ירמיהו | פרק מ'–מ"א | רצח גדליהו (1)

א. ניצני התקווה – שארית יהודה נקבצת אצל גדליהו

לאחר חורבן ירושלים והגליית אנשיה לבבל, מפקיד מלך בבל על דלת העם שנותרה בארץ את גדליהו בן אחיקם בן שפן. בחירתו של גדליהו לתפקיד זה אינה מקרית. כמה נתונים חשובים ידועים לנו על משפחתו של גדליהו. שפן סבו היה סופרו של המלך יאשיהו, והיה שותף בתהליך התיקון שהוביל יאשיהו בעקבות מציאת ספר התורה (ראו מל"ב כב). אחיקם אביו היה שר בימי יאשיהו, ונזכר כמי שהציל את ירמיהו ממוות בידי העם לאחר נבואתו על המקדש (לעיל כ"ו, כד); מל"ב כ"ב,יג. על בן אחר של שפן, גמריהו, ובנו מכיהו למדנו בסיפור האיגרת הנבואית בפרק ל"ו. מסתבר שמשפחת שפן הייתה מתומכיו של ירמיהו, והתנגדה למרדו של צדקיהו בבבל. נראה שיש בהיסטוריה משפחתית זו גם להסביר את תמיכתו של ירמיהו בו. בנוסף, נראה שמשום כך ראה מלך בבל לנכון להפקיד את גדליהו, בן לאותה משפחה, שנתפס בעיניו כנאמן לשלטון הבבלי[1], מתוך מגמה לשמור על ממלכת יהודה מפני שממה ולטפח בה יישוב חקלאי הכפוף למרותו. 

בעקבות השמועה על מינויו של גדליהו, מתקבצים אליו שלושה מעגלים שונים, ההולכים ומתרחבים.

תחילה שומע ירמיהו מנבוזראדן:

'וְשֻׁבָה אֶל-גְּדַלְיָה בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעָרֵי יְהוּדָה וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם',

ובא אל גדליהו:

'וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל-גְּדַלְיָה בֶן-אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה' (א-ו).

אחר כך שומעים אנשי הצבא הנותרים ובאים אליו:

'וַיִּשְׁמְעוּ כָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים... כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ... וַיָּבֹאוּ אֶל-גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה' (ז-י),

לבסוף שומעים גם היהודים שבארצות הסובבות:

'וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן. וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ-יְהוּדָה אֶל-גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה' (יא-יב).

למרות הדמיון בין שלושת המעגלים, ניתן לזהות הבדלים במניעים של כל אחד מהם. נעיין כעת בשלושת התיאורים ונעמוד על ההבדלים ביניהם:  

1) ירמיהו (מ, א-ו):

בשיעור שעבר עמדנו בהרחבה על אופיו של תיאור גורלו של ירמיהו כאן בהשוואה לתיאור המקביל בפרק לט. כעת נתבונן בו מנקודת המבט של פרק מ, כחלק מתהליך ההתקבצות אל גדליהו, ונתייחס לנקודה מרכזית אחת במפגש בין ירמיהו לנבוזראדן. אחד הדברים המפתיעים בפסקה זו הוא האופי ה'דתי' המובהק של דברי נבוזראדן לירמיהו, תוך אימוץ שפתו של ירמיהו:

(ב)...'ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ג) וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לה' וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה'.

נבוזראדן מתייחס לחורבן כרצון ה', אשר בא לעם בעקבות חטאיו 'אל המקום הזה'; הוא מציב בפני ירמיהו את הבחירה לגלות לבבל, יחד עם מרבית העם, בתנאים משופרים ותחת השגחה של השלטון, או להישאר בארץ עם גדליהו שהופקד בידי מלך בבל. בחירתו של ירמיהו להישאר בארץ אינה מובנת מאליה, ולאור נימוקו של נבוזראדן ונבואותיו הקודמות לאנשי יהודה ולגולי בבל צפוי היה שיבחר לגלות לבבל, עד בוא הגאולה. בחירתו להישאר בארץ מלמדת שלמרות נבואותיו הקודמות, ירמיהו ראה בשארית הפליטה שנותרה בארץ תחת הנהגתו של גדליהו, סיכוי אמיתי לשיקום האומה בארצה[2]. הגלות עדיין איננה עובדה מוגמרת בעיניו. כפי שנראה, לפרשנות זו של ירמיהו יש השלכות חשובות להבנת המשך הסיפור.

