני לברוך עולה כבר בדברי השרים לברוך בסיפור המגילה (לו ,יז): 'הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו'. השרים חוששים כנראה שהוא 'הבליע' את עמדתו לדברי הנבואה. מעמדו המורכב של ברוך עולה במקומות נוספים – בנבואה בפרק מ"ה. ראוי לציין כאן את העצמתה של דמותו של ברוך בספרות החיצונית שהעניקה לו מעמד של נביא עצמאי.

[16] אוריאל סימון, רצח גדליהו - אנטומיה של הרס עצמי, בתוך: בקש שלום ורדפהו, עמ' 225-224. במהלך כתיבת השיעורים הללו נעזרתי בדבריו של סימון במאמרו. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)