2) שרי החיילים ואנשיהם (מ, ז-י)

הגורם השני שמצטרף לגדליהו הוא אנשי הצבא, שרי הצבא וחייליהם 'אשר בשדה'. מסתבר שלאחר נפילת ירושלים נפוצו הלוחמים בשדה מחשש לנקמת הבבלים. כעת, עם בוא השמועה, הם מבקשים לחזור אל היישוב. שתי שמועות מגיעות אל אזניהם:

'כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ, וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ מֵאֲשֶׁר לֹא הָגְלוּ בָּבֶלָה'.

תחילה הם שומעים על הפקדת גדליהו, ואחר כך על הפקדת דלת הארץ אתו. השמועה הראשונה על הפקדת גדליהו היא המרכזית מבחינתם, שכן הם חוששים ככל הנראה מנקמת הבבלים ולכן זקוקים להגנתו של גדליה, נציגו של מלך בבל. הכתוב מפרט את שבועתו של גדליהו:

(ט) וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמֹר אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם.

(י) וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם.

גדליהו, המבין לליבם ויודע את חששם, פותח בדברי הרגעה: 'אל תיראו מעבוד הכשדים'. התנאי לכך הוא כמובן נאמנות למלך בבל, השליט הנוכחי: 'שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם'. השבועה כוללת התחייבות משני הצדדים: גדליהו ישב במצפה ויעמוד לפני הכשדים כדי להגן עליהם, ואילו הם ישבו בעריהם וידאגו לקיומה ויישובה של הארץ השוממה באיסוף קיץ ושמן. הוראתו של גדליהו משקפת את הבעיה המרכזית שעמה היה עליו להתמודד באותו זמן. החורבן אירע בט' באב, ושיחה זו התקיימה מן הסתם זמן קצר לאחר מכן. העונה היא שלהי הקיץ, זמן האסיף, אולם אין מי שיאסוף את התבואה שכן מרבית העם גלה. גדליהו מתמקד בקיץ (=תאנים) וביין כיוון שאלה שני מצרכי יסוד המשתמרים היטב וניתן להתקיים עליהם, כפי שעולה למשל מסיפור בריחתו של דוד מאבשלום (שמ"ב טז, א-ב):

'וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב ולהלחם וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר'.

3) יהודי התפוצות (מ, יא-יב)

בשלב השלישי נפוצה השמועה מעבר לגבולות הארץ והיא מגיעה עד היהודים היושבים בארצות שמסביב לארץ ישראל: מואב, עמון ואדום.

(יא) וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן.

(יב) וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד.

בדומה לאנשי הצבא, גם יהודי התפוצות שומעים שתי שמועות, אולם סדר השמועות אותו הם שומעים הפוך. תחילה הם שומעים על נתינת 'שארית ליהודה', ורק אחר כך 'כי הפקיד עליהם את גדליהו'. מבחינתם העיקר הוא שיש להם לאן לחזור - יש עדיין ישוב יהודי בארץ וניתן לעלות ארצה ולהצטרף אליו. ראוי להתייחס גם לאופי הפעולות של כל קבוצה. הפעולה המרכזית של אנשי הצבא היא ישיבה בארץ שבה הם כבר נמצאים, ויישובה החקלאי. הפעולה המרכזית של היהודים בתפוצות, לעומת זאת, היא שיבה לארץ, המנוגדת להדחתם בארצות ('וישובו כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם'). לכך יש לצרף הבדל נוסף - שרי הצבא שומעים על הפקדת אנשים נשים וטף עם גדליהו. יהודי התפוצות שומעים 'כי נתן מלך בבל שארית ליהודה', כאן לביטוי החוזר 'שארית' יש קונוטציה ברורה של סיכוי ותקווה להתחדשות אחרי קטסטרופה. כך למשל בסיפור יוסף ואחיו, שכבר עמדנו על זיקתו לסיפורו של ירמיהו (בראשית מה, ז):

'וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה'.

בהקשר דומה מופיע הביטוי אף בנבואת ישעיהו (מל"ב יט, ל-לא):

'וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה: כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית...'.

אך הדוגמא הטובה ביותר לקוחה מנבואת ירמיהו עצמו, המקבילה בדיוק להקשר הביטוי כאן (ירמיהו כג, ג):

'וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ'.

שיבת הנידחים לארץ מנוסחת אפוא במונחים של מעין גאולה זוטא. ניצני תקווה נראים בארץ, ושיקומו של העם בארצו לאחר החורבן הקשה נראה קרוב וממשי[3].

נמצא שירמיהו החליט להצטרף לגדליהו ממניעים דתיים-נבואיים כיוון שראה בהפקדתו את רצון ההשגחה לשקם את העם. אנשי הצבא החליטו להצטרף ממניעים פוליטיים, תוך הסתמכות על מעמדו הרשמי של גדליהו מול המלכות הבבלית ממנה חששו. ואילו יהודי התפוצות הצטרפו ממניעים לאומיים-עממיים, תוך רצון לשוב אל ארצם.

 

ב. ההתראה הכפולה וסירובו של גדליהו (מ, יג-טז)

הפסקה הבאה שבה אל קבוצת שרי החיילים שנזכרו קודם לכן:

(יג) וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה.

(יד) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם.

ראשיתה של הפסקה (פסוק יג) מתארת את ביאתם של שרי החיילים אל גדליהו, ומקבילה לתיאור ביאתם בפסוקים ז-ח. נראה שזו חזרה שנועדה לגשר על קטיעת התיאור שנוצר בעקבות אזכור ביאתם של יהודי התפוצות. אולם, בעוד בפסקה הראשונה נזכר ישמעאל בן נתניה כמגיע יחד עם קבוצת שרי החיילים, כאן מתגלה הפיצול העמוק בין הקבוצות. הקבוצה שבראשות יוחנן בן קרח מאשימה את ישמעאל במזימת התנקשות בחיי גדליהו. מדוע בחר אפוא הכתוב לפצל את סיפור ביאתם של שרי החיילים? אפשר שעשה זאת מטעם ספרותי, כדי לתאר את מעגלי השמועה שתיארנו לעיל, אולם מסתבר שיש לדבר משמעות עמוקה יותר: הפסקה הקודמת היא מעין מאמר מוסגר שנועד להמחיש את חשיבותו הסמלית הגדולה של גדליהו כנציג השארית וכסיכוי האחרון להתחדשות בארץ. על רקע זה אזהרתם של שרי החיילים לגדליהו מקבלת מימדים לאומיים -היסטוריים: מזימת ההתנקשות של ישמעאל מכוונת לא רק כלפי גדליהו האדם. זו התנקשות בסיכוי להתחדשות ולשיקום העם בארצו.

שתי פניות מקבל גדליהו אודות מזימת ההתנקשות של ישמעאל, ולשתיהן הוא מגיב בסירוב. הפניה האחת היא של יוחנן וכל השרים – זוהי פניה גלויה והיא נועדה ליידע אותו במזימה כדי שיפר אותה בעצמו ('הידוע תדע...'). למידע שבאזהרה זו מגיב גדליהו בחוסר אמון: 'ולא האמין להם...'.

הפניה השנייה אחרת בסגנונה:

(טו) וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה. (טז) וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל.

פניה זו היא של יוחנן לבדו, בסתר, ובה מעביר יוחנן אל עצמו את האחריות לפעולה מעשית נגדית: להכות את ישמעאל, כאשר זמם להכות את גדליהו נפש. יתרונה בכך ש'איש לא ידע', וכך לא יקשרו זאת לגדליהו (שהרי הפניה נעשית בסתר). למידע שניתן בפניה הראשונה בדבר מזימתו של ישמעאל, מצרף יוחנן השערה לגבי תוצאותיה הדרמטיות של ההתנקשות: 'ונפוצו כל יהודה... ואבדה שארית יהודה'. לשונות אלה הלקוחים מהתיאורים הקודמים נועדו להדגיש, כאמור, שפגיעה בגדליהו כמוה כחיסול שארית יהודה וסיכוי שיקומו של העם. מכאן עולה שסירובו של גדליהו להישמע לאזהרה אינו רק בגדר שאננות במישור האישי באשר לסכנה הנשקפת לחייו, כי אם לקיחת סיכון גדול גם במישור הציבורי-לאומי. למאבק הפוליטי כנגד גדליהו יש השלכות לאומיות רחבות היקף. כנגד פניה זו נוקט גדליהו עמדה אקטיבית חריפה: הוא אוסר על יוחנן לעשות זאת ואף תוקף אותו - 'שקר אתה דובר'!

 

ג. רצח גדליהו (מא, א-ג)

(א) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה:

(ב) וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ:

(ג) וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל:

לאחר שלא נשמע לאזהרותיהם של יוחנן בן קרח ואנשיו נופל גדליה במלכודת שטומנים לו ישמעאל בן נתניה ואנשיו, ונרצח בביתו במצפה במהלך סעודת ראש השנה שערך להם[4]. כאן מתגלה תמימותו של גדליהו באופן בולט – לא זו בלבד שלא הסכים לסכל את הרצח, אלא שלא נזהר כלל מישמעאל והזמינו אליו עם עשרה אנשים לאכול לחם. האירוניה שבסיטואציה זועקת: אכילת לחם משותפת מסמלת ברית ואחווה, כפי שעולה למשל מסעודת יעקב ולבן במצפה (בראשית לא, נד), ומאכילת יתרו עם משה ועם וזקני ישראל (שמות יח, יב). אולם כאן מנצלים ישמעאל ואנשיו את האווירה הידידותית והלא מחשידה כדי לרצוח את גדליה שאינו חושד בדבר. תמימותו הקיצונית של גדליהו עומדת בניגוד חריף לערמומיותו הנבזית של ישמעאל, עד שהוא ועשרת אנשיו הצליחו לגבור על גדליה וכל האנשים שאתו במצפה. ניצני התקוה לחידוש ושיקום החיים בארץ שהחלו להראות עם מינוי גדליה, נגדעים באיבם.

מה היו מניעיו של ישמעאל בן נתניה? הדבר לא נאמר בפירוש, אולם כמה רמזים לכך פזורים במהלך הסיפור. בפסוק א נאמר שישמעאל היה 'מזרע המלוכה'. במידע שנמסר עליו לגדליהו נאמר שהוא נשלח בידי בעליס מלך בני עמון (מ', יד) ובהמשך (מא, י) נאמר שהוא ביקש לעבור אל בני עמון. מסתבר אפוא שרצח זה הינו 'קצה הקרחון' של המאבק הפוליטי העז שהתחולל בממלכת יהודה קודם החורבן. משפחת המלוכה ומרבית השרים תמכו במרד בבבל, וככל הנראה קיבלו גיבוי מבני עמון שבמזרח שהתנגדו לשלטון הבבלי[5]. ככל הנראה, גם צדקיהו ביקש להימלט לבני עמון לאחר הבקעת העיר. כנגדם ניצבה הסיעה ה'פרו-בבלית', בתמיכת ירמיהו, ובהובלת בני משפחתו של שפן הסופר. מזימת ההתנקשות נובעת אפוא מהמשקעים הפוליטיים העמוקים ומהמתח שבין משפחת המלוכה של ישמעאל למשפחת שפן, ממנה יצא גדליהו. מלבד זאת יש כאן גם גורם אישי עמוק: ישמעאל שהיה מזרע המלוכה לא יכל לקבל את האפשרות שגדליהו שהיה ממשפחת הסופרים, יהפוך למנהיג הפוליטי של יהודי הארץ.

 

ד. הטבח ביום השני (מ, ד-ט)

(ד) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע:

(ה) וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְיָ: (ו) וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם.

(ז) וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

(ח) וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.

למחרת הרצח של גדליהו ואנשיו במצפה מבצע ישמעאל טבח נוסף. ההשמדה הטוטאלית של אנשי המצפה מביאה לכך ש'איש לא ידע' על הרצח הנורא גם ביום השני. אולם ביטוי זה רומז לדבר נוסף: ביטוי זהה נאמר בידי יוחנן בהצעתו לגדליה להרוג את ישמעאל - 'ואיש לא ידע'. ההקבלה האירונית בין הביטויים רומזת לזיקה בין שתי הסיטואציות: כיוון שגדליהו לא שמע לאזהרת יוחנן ולעצתו להמית את ישמעאל בסתר בלי שאיש ידע מכך, התרחש ההיפך ואיש לא יודע במות גדליה.

בפסוק ה מתוארת קבוצת האנשים המגיעה 'משכם משלו ומשמרון'. תיאור זה אינו מובן - מחד אנשים אלו מתוארים כנוהגים מנהגי אבלות, ומאידך – בידם מנחה לבית ה'. התיאור השני מעלה קושי נוסף – כיצד רצו להביא מנחה לבית ה' לאחר החורבן? רש"י פירש:

'כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגלחו זקנם'.

באופן זה פתר רש"י את שני הקשיים וישב את הסתירה הקיימת בין התיאורים, אולם פירושו מעורר קושי אחר: אם אכן שמעו על החורבן בדרך מדוע המשיכו במסעם אל המקדש החרב?

רד"ק הציע פירוש המבוסס על דברי רש"י אך גם מתמודד עם הבעיה שהעלינו:

'ותימה הוא, מן החדש החמישי שחרב הבית עד החדש השביעי איך לא שמעו בשילו ובשכם ובשמרון כי נלכדה ירושלם וחרב הבית וגלו ישראל ממנה? ויש לפרש כי שמעו בכבוש ירושלם ובגלות ישראל ממנה אבל חשבו כיון שהשאיר נבוזראדן דלת הארץ השאיר גם בית המקדש שלא נתצו ושרפו כלו או מקצתו שיקריבו הנשארים בארץ קרבנותיהם וכיון ששמעו בדרך שנשרף בית ה' קרעו בגדיהם ושמעו גם כן כי מלך בבל הפקיד גדליה בארץ והיו באים אליו'.

רד"ק מוסיף שאנשים אלה החליטו בעקבות השמועה לבוא אל גדליהו. ראוי לשים לב למקומות מהם הגיעו אותם אנשים – הערים שהיו חלק מממלכת ישראל שנחרבה לפני כמאה שנים. אגב אורחא אנו למדים כאן על קיומו של יישוב  יהודי בממלכת ישראל לאחר החורבן, בעל זיקה למקדש בירושלים. ממקומות נוספים בספר ירמיהו אנו למדים שבסוף ימי בית ראשון ביקש יאשיהו לאחד את שרידי ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה[6].

ערמומיותו הנבזית של ישמעאל מתגלה גם בסיפור זה. הוא מעמיד פני אבל, והולך הלוך ובכה. בכך הוא מבטא כביכול את הזדהותו עימם ורוכש את אמונם, ושוב רוצח את הנופלים ברשתו, ומשליך אותם אל בור ההופך ל'קבר אחים'. הניצולים היחידים הם אלה הפודים נפשם במטמונים שבשדה. ללמדנו שרק תאוות הבצע גוברת על תאוות הרצח של ישמעאל.

תיאור הטבח ההמוני והמזעזע שביצע ישמעאל מזכיר את תיאורי הרצח של יהוא (מלכים ב, י, ז-יד), אחד הרוצחים האכזריים והערמומיים ביותר בתנ"ך:

(ז) וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה...

(יב) וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן הוּא בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים בַּדָּרֶךְ.

(יג) וְיֵהוּא מָצָא אֶת אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר מִי אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה.

(יד) וַיֹּאמֶר תִּפְשׂוּם חַיִּים וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים וַיִּשְׁחָטוּם אֶל בּוֹר בֵּית עֵקֶד אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ וְלֹא הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם.

בשני הסיפורים מסופר על מורד במלכות המתנקש בחיי המלך ואנשיו, ומבצע שני מעשי טבח. הטבח הראשון בבני אחאב – שחיטת שבעים איש, מקביל למעשהו של ישמעאל השוחט גם כן שבעים איש (עשרה אנשים מתוך השמונים ניצלו). מעשה הטבח השני של יהוא דומה אף הוא לטבח שביצע ישמעאל: בשני המקרים מסופר על שיירת אנשים מתומכי השלטון הבאים לביקור, ונשחטים אל תוך בור[7].  

בהמשך הסיפור נטוות זיקות גיאוגרפיות והיסטוריות לסיפור היסטורי נוסף:

(ט) וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים.

הכתוב קושר כאן בפירוש בין מעשה הרצח של ישמעאל לבין מלחמת אסא ובעשא המתוארת בספר מלכים א (טו, טז). נדמה שזיקה זו נועדה להעלות בזיכרוננו את מלחמת האחים הקשה שהתחוללה בימיהם.

בפסוק נאמר: '... אשר הכה ביד גדליהו', ומכאן עולה לכאורה שגדליהו הוא שהרגם, ולא ישמעאל. המפרשים הציעו הסברים שונים לניסוח קשה זה על דרך הפשט[8], אולם חז"ל הציעו בגמרא פירוש מפתיע וחריף למדי (נדה סא ע"א):

כתיב 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה'. וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אמר רבא: האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי (=לשון הרע, אע"פ שלקבלו לא צריך, לחשוש לו צריך).

בדרשה חריפה זו מטילים חז"ל חלק מהאשמה על מעשה הרצח של ישמעאל – על כתפיו של גדליהו, שבתמימותו וצדקותו לא היה מוכן לשמוע לאזהרות ולהישמר מפני ישמעאל. 

 

ה. תגובתם של יוחנן ואנשיו (מ, י-טו)

נמשיך לעיין בפרק:

(י) וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן.

(יא) וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה.

(יב) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.

(יג) וַיְהִי כִּרְאוֹת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יִשְׁמָעֵאל אֶת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֵת כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ.

(יד) וַיָּסֹבּוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ.

(טו) וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן.

לאחר מעשי הרצח שביצע וקודם שיתפרסם הדבר, מתכונן ישמעאל לעבור אל בני עמון יחד עם שבוייו, ובכך מתאמת המידע שנזכר קודם בפי יוחנן בדבר זיקתו לבעליס מלך בני עמון. אולם לפני שיספיק לעבור את הירדן, נעצר ישמעאל בגבעון על ידי יוחנן ואנשיו. מפגש זה מזכיר מפגש אחר שאירע באותו מקום מאות שנים קודם לכן: סיפור המפגש בין אבנר שר צבא איש בושת, ליואב שר צבא דוד, בשמואל ב' ב', יב-יז[9]. במהלך המפגש האלים התעוררה מלחמת אחים קשה בין תומכי איש בושת לתומכי דוד, שהביאה לשפיכות דמים נוראה.

שלושה אירועים עומדים אפוא ברקעו של סיפור רצח גדליהו: מעשי הטבח של יהוא, מלחמת אסא ובעשא, וסיפור המפגש בין אבנר ליואב בגבעון. אירועים אלה צובעים את מעשה ישמעאל בצבעם האדום כדם של טבח המוני ומלחמת אחים, והופכים אותו לחוליה נוספת בשרשרת מלחמות האחים הפנימיות בתולדות עם ישראל שהובילו לחורבן. פלגנות פנימית ומניעים אישיים ופוליטיים צרים, חברו יחד בסיפור רצח גדליהו לפגיעה אנושה בסיכוי האחרון לשיקום האומה בארצה.